מהר"ם שיק יורה דעה כ

וע"כ משום דשחיטתו לא הועיל ואית בי' עדיין איסור אבמה"ח וכשמת אח"כ הוי לי' כמתה מאליה וא"כ אסורה ממילא משום נבלה וכל זה בישראל אבל לפי ס"ד זו דלכהנים שרינן נבלה א"כ לאחר שיצאה נפשה הי' מותר מכח מיתה ומכל מקום הם מחויבים לזבוח להתיר להם מיד ואפילו לאו דלא תאכלו על הדם הוא איסור דאורייתא עיון ביו"ד בסי' כ"ז מ"מ נפ"מ לענין לחתוך ממנה או בני מעיים. וא"כ לא קשה מידי

אבל היותר נכון לישב קושיא הנ"ל הוא לפי ענ"ד דהרי הפר"ח בסי' ב' סס"קא הקשה על התוס' דבתוספתא ילפינן לה בלישנא אחרינ' מה שאתה זובח אתה אוכל עיי"ש ולפי ענ"ד דזה תליא בפלוגת' דר' ישמעאל ורע"ק בחולין י"ו וי"ז דלר"י בא התור' להתיר בשר תאוה וא"כ אין וזבחת מ"ע אלא היתר דמותר לך לזבוח ולאכול בשר תאוה ולדידי' לא דרשינן מי שהוא בר זביחה דהיינו מצות זביחה דמצוה מאן דכר שמי' אלא דרשינן כתוספתא מה שאתה זובח וכמ"ש שם הפר"ח אבל התוס' קאי למאי דקי"ל כרע"ק מחבירו ובא הכתוב לאסור נחירה וא"כ וזבחת מ"ע כמו שמנו מוני המצות וא"כ כמו דדרשינן וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה ומחוייב במצוה ה"נ וזבחת מי שהוא בר זביחה ומחוייב במ"ע מותר לאכול מזבחו וא"ש

והנה ידוע דהתור' לכל ישראל נאמרה לכהנים ולישראל עד שיפרוט הכתוב בפירוש וכדאמרינן בקידושין דף ס"ח ע"א מי כתיב ותהיינה לכהן. וא"כ לפי ס"ד דרבינא דלכהנים אישתרי מליקה. א"כ קשיא קרא דכי ירחק ממך וכו' וזבחת ואכלת דגם על כהנים בוודאי ג"כ נאמרה בשלמא לאו דנבלה וטרפה איכ"ל בוודאי דס"ל הואיל ואשתרי אשתרי דווקא אם נחרה ועשה כעין מעשה מליקה אשתרי נבלה אבל לא במתה מאליה וכן טרפה דווקא טריפת מפרקת ולא טריפת אחרות. ולכך שפיר סתם הלאו דלא תאכלו נבלה נבלה ממש וטריפה דרוסה או שאר טריפות דאין חילוק בין כהנים לישראל אבל קרא דכי ירחק קשיא

וע"כ דלפי ס"ד זו צריך לומר דמפרש קרא לכדר' ישמעאל ולא בא הכתוב לחייב לזבוח אלא אדרבה התיר לן לזבוח ולאכול בשר תאוה בין לכהנים ובין לישראל א"כ אי דרשינן עתה איסור שחיטת גוי ע"כ דרשינן כהתוספתא אבל כהנים אע"ג דאינם מחויבים בזביחה מ"מ שרי שחיטתן דוזבחת לאו לחיוב ולמ"ע אתא וא"ש דשחיטה בכהן לפי ס"ד זו כשרה ומיושב קושיא הנ"ל

וע"ד הנ"ל המלצתי בדרך צחות מ"ש ר"י פרשה זו עתיד אלי' לדורשה דאיכ"ל דגם הוא ידע כתי' רבינא אלא דלפי"ז צריך לומר כר' ישמעאל וטעמא דר"י משום דסובר במות לא אשתרי בארץ ישראל אמנם אליהו התיר במות בהר הכרמל אלא שחכז"ל ביבמות דף צ' אמרו דלצורך שעה התיר ודרש כן מקרא דאליו תשמעון עכ"פ לזה אמר אלי' דמשמע מיני' לכאור' היתר במות גם בא"י וא"כ ליכא למימר כר"י הוא עתיד לדורשה שגם באמת במות אסורין אלא דצורך שעה שאני כדדרשינן מאליו תשמעון וא"כ שוב איכא למימ' כרבינ'

והנה התוס' שם הקשו מ"ש מבגדי כהונה ויש לישב דהנה כבר הקשו דלמא משום עשה דל"ת אמנם בנבילה איכא לאו וגם איסור שאינו זבוח ובטריפה איכא לאו דטריפה וגם עשה דחי' אכול שאינה חי' לא תאכל שדרשו חכז"ל ריש אלו טריפות ולא אתא עשה ודחה ב' עשה וב' לאוין וע"כ דאשתרי לגמרי והואיל ואשתרי אשתרי. אבל בבגדי כהונה שהם כלאים הטעם משום עדל"ת כמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות כלאים ולכך דווקא בעידן עבודה דאיכא עשה כמו בכל עשה דוחה ל"ת ועיין בזבחים דף ל"ג פלוגתא אי אשתרי אשתרי אמרינן ולא אי אדחי אדחי ומיושב קושית תוס' הנ"ל

תשובה יו"ד בעזהי"ת חוסט יום ג' פקודי תרל"ה לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב לאהובי חתני המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוה' יעקב פראגיר נ"י האב"ד דק"ק אדא יע"א

מכתבך קבלתי זה איזה ומים ובו נשאלתי לחוות דעתי בדין שוחט שיש עדים שידיו מרתתין גם אמרו עליו ששתה סתם יינם כבר ראית מ"ש הנוב"י מהדו"ת בהיו"ד סי' א' דמעבירין אותו אבל למפרע אין אוסרין מה ששחט אם אומר ברי לי אם אין בו שום ריעות' אחרת ובהגהת יד אפרים ביו"ד סי' א' מחמיר טפי ופליג על הנוב"י וכבר הבאת זאת במכתבך ובקשת ממני להודיעך דעתי. הנה שורש הפסול של ידיו מרתתין אינו מבואר אבל פשוט הוא מסברא דהידי' מרתתין בא מצד חלושת גידיו או מחולשת כוחותיו וכן הא דאמרינן בגמרא דלעלופי לא חיישינן שורש עילוף גם כן בא על חולשת ורפיון וכן שורש מועף ומזה השורש עצמו מבואר דאם ידעינן שהוא חלוש ועיף דיש לחוש לקלקול בשחיטתו

ולפי הנראה יש לחוש לכמה קלקולים חדא ע"י חולשת גידיו וכוחותיו הוא אינו מרגיש בפגימת הסכין כמבואר גם בפליתי בסי' א' וכן הוא מסברא ואם ידיו מרתתין יש עוד סברא דאינו מרגיש בפגימה שהרי עי"ז שידיו מרתתין אינם נוחים במקום אחד וממילא כיון שאין ידיו נוחים נתבטל ההרגש' ולכל הפחות הרגשה שלו חלושה וגרועה וחשש השני שע"י חולשת גידיו וכוחותיו אינו יכול לשחוט בזריזות ובמהירות כעין דתנן במשנה ג' פ"ב דחולין השחיז את הסכין ועף שעי"ז שידיו חלושות יש לחוש לשיהוי וקי"ל דשיהוי במשהו וממשנה זו נוכל ג"כ ללמוד דהמלאכה לפעמים גורם עיפות וחלושת כ"ש מי שבלא"ה ידיו חלושים. א"כ כשעוסק בהשחזה או בשחיטה דבעי כח גברא נחלשו ידיו ומרתתים טפי ואם בודק סכין אח"ז אינו מרגיש יפה ואם שוחט אח"ז יש לחוש לשהוי' שאין הסכין שוחט מצד חולשתו

ומטעם זה מובן אם יש אומרים שראו אותו וידיו מרתתין ויש אומרי' שראו אותו ואין ידיו מרתתין דאין זה סתירה ממש דאפשר דאם לא עשה מלאכה קודם זה וגם מה שהוא לוקח עתה בידו הוא דבר קל אז אפשר דאינו מרתת או דעתים יש בו חולשות טפי ועכ"פ אפשר דאין סתירה מזה להאומרים שראו ידיו מרתתין והנה מצד שידיו מרתתין נראה מדברי הנוב"י הנ"ל ושאר אחרונים דיש לחוש ג"כ לדרסה דהיינו מפני שצריך לחזק ולאמץ עצמו נגד חולשתו ועי"ז אפשר שידחק הסכין למטה ולא יעשה ההלכ' וההבא' בקלות ואפשר להסביר עוד דע"י חולשתו ולזה אין לו כ"כ חיות ביד ההוא ועי"ז ידו כבידה עליו כמו אדם מת שהוא כבד מן החי וה"נ אפשר שע"י חלישת האבר ממעיט חיות שבו עי"ז הוא כבד יותר וכיון שכבד עליו ביותר יש לחוש לדרסה כמו שחששו בשיכור זהו שורש וחשש של מי שידיו מרתחין

והנה נרא' פשוט כמ"ש הנוב"י דוודאי שוחט כזה צריכין להעבירו דהרי אנו קי"ל ביו"ד סי' א' סעי' ב' בהג"הה דאין אנו סומכין לא על רוב מצויין מומחין ולא על מה דאמרי' לעלופי לא חיישינן אבל אין השוחט רשאי לשחוט, אלא א"כ נטל קבלה מחכם ומומחה שבדקו שיודע הדינים על בוריו ושהוא אומן ואינו מתעלף גם יש חרם קדמונים על זה כדאיתא בתבואות שור. וא"כ בשוחט ובודק הנ"ל שידיו מרתתין כבר אבד חזקתו ואפילו נימא דעדיין ברוב הפעמים הוא שוחט שפיר מ"מ הא אנן לא סמכינן על הרוב בזה אלא בעינן דווקא שיהא מוחזק שבוודאי הוא מומחה וזה וודאי לא מקרי וודאי מומחה

ומטעם זה ג"כ בוודאי שוחט שהוא זקן מופלג וכוחותיו וחושיו הולכים ודלים ובא לימי ירידה שוב אין יכולין לסמוך ולקוראו מוחזק וכבר הביא בפ"ת סי' א' ס"קי בשם תשובת מאיר נתיבים דזקן של שבעים אינו ראוי לשחוט ואפילו אינו זקן כ"כ אלא שבא בשנים צריך השגחה רבה ונ"ל דאין זה מצד חומרא אלא מדינא דהרי קי"ל ביו"ד סי' ר"א סעי' ה' דמקוה שמימיה מתמעטין אין לסמוך על חזקתה והוא מדברי הר"ן בתשובה סי' ס"ו דחזקה העשוי' להשתנות אינה חזקה להוציא מידי חזקה אחרת. וא"כ ה"נ כיון שבשנים הנ"ל אז הולך ומתמעט ומשתנה שוב אינו נקרא מוחזק וכנ"ל

ועוד. נראה לי טעם שני דהרמ"א סי' א' סעי' ג' פסק דמי שרגיל להתעלף ואומר ברי שלא נתעלפתי מהימן וכן הסכי' התבוא' שור דבעי' דווקא ברי לי דלא כש"ך דס"ל דסגי בשתיקה ומטעם זה התיר הנוב"י הנ"ל בדיעבד באומר ברי לי ולי צ"ע דשם גופי' קשיא אמאי נאמן בברי לי הא קי"ל ביו"ד סי' קכ"ז דנגד חזקה אין ע"א נאמן אלא א"כ הוא בידו וא"כ הכא שרגיל להתעלף אמאי נאמן נגד חזקת שאינו זבוח וכן שמעתי שהקשה כן הגאון מוה' אברהם צוועבנער נ"י שהי' אב"ד דק"ק קובערסדארף. ועתה תקע אהלו אהל תורה בעיר ירושלים תובב"א מיהו אין זה קושיא כל כך דאפשר דבידו הוא לשמור את עצמו מעילוף ומתינות וזהירות מסייע לזה ועוד אפשר אע"ג דרגיל להתעלף מ"מ רוב פעמים אינו מתעלף וא"כ איכא רוב נגד חזקת שאינו זבוח אלא משום סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא ושפיר נאמן בברי לי

וכל זה במי שרגיל להתעלף ואין בו ריעותא דידיו מרתתין משא"כ אם ידיו מרתתין אפילו נימא שגם אצלו רוב השחיטות בלא שהי' ובלא דרסה מ"מ איכא ספיקא טובא לאיסורא שמא לא הרגיש בפגימה ושמא דרס ושמא עשה שהי' דכל זה אפשר לבוא מכח מה שידיו מרתתין כדלעיל וס"ס עדיף מרוב ואפילו לא הוי ספק ספיקא גמורה אלא ג' צדדים כבר כתב הש"ך בסי' ק"י לפי מ"ש התוס' בחולין דף יו"ד שכ' דסכין פגום יש כמה ספיקות ר"ל כמה צדדים הוי רוב לאיסור' א"כ ה"נ יש נגד הרוב כמה ספיקות והוי עכ"פ פלגא ופלגא ושוב איכא חזקת שאינו זבוח ונגד חזקה אין ע"א נאמן ואפילו נימא כמ"ש הפ"י בחידושיו בריש חולין כיון דחזקה זו איתרע ע"א נאמן ובאמת רש"י ותוס' בגיטין דף ב' ע"ב וביבמות דף פ"ח ע"א והגה"א פ"ק דחולין לא ס"ל הכי מיהו בלא"ה לענין שמא הי' פגימה מאי מועיל ברי לי שהרי חיישינן שמא לא הרגיש משום חולשתו או משום דלא נתן מנוחה מקודם לידיו שלא יהיו כבדים עליו וכיון שלא