מהר"ם שיק יורה דעה קעח

לענין כלים רק טומאה דרבנן ואמאי אמרינין ברישא כל טהרות ע"ג טמאות

ואין לזה דמיון למאי דקי"ל ביו"ד סי' ק"י דאם נעשה רק ע"י גלגול כמובא בש"ך יו"ד סי' ק"י אות י"ט דהכא נולד הספק לאחר שנעשה דרבנן כיון דלפי תי' הש"ס שם דמסקינין דהוי תרתי במקום חדא והוי כוודאי איסור ולכך אפילו בדרבנן מחמירין וכן הוא לפי דעת הרמב"ם דכוונת טומאה חמירה דכל שהוא אב הטומאה אפילו בטומאה דרבנן מחמירין אבל כ"ז בלא נמצא המקוה חסרה דא"צ להתיר משום חזקה רק משום דהוי ספק דרבנן: והנה הא דאמרינין דיצא בהיתר מועיל היינו היכא דהוי סמכינין על החזקה אז כיון דכבר היו סומכין להתיר בשביל חזקה דמעיקרא כבר יצאת מחזקת איסור אבל במקום דהוי מתירין מצד ספק. ועתה נתגלה דחסר או כיוצא בזה בכה"ג אפשר דלא מהני הא דיצא פעם אחת בהיתר ועכ"פ דגוף הסברא דכבר יצא בהיתר צ"ע וא"כ אין לסמוך ג"כ על טעם זה וצריכין אנו לבוא אל עיקר הדין

והנה בגוף הדין יש ג' שיטות א') דעת הר"מ וטור וש"ע דמשמע דס"ל דציצין המעכבן הם המקיפין את רוב העטרה או רוב גובה העטרה במקום א' ולפי הנראה מדבריהם הוא החוט וגם הבשר שלמעלה מהחוט נקרא עטרה ואע"ג דהטור באהע"ז סי' ה' כ' דרק החוט נקרא עטרה היינו לענין כרות שפכה ולפ"ז אינו מעכב אלא א"כ הי' רוב גובה ואפילו במקום אחד ואפילו רק ציץ דק מאוד או רוב הקיפה וזה א"צ להביא כלל דזה פשוט דלא מקרי מילה אלא א"כ נתגלה הרוב כמ"ש שם אמנם דעת החכם הספרדי המובא בב"י ושאר אחרונים שם דעיקר העטרה הוא החוט ואם עור הערלה חופה היקף החוט הרי הוא כאלו לא נימול אפילו אם כל גובה העטרה שעלי' נתגלה ב') אף אם נשאר רק במקום אחד אפילו חוט דק שהוא חופה החוט וגם רוב גובה הבשר שעלי' ג"כ מעכב המילה מן התורה וזה שאמר כל החופה רוב גובה העטרה אמנם דעת הג') הבכור שור בשבת דף קל"ז דס"ל דבין אם חופה העור רוב הקיפה של החוט או חופה רק גבהו של החוט כבר מעכב המילה והרי הוא כאלו לא נימול משום דסבירא ליה דרק חוט של העטרה הוא הנקרא העטרה ולא הבשר שעלי' וכמו שנראה מלשון הטור באהע"ז סי' ה'

ואפילו אם נאמר כדעת הבכור שור דהעטרה מקרי רק החוט לפי ענ"ד מ"מ גובה העטרה בוודאי נראה דגם הבשר שעל החוט מקרי גובה העטרה אע"ג דאינו נקרא בשם עטרה לחודא ולעולם דאיכא למימר כדעת החכם הספרדי ובלא"ה קשה לי לדעת הבכ"ש מאי קמ"ל דהיקף רוב החוט מעכב כיון דאפילו במקום אחד גובה החוט מעכב ונהי דאין אני בר הכי להיות מכריע בין הרים גדולים וכבר האריך בזה בספר יד הקטנה מאוד לברר דעת החכם ספרדי ע"ד שהבאתי לעיל יעיי"ש ובאמת לדינא אין חילוק בין אם הערלה או עור הפריעה יהי' נשאר מהם הציצין המעכבין על אופן הנ"ל וכן נראה מכל הפוסקים וגם ממשנה עצמה דשבת דף קל"ז דסיים כל מי שלא פרע כאלו לא מל כיון דהלממ"ס הי' כל שלא נפרע כאלו לא נימול א"כ גם לענין זה דציצין המעכבין נאמר

ועכשו אנו באין לנידון דמעלתו ני' דכבר כ' שדברים אלו צריכין להראות בראיית עין בפני מוהלים מומחים מ"מ לפי הנ"ל מכל דבריהם נראה דחוטי העטרה מעכב או מעור הערלה או מעור הפריעה ולדעתי יש נפ"מ אם אמנם כבר כתבתי דאין חילוק בין פריעה למילה בעצמה דלתרווייהו מקרי מילה מ"מ ממה שנראה מלשון המשנה שבת דף קל"ז ע"ב ומדברי המפורשים דצריך לחתוך כל עור המילה עד למטה מהעטרה ואם נמשך אח"כ מעור שלמטה למעלה הוא הנקרא נמשך ואסור מדרבנן כדאיתא ביבמות דף ע"ב אבל אם נשאר מעור הערלה שלמעלה נהי דאם דחקו למטה ונשארת למטה הסכים מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל דמהני וגם אני הארכתי (בתשובה הקודמת) בזה (ועיין ג"כ בתשובה רמ"ב לעיל

) אבל אם נמשך העור שלמעלה מן הערלה אלא שנדחק למטה ואח"כ שוב חזר למעלה וא"כ איגלאי מלתא למפרע שמה שדחק למטה לא הי' עומד להתקיים וכאלו לא הי' שם למטה. נ"ל מלשון המשנה והפוסקים דבכה"ג צריך תיקון מה"ת (ונהי דביבמות ע"ב מוכח דמשוך דרבנן דאל"כ הו"מ לאוקמי' שם בכה"ג וכמו שמקשין גם על הטו"ז דס"ל בנולד מהול הוי משוך דאורייתא מ"מ לפי הנראה מלשון המשנה והמפורשים דבכה"ג משוך דאורייתא וצ"ע) וכל זה בעור הערלה אבל בעור הפריעה שא"צ לחתוך אלא שפורעין אותו ומושכין אותו למטה א"כ עשה כדין וכדת בכה"ג נראה דאם נמשך אח"כ למעלה צריך רק תיקון מדרבנן אם הי' מתוקן מעיקרא כדינא כן נראה לי סברא לחלק וא"כ מי שבוודאי לא הי' מתוקן מעולם ועתה הקיף החוט הערלה או החוט הפריעה או שבמקום אחד רוב גובה העטרה נשאר ציץ צריך לחתוך באזמל מה שאפשר לתקן. אכן אם יש ספק אם הי' כדינו נ"ל דיש סברא לחלק דאם עור הפריעה מקפת החוט איכ"ל דהוי ס"ס אבל בעור הערלה שרגילין לעשות חיתוך קטן אלא שדוחקין אח"כ העור למטה זה צ"ע אי מקרי ס"ס ולכך בנידון שלו בוודאי צריך להראות למוהלים מומחים ולדעתי יכולין לתקן זה בלי חיתוך באזמל אבל אם עור הערלה שצריכין לחתוך עלה למעלה לא נוכל לסמוך על ס"ס וצריך לישאל שאר רבנים מובהקים ולעשות עפ"י רופאים ג"כ אם הוא דבר שיש לחוש אם אין בו סכנה שאין לך דבר כו' וכתיב וחי בהם כן נראה לפי ענ"ד ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברפזאווע

תשובה רמ"ז

במכתב שוצ"ה מכתב קכ"ה הביא שם להסתפק בנכרית מעוברת שנתגיירה אי רשאין למול את בנה בשבת וכ' שם הרב. הגאון מו"ה יעקב עטלינגער ני' דאע"ג דהריטב"א מפרש ביבמות דף ע"ח נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה שגם מילה א"צ הבן כדי לכנוס בברית אלא שדינו כבן זכר ישראל ולדבריו שפיר נימא דמוהלין אותו בשבת מ"מ הא הרמב"ן בחידושיו ליבמות פליג על זה וסובר דצריך מילה אח"כ ורק הטבילה עלה לו במעי אמו ומכאן הוכיח דטבילה קודם מילה נמי מהני לגר וא"כ לדבריו אסור למולו בשבת והואיל ואין הדבר מוכרע אין למול מספיקא. עכ"פ פשיטא לי' דלהריטב"א מהלין אותו בשבת

ולענ"ד יש לדון לכאורה דגם לדעת הריטב"א אין למול אותו בשבת דהנה התוס' בכתובות דף י"א ע"א ד"ה מטבילין כ' ב' תירוצים אי גירות גר קטן מהני מן התורה או רק מדרבנן וכ' הב"ח ביו"ד סי' רס"ח סעי' ט' דאין להקל לענין מעשה לחשבו כגירות מה"ת להקל ונהי שכ' התוס' שם דבנכרית מעוברת שנתגיירה בנה גר מן התורה לכ"ע מיהו נראה דהיינו אי עובר ירך אמו וכן מבואר בלשון הריטב"א בכתובות שם אבל למ"ד דעובר לאו ירך אמו א"כ שוב צריכין לומר דאמו זכתה עבורו א"כ שוב לפי תי' הראשון של תוס' דמהני רק מדרבנן וכ"כ בהפלא"ה שם וא"כ אפילו א"צ מילה לגירות מ"מ כיון דהוא רק מדרבנן איך נימול אותו בשבת וממילא אסור למולו בשבת גם להריטב"א ונהי דהריטב"א מסיק שם בכתובות דגר קטן מהני מן התורה מ"מ לפי מ"ש הב"ח הנ"ל לדידן יהי' אסור

אמנם גוף הדבר קשיא דא"כ אכתי תקשה למ"ד עובר לאו אמו האיך מפרש לקרא דואם אין לאיש גואל דהרי דרש זה שדרשו חכז"ל דאיש אתה צריך לחזור אבל קטן אין אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל הוא דרש גמור לכ"ע (עיין סנהדרין דף ס"ח) ועיין בהפלא"ה ויותר תמהני שמצאתי בלשון הרא"ש המובא בשמ"ק שם דכתב דמושכחת לה במעוברת דמהני בכה"ג מה"ת והוא תמוה כיון דרק אמו זכתה עבורו ואין זכי' מה"ת לקטן א"כ איך . מהני זה מה"ת

ונראה דיש לישב אי נימא כמ"ש המשאת בנימין המובא במג"א סי' תמ"ח דגוי לגוי נעשה שליח וגם בגוי י"ל דאין שייך קטנות דאין שיעורין לב"נ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים דין ט' ונהי דהיכא דבעי' דעתו כל זמן שאין בו דעת לא שייך בי' חיוב עיין בתשובת מרן הגאון חת"ס סי' שי"ז אבל היכא דלא כפי' דעת שוב תליא בכלל שיעורים ולב"נ לא נאמרו שיעורים וא"כ שוב איכ"ל דאמו הנכרית זכתה עבור העיבור ונכנס עי"ז לדת ישראל אע"ג דשוב אין שליחות לו מ"מ כיון דמעיקרא הי' לו שליחות מהני לפי ענ"ד מכח כ"ש ממ"ש התוס' דאפילו אם אח"כ כשבא לכלל ישראל יש זכי' אמרינין דתרוויהו בהדדי קאתו מכ"ש הכא ואדרבה י"ל דמכאן הוכיח המ"ב הנ"ל דינו וא"כ תליא בפלוגתא דעובר ירך אמו וא"כ י"ל קושית המג"א שם סק"ד מהירושלמי דאיכ"ל דהמ"ב קאי אי עובר לאו ירך אמו וא"ש

ועוד, אפשר לישב דברי הרא"ש דיש לומר דהנה מבואר בקידושין דף מ"ב דהיכא דאית לי' שותפות בגוי' מסתבר טפי לומר דיש שליחות וא"כ נהי דממעטין מגם אתם גוי וקטן אכתי מנ"ל למעט גם באית לי' שותפות בגוי ואפשר דאז י"ל מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דהוא סברא אלומתא ומהני בהרבה מקומות וא"כ דלמא אפילו בקטן מהני ולכך אפשר לומר דטבילת אמו דכי היכא דזכתה לנפשה זכתה נמי לעוברה. ועכ"פ לפי האמור מבואר דגם שרא"ש ס"ל דמיד נעשה העיבור גר מה"ת וא"כ עכצ"ל דס"ל כהריטב"א הנ"ל וכ"כ הנמוק"י בפרק החולץ בשם הרא"ה וא"כ מבואר דהריטב"א לאו יחידאה הוא בדבר זה

אבל לפי ענ"ד מוכרחין לומר דגם להרמב"ן העובר מיד נעשה ישראל עוד במעי אמו דלכאורה קשה לי טובא הרי מבואר במס' בכורות דף מ"ו ומ"ז דנכרית מעוברת שנתגיירה אם היתה מבכרת