מהר"ם שיק יורה דעה קפב

שלא למול שתיהן בפעם אחד ואפילו בשני מוהלים ג"כ אסור דאין עושין מצות חבילות חבילות והמג"א שם תמה על הש"ע דלכאורה סותר עצמו דשם לענין ס"ת פסק שם דמביאין ב' ספרים ובאה"ע סי' ס"ב משמע דאין להביא ב' כוסות בפעם אחת לברהמ"ז ואחת לשבע ברכות ויעויין שם במחהש"ק ואין אני מבין הסתירה דהרי לדעת התוס' בתרי גברי ליכא חבילות חבילות והספרים מוליכין ב' גברי ובאבהע"ז מיירי אם אותו איש בעצמו מביא ב' כוסות וצ"ע

וא"כ לפי"ז גם בשני תינוקת היו רשאין להביא הב' תינוקת ע"י ב' גברי מיהו למול בפעם אחת לדעת הרמב"ם אסור אפילו בתרי גברי וזה נראה כוונת בעל העיטור דסובר דצריך לברך על כל א' וא' ס"ל כהרמב"ם דאסור שימול בפעם אחת וכיון דבאותו רגע דמל זה אינו רשאי למול את התינוק האחר ואין אז עליו מצוה אדרבה איכא עבירה ואיך יברך וצוונו ומטעם זה נראה לי דדברי הב"ח נכונים וא"כ במקום שיש לחוש שיפסוקוהו בוודאי טוב שיברך על כל א' וא' כמ"ש הטו"ז אלא אפילו במקום שאין לחוש לזה מ"מ כיון דאינן רשאי למול להרמב"ם אז אין ראוי לברך ברכה אחת לשתיהם ואפשר דבברכה גופי' אם מברך ברכה אחת על שתי מצוות חבילות דדווקא במצות שחיטה או בלבישת ציצית דאין המצוות חיובת וכבר הביא המג"א בסי' קמ"ז בשם הפרישה דבמצוה שאינה חיובת אינו שייך חבילות חבילות ואמרינין דיכול לברך ברכה אחת על כמה שחיטות ועל כמה מלבושים בציצית אבל מצוה חיובת איכ"ל להרמב"ם דכשם שאין רשאין לעשות אותן בפעם אחת הנ"ל אין לברך אותן בברכה אחת וממילא לפי מ"ש המג"א בסי' קמ"ז דנראה דדעת הש"ע הוא כדעת התוס' דדווקא על ההבאה שייך חבילות אבל על העשי' לא שייך חבילות לכך פסק שפיר דיכולין לברך ברכה אחת על ב' מילות אבל אנן חיישינין לדעת הרמב"ם דגם למול בפעם אחת אין רשאין ולכך א"ש מנהגינו שיש לברך על כל מילת תינוק ותינוק בפ"ע נראה לפי ענ"ד ובלא"ה אין ראוי לשנות שום מנהג שנהגו ב"י שכבר קבלו עליהם כדיעה ההוא כמ"ש המג"א בהלכות מגילה והבוחר יבחר. תשובה רנ"א עוד להנ"ל

מה שהקשה על דברי התוס' בשבועות דף כ"ג בד"ה מוקי לה כו' דהוכיחו דעל מ"ע אין השבועה חל מדפריך דף כ"ה אי מתנה לעני מושבע ועומד מנתן תתן והקשה מעלתו ני' הא איכא גם לאו דלא תתאמץ ולא תקפוץ דבשלמא בש"ס איכ"ל אף דנקט רק נתון תתן מ"מ י"ל דהכוונה גם על הלאו דשם אבל על התוס' קשיא וכבר הקשה כן הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה לפי ענ"ד לא ק"מ לפי מ"ש בספר מנחת חינוך דמצות עשה ההוא איכא גם בגר תושב משא"כ הל"ת דכתיב בי' אחיך וק"ל ולי הי' נראה דהמצות עשה דנתון תתן היינו שיתן בשמחה כמאמר הכתוב ואל ירע לבבך בתתך וע"ז קאי קושית הש"ס דבלא"ה הי' אפשר לומר דבנשבע לזרוזי השבועה חל אף על עשה והנה בכלל הלאו דלא תתאמץ ולא תקפוץ וודאי אם הוא נותן אף שלא בשמחה אינו עובר על הלאווין האלו אבל לענין העשה אינו מקיים רק אם הוא נותן בשמחה וממילא במצוה כזו נראה דאינו חייב קרבן שבועה אף אם נשבע על הזירוז כיון דגם על הזירוז הוא מושבע ועומד וא"כ שפיר הוכיח התוס' דגם על מ"ע אין השבועה חל כן נראה לפי ענ"ד

תשובה רנ"ב עוד להנ"ל

ומה ששאל ע"ד ס"ת אחת שיש בקהל עדתו שכתובין הנונין הנזורין כדעת מהרש"ל בנ' של ויהי בנסוע ואידך של ובנחה יאמר או של מתאוננים הם מהופכים ואנן קי"ל לעשות כדברי האור תורה שבהפסק הפרשה עושין הנונין המנוזרין כמו שהאריך בזה הנוב"י חיו"ד סי' ע"ד הנה באמת המנהג הוא לעשות כדברי האור תורה ואין לעשות המנין של ויהי בנסוע או ובנוחה או של מתאוננים הפוכים וא"כ לדעת והסכמת האחרונים הוי כאלו חסרו אלו הנונין מיהו מלשון ספר בני יונה מבואר דדווקא לכתחילה אנו פוסלין אבל בדיעבד כיון דכבר נכתוב ויש דעות הפוסקים דראוי לעשות כן אף לכתחילה ולכך בדיעבד אין הס"ת פסול כן כ' בספר בני יונה וכן נראה בנוב"י שם בסופו וכן ראיתי בספר קסת הסופר חקירה יו"ד שפסק כן אפילו קודם שהתקינו ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רנ"ג

החיים והשלום לכבוד הרב המאוה"ג המפורסם ערוגת הבושם מוה' ישראל דוד נ"י אבדק"ק פעזונג יע"א

גי"ה. קבלתי על נכון והנה בדק לן מעלתו נ"י להודיע לו דעתי אי רשאין להאכיל לגר קטן בידים איסור דאורייתא לפי דעת הר"י בכתובות דף י"א דהוי רק מדרבנן ישראל ובפרק מי שמתו אמרינן דשיעור דרבנן ובר חיוב דרבנן שווין וא"כ לדעת הר"ן והרשב"א ביבמות דף קי"ד דאיסור דרבנן רשאין למספי לי' בידים לקטן א"כ יש להסתפק דלקטן שהוא ישראל רק מדרבנן אפשר דאפי' איסור דאורייתא רשאין למספי לי' עכ"ל בקיצור ואע"ג דהתם איסור דרבנן לקטן הוי כתרי דרבנן אד"ר ובר חיוב דרבנן דהיינו קטן משא"כ כאן מ"מ מסתפק לי' למעלתו נ"י הואיל והגר קטן הוא בר חיוב רק דרבנן משום תרי טעמא חדא מפני שהוא קטן ואפילו הוי גדול מ"מ הא הגירות לא מהני רק מדרבנן וא"כ שוב הוי כתרי מדרבנן (וזה אינו מוכרח ונראה דתליא בפלוגתא שהביא המג"א סוסי' קס"ו) ומסתפק לי' למעלתו אי רשאין ליתן לו איסור דאורייתא

ולפי ענ"ד פשוט לפי מ"ש התוס' בכתובות דף י"א שם דאפילו להקל דינו כישראל דהיכא דאיכא טעם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה וע"כ שהתורה נתנה כח להחכמים שאם יראה להם לעשות מגוי ישראל ויקרא שמו בישראל יהא דינו לגמרי כישראל וא"כ כיון שהשי"ת אמר שכל שנתנו לו חכמים דין ישראל הוא ישראל א"כ שוב הוא כמו ישראל גמור מן התורה ע"י דרבנן על דרך שאמרו בגיטין דף נ"ה ע"ב כרת שע"י דבריהם באת לו וראי' לזה דלקמן בכתובות דף מ"ד ע"א אמרינן דהגיורת שנתגייר בתה עמה היא בחנק ופירשו בתוס' דמיירי בנתגיירה בקטנותה ואפי"ה ע"י דרבנן נתחייבה חנק ודינה לגמרי כישראל ואי אכל כשהוא גדול נבלה חייב מלקות וממילא כשהוא קטן דינו כשאר קטן

ואמנם עדיין יש מקום להסתפק דהנה נהי שהתוס' כ' דסובר כמ"ד ביבמות דף פ"ט דיש כח ביד חכמים אמנם עדיין לא קי"ל כר"ח בזה כנראה מדברי הרמב"ם בפ"ב מממרים דין ד' דבזה יש לישב דברי הבה"ג שפסק דלא כר"ה והביאו הטור יו"ד סי' רס"ח והשיג עליו דמ"ט לא פסק כר"ה ולהנ"ל אמרתי פשוט דכבר הקשה הפנ"י מהיכן הוכיחו התוס' דר"ה אפי' להקל לישא בת ישראל נמי דינו כגר ונראה דס"ל להתוס' דאי ס"ד דרק להחמיר שלא לישא שפחה או לענינים דרבנן דינו כישראל אבל להקל אין דינו כישראל א"כ אסור בשפחה ובבת חורין וא"כ באמת לא הוי זכות כדמשמע בגיטין דף י"ג דאי לאו דמתירו בב"ח הוי לו חוב וכ"ש היכא דכל הגירות מהני רק מדרבנן ולהחמיר וא"כ הוי כחוב ולכך ר"ה דסובר דזכות הוא ע"כ סובר כמ"ד דיש כח ביד חכמים וכו' ושפיר כ' התוס' דהומ לובלישב דקמ"ל כהאי מ"ד וממילא שפיר עביד הבה"ג לדידן דלא קי"ל כבהאי מ"ד לא פסק כר"ה אלא א"כ הביאוהו אבותיו דהוי זכות לו מטעם אחר דניחא לי' במעשה אבותיו וכמו שהסביר מרן זצ"ל בחת"ס סי' רנ"ג וא"כ לפי זה הי' עדיין מקום ספק היכא דהביאוהו אבותיו דמהני ג"כ רק מדרבנן לפי סברת התוספת וגם אין דינו כישראל פבמץ רק מדרבנן א"כ יש לחקור בזה אי רשאין להאכילו איסור דאורייתא

אבל כיון שכן ממילא איפשט דהרי למ"ד הנ"ל קשיא הך משנה דכתובות דף מ"ד ע"א דתנן דחייבת בחנק וא"כ מוכח דחשיבא כישראל וקשיא למ"ד דאין כח לחכמים בקו"ע וע"כ צ"ל דנהי דכל זמן שהוא קטן הוא מהני רק להיות גר מדרבנן מ"מ אח"כ כשנתבדלה אמרי' מי לא טבלה לנידתה ובאיש מי לא טבל לקריו והוי גר גמור כדאיתא ביבמות דף מ"ה ע"ב וכמ"ש נמי ההפלאה בכתובות דף י"א ולכך שפיר מושכחת לה לדין הגיורת שנתגיירה בתה עמה שתהא בחנק כגון שטבלה לנדתה לאחר שהביאה סימני נערות וכיון שבאנו לידי מדה זו א"כ מבואר דגר קטן לכשיגדל יהא דינו כישראל גמור ויהי' חייב על כל איסורי דאורייתא וא"כ ממילא אסור למספי' לי' בידים בהיותו קטן דדווקא איסור דרבנן ס"ל לרשב"א דמותר למספי' דלמאי ניחוש לה דלמא מסרך וגם בהיותו גדול יעשה זאת הא לא הוי רק מדרבנן משא"כ בגר קטן באיסור דאורייתא אם יעשה כזה כש יתגדל יהי' איסור דאורייתא ולכך פשוט דאסור למספי' לי' כשהוא קטן איסור דאורייתא

ועוד מטעם אחר יש לאסור דמבואר ברשב"א ביבמות דף ק"ד שם דלמד דינו מש"ס דשבת דף קל"ט ע"א דפריך וליתן כפיו ישראל ושם קאמר דליתן לגוי גדול ומשני אתי לאחלופי עם ישראל גדול וא"כ ממילא כיון דאסור לקטן ישראל למספי' לי' איסור דאורייתא ואפילו מה"ת אסור לדעת רוב הפוסקים א"כ פשיטא דאסור למספי' לגר קטן דלמא אתי לאחלופי עם ישראל קטן הגר קטן עם ישראל קטן מיחלף טפי ממאי דמחליף ישראל גדול בגוי גדול

והנה מעלתו נ"י רצה להביא ראי' דאסור למספי דאי ס"ד דמותר למספי א"כ מאי קאמר מהו דתימא חוב הוא לו וכו' דקשה אימתי הוא חוב אי בהיותו קטן הא רשאי אפילו למספי' לי' ובהיותו גדול הרי רשאי למחות אלא ע"כ דאסור למספי' לי' ולזה ס"ד דהוי הוא לו עכ"ל והנה ראי' זו ליתא ותימה על מעלתו מאי עלה דעתו לפי הנראה מדבריו דאפילו אי הוי חוב לגדול אפ"ה עע מוחה מהני הגירות וזה ליתא דבחוב אפילו אי אח"כ שמע בהם דבר וניחא לי' בחובי' לא מהני כמ"ש המ"מ בפ"ד מה' זכי' ב