מהר"ם שיק יורה דעה קעג

להכניס בברית קודם הפריעה הרי לכמה מ"ד לא נצטוה אברהם אבינו עה"ש על ולפי ענ"ד אדרבה דלכך תיקנו הברכה קודם הפריעה הואיל דנהי דאברהם אבינו לא נצטוה על הפריעה מ"מ כבר כתבו התוס' בפ' הערל דאאע"ה הי' מקיים מצות פריעה אע"ג דלא נצטוה כמו שקיים אאע"ה כל התורה כולה וממילא קודם שפרע כבר נכנס לברית ע"י המילה והי' בן ברית אלא שאברהם אע"ה השיג סוד הפריעה וראה והבין שבלא פריעה אינו עוד תחת כנפי השכינה ולזה קבעו חכז"ל הברכה קודם הפריעה ללמדינו שהמילה אינה כדי לעשותו להיות בן ברית שכבר הוא בן ברית אלא להכניסו תחת כנפי השכינה וכמו אברהם אף שכבר ע"י המילה הי' בן ברית אלא להכניסו תחת כנפי השכינה והיינו בבריתו של אאע"ה שהי' ג"כ הפריעה כדי להכניסו תחת כנפי השכינה כדלעיל ועכ"פ זה נגמר ע"י הפריעה דמל ולא פרע כאלו לא מל אלא דבסוף סי' רס"ו פליגו אי רשאין ב' מוהלים למול בשבת ושורש הפלוגתא שם עיין בב"י אי חשבינן לחיתוך פלגא דמצוה וא"כ לפי מנהג המוהלי' שמקילין שימולו ב' מוהלים בשבת ע"כ צ"ל דחיתוך הוי פלגא דמצוה ושוב שפיר יש לומר כדברי מעלתו

אמנם אכתי יש לפקפק בדברי מעלתו במ"ש רש"י בחולין דף מ' ע"ב ד"ה מחתך בעפר בעלמא דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו דגמר השחיטה כהלכתה אבל אי לא גמר כהלכתה גם ההתחלה לא מקרי שחיטה וא"כ אפשר ה"נ אם לא פרע כדינו גם התחלת המילה לא הוי מילה ואכתי אינו מוכרח דהתחלת המילה הוי הכנסת ברית בכה"ג אם פרע בלילה אמנם נראה מטעם אחד דבנידון דידן שפיר י"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית אפילו לדעת האומרים דמל בלילה צריך להטיף ד"ב משום דמדמו לי' להא ואמרינן ביבמות דף ע"ג דאפילו של"ב צריך למול ביום מדכתיב וביום השמיני ומו' דוביום ילפינן אפילו שלא בזמנו בעינן יום כ"כ היש"ש בפ' הערל סי' ו' דזה טעם הסוברים דמל בלילה צריך להטיף וז"ב (וזה שלא כמ"ש מעלתו דפריעה אינו בכלל) וכ' שם היש"ש דדלמא דווקא על לכתחילה ילפינן אבל בדיעבד אפשר דמהני מילה בלילה כמו דאמרינן גבי נקצר ביום דלדעת הרמב"ם כשר אף דבעי' לכתחילה קצירת העומר בלילה וא"כ גבי מילה מנ"ל דגם בדיעבד פוסל בשלא בזמנו בלילה וק"ל

וא"כ נראה לפי ענ"ד לדידן אף דקי"ל כרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ומוכח שם בתמורה דף ה' דאפילו בתרומה דכתיב חלב ומינה ילפינן דצריך לפרוש מן היפה ואם לא גילה לן קרא דמהני הו"א דלא מהני וא"כ ה"נ במילה דכתיב וביום ואם מל בלילה לא מהני עיין בתוס' שכ' בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא דהא דאי על"מ היינו דווקא בדבר דאם נעשה ממילא אינו מועיל הוא דאם עשאו באיסור לא מהני אבל בדבר שאם נעשה ממילא מועיל אם עשאו באיסור ג"כ מועיל ולא אמרינן בזה אעל"מ והנה לכאור' יש להסתפק בדבר דלפעמים עושה המוהל החיתוך ועור הפריעה אינו בנמצא כלל ע"כ או שע"י החיתוך נחתך עמו גם עור הפריעה או שנתרכך ונפלה למטה מעצמו אם זה מועיל והנה לא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף דזה יהי' כמל ולא פרע ואע"ג דהפריעה נעשה ממילא דאפילו אם חתך גם עור הפריעה המוהל לא נתכוון לזה שהוי כמתעסק או כדבר שאינו מתכוון והוי כאלו נעשה ממילא אפי"ה פשיטא לכ"ע דהוי מילה מעליותא

וראי' לזה נראה לי מאברהם אע"ה שפרש"י סוף פ' לך לך דלכך לא נאמר באברהם תיבת את כמ"ש בישמעאל את בשר ערלתו משום דכבר נתמעך האבר ונתרכך עור הפריעה ונפרע ממילא וא"כ מוכח דאפילו למ"ד אאע"ה נצטוה על הפריעה אפי"ה סגי בהכי כיון בעיקר התכלית של הפריעה הוא כדי שיתגלה העטרה של הגיד וכיון דאם נפרע ממילא ג"כ יוצא וכבר כ' התוס' דגם אם נעשה באיסור ג"כ מהני ולכך אם מל ביום ופרע בלילה יצא לכ"ע כן נראה לפי ענ"ד וממילא בנידון שלו שהוא כעין זה ע"כ לדעתי לכ"ע א"צ להטיף ממנו דם ברית

ובפרט שבלא"ה קשה להפוסקים דס"ל דצריך להטיף איך לא משתמע שום תנא או אמורא בש"ס ללמדינו דקטן הנימול שלא כדין דצריך להטיף דאע"ג דבגר אמרינן דצריך להטיף הרי כבר כ' הרמב"ן במלחמות בשבת דף קל"ה דגר שאני דצריך להטיף כדי אימוס לברית ושיהא נעשה כישראל אבל מזה אכתי אין אנו יכולין ללמוד דגם תינוק ישראל יהא צריך להטיף ממנו ד"ב מכ"ש אם כבר נימול ונפרע לשם מצוה ולשם שמים לקבל עליו בריתו של אאע"ה שנעשה בזמן שאינו ראוי ומה"ת נימא דצריך לקבל שנית בריתו אברהם אבינו עה"ש ולכל הפחות הו"ל להשמיענו דין זה וביבמו' דף מ"ו כ' הרמב"ן דאבותינו שמלו כשהיו בני נח לשם מצוה איכ"ל ולא הוצרכו להטיף דם ברית מחדש בעת קבלת התורה וכ"כ ביש"ש פ' הערל בסי' ו' דאם נימל לשם מצוה י"ל דלא צריך להטיף ועכ"פ חידוש הוא ולא מצינו כן בשום מקום

ולזאת. הדעת נוטה דא"צ להטיף אעפ"י שאין בידינו להכריע מ"מ הדבר עצמו צ"ע איך רשאין להטיף ממנו דם ברית בס' ערלה כבושה דהרי קי"ל ב"ק דף צ"א דמה"ת אסור לאדם לחבול בעצמו וכ"ש לאחרים והר"ן כ' בשבועות דף כ"ו דהא דשבועה חל להרע לעצמו משום דאינו מפורש בקרא אע"ג דמן התורה הוא וא"כ איך רשאין להטיף מספק ויש לישב עפ"י מה שכ' התוס' ב"ק שם דנזיר טהור המצוה מגין עליו וה"נ במקום ספק הוי מצוה אבל במקום שרוב הפוסקים סוברים דא"צ לא נתברר לי אם מותר להטיף וצ"ע ועכ"פ בנידון שלנו נראה לענ"ד דלכ"ע א"צ להטיף והנראה לפי לפי ענ"ד כתבתי

תשובה רמ"א עוד להרב הנ"ל

ומה ששאל על דבר שהגאון המנוח בתשובת יהודה יעלה הביא בשמי שאין לפרוע או להטיף דם ברית כל זמן שלא נרפא החיתוך דהיינו אם לא עלתה הפריעה ביום השמיני והגאון המחבר ז"ל הרבה להשיג עלי והביא כמה ראיות דיכולין לפרוע אע"ג דעדיין לא נתרפא שכן מוכח מדברי המחהש"ק סי' של"א וגם מעלתו כ' שמשם באמת ראי' נגד הנ"ל אע"ג דיתר הראיות אינם מוכרחות והנה גוף הוראה הנ"ל לא הי' מפי עצמי אלא שכך שמעתי מפה קדוש מרן הגאון בעל חת"ס ז"ל כשלמדתי אצלו בימי בחורתי וכן מבואר בחידושיו למס' שבת דף קל"ה שכ' לישב בזה קושית הר"ש שהביא הרא"ש דאיך אמרינן במל את של שבת בע"ש דלא ניתן שבת לדחות והקשה הא ניתן לדחות להטיף ממנו ד"ב וכ' הש"ך לישב דהטפה אינו דוחה שבת וכ' שם מרן זצ"ל דהוי מצי למימר מרגניתא דבשבת מסתמא הוא עדיין חולה ממילתו תוך ח' שנימול בע"ש ולכך אין רשאין להטיף בשבת זהו שמעתי מפיו הקדוש וכן מסתבר לי

ובתשובת. מהרי"א הנ"ל נראה דעל דעתו עלה להשיג מב' פנים א' דנראה שם דאינו חולה מסוכן כלל וזה תימה דהרי הלכה ברורה דמרחיצין התינוק אפילו ביום השלישי מפני הסכנה ואע"ג דבשבת דף קל"ד אמרינן דבקטן חי' טפי המכה ופרש"י דנתרפא במהרה ולכך אינו אלא זכר לדבר מ"מ הדין הוא הלכה פסוקה כיון דהוי סכנה איך אפשר לומר דזה לא מקרי חולה וראיתי בחי' מרן זצ"ל בשבת דף קל"ה שהביא דברי ספר המכריע דין וסי' נ' שכ' דהרחיצה דלאחר המילה דמיא לרחיצה דלפני המילה וע"י גוי דווקא מותר אבל ע"י ישראל לא דאין כאן שום סכנה דלאו מכה של חלל הוא דנחלל עלי' שבת ומ"ש סכנה הוא רק סכנה קלה שנוכל להתיר לו עבור זה שבות דרחיצה ומרן ז"ל תמה עליו דהרי הגיד יורד חדרי בטן וא"כ הוי מכה של חלל ואפילו לא יהי' כן הרי קי"ל בסי' שכ"ח דמכת חרב מחללין עליו וגם מכה שע"ג היד קי"ל שם דמחללין והניח דבריו בצ"ע

ובאמת כבר כ' מרן זצ"ל בתשובה חיו"ד סי' רמ"ה דבוודאי רוב וולדות הנימולים חיים וקיימים אע"ג דקי"ל דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב איכ"ל היינו היכא דהוקבע סכנתא וא"כ אפשר לישב דברי המכריע ומ"מ מקרי חולה וכבר קי"ל ביו"ד סי' רס"ב דכל שיש בו שום נדנוד או מקצת חולי אין רשאין למולו וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר כפי השגות הגאון הנ"ל בהשגה הב' דדווקא במילה אמרי' כן אבל בפריעה או הטפת דם לא אמרו ואין לדמות זה לזה דבחיתוך יש צער טפי והנה אפי' אם יהא כן מ"מ כיון דאינו דוחה מילה משום מקצת שום חולי כמ"ש הרמב"ם ושאר פוסקים וכן הוא בש"ע א"כ ה"ה הכא דיש חולי גדול וחשש סכנה ראוי למנוע אפי' צער קטן ממנו כגון פריעה והטפת דם וחכז"ל אמרו בחולין דף ס"ז ע"ב דנוקף אצבעו מרצה עליו כקרבן ודווקא בנקף שני ופרש"י דזה מצער טפי

ועובדא ידענא שפעם אחד עשה המוהל תיקון וקריעה קצת בעור הפריעה וביום השני מת התינוק מחמת אותו מעשה אע"ג דאפשר משום דלא הי' נזהר ליתן עליו מים קרים וכיוצא בזה להיות נשמר שלא יהי' שם בראנד מ"מ נראה כל שהאבר נחלה צריך זהירות טובא והרמב"ם סוף פ"א ממילה כ' הטעם דממתינין במילה אם התינוק חולה ואין מלין אותו עד שיתרפא משום דאפשר למול אותו לאח"ז וא"א להשיב נפשו אחר שמת ומרן הגאון ז"ל בחת"ס בתשובה הנ"ל עמד בזה ולפי ענ"ד פשוט דכוונתו שכ' למ"ש לעיל דטעם דאפילו במקצת חולי אסור למול אע"ג דעפ"י הרוב לא יהי' סכנה אפי"ה כיון דאפשר להמתין לזה אסור ח"ו להכניס התינוק בשום חשש אפילו למעוטי דמעיטא ומטעם הזה נראה דגם המחהש"ק הנ"ל לא כתב כן אלא מטעם שיש לחוש שלא יוכלו לפרוע כמ"ש שם אבל בדבר שאפשר להמתין איכ"ל דגם המחהש"ק מודה דאין לנגוע בו להכניסו ח"ו לשום ספק כל זמן שלא נתרפא

ועוד. אני אומר דלכאור' י"ל דאדרבה דמחוייבים לתקנו גם ביום הראשון וכן ביום הג' אע"ג דעוד לא נתרפא ומרן הגאון ז"ל בחת"ס סי' רמ"ה הנ"ל כ' דהא דאנו רואין דוולדות הנימולים בעזהי"ת