מהר"ם שיק יורה דעה קפג

דין ב' ולכך כאן בשמעתין אי הוי אמרינן דלגדול חוב הוא שיהי' ישראל אפילו אי ניחא לי' כשנתגדל בגירות אפי"ה לא מהני הגירות בקטנותו וצריך לגייר מחדש בגדולתו ואי נגע ביין קודם שנתגייר מחדש הוי נסך ולכן קמ"ל ר"ה דזכות הוא לגדול דהיינו כל זמן שלא טעם טעמא דאיסורא דהיינו שנתגדל בקטנותו בגירות ולא הניחו לו לטעום טעמא דאיסורא זכות הוא לו אפילו לכשיגדיל ולכך מהני הגירות אפילו מקטנותו וכבר ביאר היטיב מרן זצ"ל בתשובת חת"ס סי' רנ"ג ואין מכאן ראי' דאסור למספי' לי'

ומ"מ האמת כנ"ל דאסור מטעמים דלעיל דדינו ממש כדין קטן ישראל לכל מר כדאית לי' מכ"ש לפי מ"ש דאנן דלא קי"ל דיש כח ע"ד חכמים לעקור בקו"ע ואפי"ה קי"ל כר"ה וקשה כנ"ל הא לא הוי זכות כיון דאינו כישראל רק להחמיר וע"כ דס"ל כאידך תי' דזכי' מה"ת אית להו או כשיטת התוס' בסנהדרין דף ס"ח ע"ב (ויעויין בחידושיו לסוגיא זו) ועכ"פ לדידן פשוט דדינו לגמרי כקטן ישראל וגם לתוס' הנ"ל נפשט הספק הנ"ל ובזה אחתום בברכה דברי ידידו הדו"ש ה"ק משה שיק מברעזאווע

תשובה רנ"ד יערגין תר"ה לפ"ק

בימי הפורים ישיגהו ברכת הורים ומורים להרב המופלג וכו' מוה' יעקב שלום סופר נ"י מטאפלשון יע"א

יקרתו הגיעני ועל דברי תורה אשר בדק לן מעלתו נ"י בשאלתו אי הכותב ס"ת או קונה לעצמו ס"ת מברך שהחיינו והנה מעלתו נ"י הביא דברי המג"א בסי' רכ"ג ס"קה דעל קניית ספרים חדשים אינו מברך שהחיינו דמצות לאו ליהנות נתנו ומעלתו הקשה דמ"ש מברכת לולב אע"ג שכבר בירך שהחיינו על היום שוב מברך גם על ה"ד מינים שהחיינו ואפילו במצוה דרבנן כמו בנר חנוכה ואמאי נימא דמלל"נ ואי לא אמרינין סברא זו יברך על כל מצוה חדשה בשעת שהוא מתחיל להניח תפילין וכיוצא בזה כיון שהוא שמח ובפרט במצוה כזו לקנות ס"ת ומעלתו ני' האריך בזה ובאמת זה אחד מן ההלכות שנאמר על כיוצא בהן בירושלמי כל מקום שהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר כאשר יתבאר לקמן אי"ה וראיתי בספר לקט הקמח שהביא תשובת מהר"י בי רב ושאר גדולים הסכימו שלא לברך הטוב ומטוב אבל שהחיינו יברך בכתב ס"ת לעצמו והספרים האלו אינם מצויים אצלי ונחזי אנן בעהי"ת

הנה הרמב"ם בפי"א מברכות דין ט' התנה דמצוה שהיא מזמן לזמן או שהיא קנין לו כמו ציצית ותפילין ומזוזה או מצוה שאינו מצוי כמילה ופדה"ב צריך לברך שהחיינו וא"כ לדבריו פשיטא דעל קניית ס"ת יברך מב' טעמים א) משום שהוא קנין לו ב) משום שהוא מצוה שאינו מצוי ולא כל אדם זכה אמנם הטור באו"ח סי' כ"ב לענין טלית פסק שיברך שהחיינו אבל לענין תפילין ומזוזה לא פסק כן ועמ"ש בב"י הטעם דבטלית מברך משום שקנה כלים חדשים וע"כ לענין תפילין דמצות לאו ליהנות ניתנו סובר דאינו מברך משום הקנין וכמ"ש המג"א הנ"ל ולכך פסק דלא יברך ועדיין אפשר לומר לדבריו דמודה בקנין ס"ת דיברך דנהי דמשום קנין פליג אבל מטעם ב' דהוי כמו פדה"ב דאינו מצוי ואע"ג דלענין מילה ג"כ לא ס"ל לטור ביו"ד סי' רס"ה כהרמב"ם מילה מצוי' טפי מפה"ב ומס"ת וכמ"ש הסמ"ג או מטעמים אחרים שהביא הב"י שם ביו"ד פסק במילה דלא יברך אבל בס"ת אפשר דסובר דיברך

אמנם הר"ן בפ' לולב וערבה דף מ"ו כ' כדעת התוס' בסוכה דף מ"ו שהביא בשם רב שרירא דאין מברכין על המצוה אלא א"כ היא מזמן לזמן ופה"ב כיון דצריך שיהוי שלשים יום הוי כמזמן לזמן ולפי דבריו מבואר דסובר דווקא מצוה שבא מזמן לזמן ואי אפשר להקדים המצוה ולאחרה שייך לברך לזמן הזה דהזמן גורם למצוה שיבוא ולכך מברכין על הזמן אע"ג שכבר בירך על המצוה אבל מצוה שאין הזמן גורם לא מברכינין שהחיינו ואפשר דטעמו שהרי על המצוה כבר בירך ונתן הודאת ושבח להשי"ת שזיכה אותנו במצות ואז הוא מראה כי הוא שמח בהמצוה ואין מברכין ב' ברכות על מצוה אחת ולכך א"צ לברך שהחיינו אלא א"כ הזמן גורם אז מברך על הזמן שהחיינו עד הזמן הזה

ובזה מיושב למה מברכין לפי דעת הר"ן בקנה כלים חדשים שהחיינו (ואפשר שבאמת פליג הר"ן וסובר דעל כלים חדשים נמי אין מברכין וכמ"ש התוס' בסוכה דף מ"ו וכן סובר הב"ח בכוונת הר"ן באו"ח סי' ך"ב) אבל להנ"ל אין אנו צריכין לזה ומודה בקנה כלים חדשים אבל במצוה דייק דוקא בבא מזמן לזמן ומטעם הנ"ל ועכ"פ מבואר מהר"ן דאפילו במצוה שאינו מצוי כפדיון הבן אפי"ה אינו מברך אם אינו תלוי בזמן וממילא בס"ת דאינו תלוי' בזמן אין מברכין

ועדיין י"ל דדווקא בפדיה"ב וכיוצא שכבר בירך על המצוה עצמה ומטעם הנ"ל אבל בס"ת דלא מצינו ברכה על המצוה עצמה אמנם זה גופא טעמא בעי ובכל הטעמים שכ' הרשב"א בתשובה סי' י"ח ובאבודרהם בתחילתו על כמה מצות שאין מברכין עליהן לא נודע טעם מדוע לא יברכו בס"ת ולפי אותן טעמים הי' ראוי לברך ומכל מקום לא מצינו בשום מקום ברכה לזה ויתבאר לקמן אי"ה וא"כ אפשר עדיין לומר אולי גם להר"ן מברכין שהחיינו

אמנם הרז"ה כ' סוף פסחים דאין מברכין שהחיינו אלא במידי דאיכא הנאה לגוף ובתשובה אחת הובאה ריש ס' אבודרהם ביאר זה בארוכה בשם תשובת גאונים דכל הנך שמצינו שמברכין שהחיינו איכא הנאת הגוף והביאור לזה וטעמו הנה מצינו כיוצא בזה בהנאת הריח שאין מברכין שהחיינו והביא הא"ר בשם חכם אחד בסי' רי"ו משום דהוי הנאת הנשמה ואין מברכין ע"ז שהחיינו יעויי"ש בטעמו: ועוד דהנשמה הוא כמוכרחת בגוף כמו שדרשו רז"ל על כל נשימה ונשימה תהלל וכו' דיפה לה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב וכו' ולכך לא תיקנו ברכת שהחיינו אלא א"כ אית בי' באותה מצוה הנאת הגוף ובכל הנך מצות אית בהו הנאת הגוף וכמו שביאר האבודרהם

ואפשר להרכיב הנך ב' טעמים כנ"ל דבמידי דתליא בזמן אפילו לית בי' הנאת הגוף מ"מ זה עצמו שנתן לו ה' את החיים עד אותו זמן הוא הנאה משא"כ במצוה שאינו תלוי' בזמן אין החיות תלוי במצוה וטעם זה של הרז"ה סובר ג"כ הרשב"א בתשובה סי' קכ"ו ובסי' רמ"ה כ' דאדרבה אינו תלוי אפי' בשמחה דאפי' אם אינו שמח מברך אם יש לו תועלת (ובנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' קמ"א הביא דאבל רשאי לברך שהחיינו ממג"א סי' תקנ"א ס"ק מ"ב ותימה עליי' דהוי להו להביא מהא דרשב"א דסוגיא ערוכה הוא במת מורישו מברך שהחיינו) עכ"פ מבואר לפי דעת הפוסקים האלו דבעי' דווקא הנאת הגוף אין לברך על כתיבת ס"ת שהחיינו וא"ש דברי המג"א בסי' רכ"ג סק"ה אמנם המעיין בלשון המג"א יראה דכוונתו להר"ן הנ"ל דסובר דווקא במצוה שהוא מזמן לזמן מברכין ע"ד שביארתי לעיל

והנה מלבד כל אלו הטעמים יש לנו בס"ת עוד טעם דהרי השאג"א בסי' ל"ו פטר את כל העולם מדין כתיבת ס"ת מטעם דאין אנו בקיאין בחסרות ויתירות יעויי"ש אם אמנם שבאמת דבריו אינם מקובלים לנו וחלילה לנו לומר כן דא"כ איך נברך על תפילין ומזוזה אפי' אי נימא דקריאת התורה אין ראי' דמותר לקרות אפ' בס"ת פסול כמבואר דעת הרבה פוסקים באו"ח סי' קמ"ג מ"מ מתפילין ומזוזות מוכרח דע"כ דהתורה לנו ניתנה וכתיב ובאת אל השופט אשר יהי' בימים ההם וכיון שנכתב הס"ת עפ"י הסכמת האחרוני' בחסירות ויתירות ושאר דינים הוא ס"ת כשר ויכולין לברך עליו אבל מ"מ אמת הדבר שהדבר קשה ואינם מצויין ס"ת שלא יהי' בהם טעות בחסוי"ת וכיוצא בהן וכדאיתא ברמ"א באו"ח סי' קמ"ג וכמ"ש בכוונתו הנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קע"ח

ואם שגוף הדבר ג"כ תמוה כיון דמחזיקין שגם בס"ת אחרת יש טעותים בחסוי"ת א"כ פסול הוא ואפי' יש בס"ת שקורין בו יותר טעותי' גדולים מה לי טעות כזה או כזה וס"ת שחסר בו אות אחת פסול מ"מ כך הוא הדין וצריך להסביר שטעות כזה שאינו ניכר בקריאה אינו פוסל בקריאה וכעין הכרעה בין דעת הרמב"ם בתשובה לס' יד החזקה כיון דבציבור בקריאה תליא מילתא בעי' שלא יהי' בו שינוי וכיוצא: עכ"פ זה נראה הטעם שאין מברכין על כתיבת ס"ת דעדיין אין המצוה גומרת וצריך הגה"ה אחר הגה"ה וכולי האי ואולי וכל מצוה שאינה גמר מצוותה אין מברכין עלי' ומטעם זה נמי איכ"ל דטעמא דשהחיינו דהאבודרהם כ' בשם הרמ"ה דכל שאינה גמר מצוה אין מברכין שהחיינו מכל הנך טעמים יש לדון לענין שהחיינו ( ועיין ברשב"א סי' קס"ו שהביא דעת האומרים שאין לברך שהחיינו במילה משום חשש נפל ודבריו צ"ע מ"ש מברכת על המילה דמברכין והרשב"א הביא ראי' מחילול שבת וזה תימה דהרי מותר ממנ"פ כמבואר בשבת דף קל"ו וצ"ל שכיון ע"ד התוס' בשבת שם)

אמנם כבר כתבתי שהלקט הקמח כ' בשם גאונים שמברכין ואע"ג שהב"ח באו"ח סי' כ"ט כ' בשהחיינו אין אומרים ספק ברכות להקל ורשות לברך מ"מ בסימן תל"ב החמיר שלא לברך מספק וירא שמים יוצא ידי שניהם ולובש בגד חדש או מניח לפניו אז פרי חדשה ומכוון לפטור ויוצא כל הדיעות והנראה לפי ענ"ד כתבתי ושוב בא לידי ספר מהר"י בי רב וראיתי שהסכימו כן לברך שהחיינו מצד דברי הרמב"ם הנ"ל ולא הביא דעות החולקים בזה וגם כתב טעם דלא מברכין אקב"ו לכתוב ס"ת משום דעיקר המצוה ללמוד בתוכה ולפי ענ"ד כמו שכתבתי

והנה ברכת שהחיינו שבא לידן אמינא בה מילתא הנה באו"ח סי' רכ"ה במג"א ס"קי הביא דעת ס"ח דב' מינים אגסים ותפוחים יש לברך שהחיינו על כל א' וא' ובאמת דין זה קשה וראיתי שכבר קדמוני בזה בתשובת פנים מאירות ח"א סי' י' דהרי הרמב"ם פסק בפ"ה מתרומות דין ג' דתאנים לבנים ושחורות חד מינא הוא ומ"ש שם דהוי סתם ואח"כ מחלוקת זה ליתא דהוי סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ומדברי הרמב"ם פ"י מביכורים דין י"א משמע נמי דסובר דשחורים ולבנים חד מינא לכך כ' בחד בבא עם גיזי