מהר"ם שיק יורה דעה קע

פארטייא והכת הארטדאקסין נתפרדו מהם לקהל בפ"ע וגם האשה בעלת הצוואה הלכה איזה זמן מועט קודם פטירתה לביה"כ דארטידאקסין ועתה קבלו עליהם קהל ארטידאקסין רב אב"ד ת"ח הטוב והישר בעיניהם לתת המשרה על שכמו ולזאת יורשי בעלת הצוואה הנ"ל ההולכים בתום וביושר ואין רצונם לעשות עולתה הם שואלים למי יתנו עפ"י דת תוה"ק אותן השני זהובים בכל שנה ובקשו ממני להורות להם עפ"י התורה את המעשה אשר יעשון

והנראה לפי ענ"ד פשוט דעכשיו שנתחלקה הקהלה אם מצוה אחד מהקהל ארטדאקסען ליתן מתנה לרב ויש לכל קהל רב בפ"ע והנותן צוה התם מסתמא ינתן להרב מהקהל שהוא בחברתם והראי' לזה מהא דקי"ל ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ד' ובחו"מ סי' רנ"ג סעי' כ"ג בנודר דבר לביהכ"נ ויש ב' ביהכ"נ ינתן לביהכ"נ שהוא רגיל בשל עירו וכשם שאזלינן התם בתר ביהכ"נ ועיר שרגיל בה כ"ש בקהל שנפרדו לגמרי זה מזה והנה בצוואה הנ"ל שצוותה לחלק הרווח ולכאורה הרווח הוי דבר שלב"ל והש"ך ביו"ד סי' ד"ר ס"קט הביא בשם מהר"מ מינץ שאם נדר ליתן מעשר מן הרווח ומטה ידו יכול לחזור דהוי דבר שלב"ל ובאמת דבריו תמוהין דהרי קי"ל בחו"מ סי' רי"ב סעי' ז' וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מעירוכין דמקרא מלא הוא דכל אשר תתן לי עשר אעשרנו והוי נדר ובמקום אחר ביארתי

מיהו בנידון צוואה הנ"ל אין אנו צריכין לזה שהרי האשה הקדישה לזה ב' מאות ר"כ שיהא הרווח לק"ק ואפילו לדעת מהר"מ אלשיך שפלפל עליו בקצה"ח סי' ר"ט וס"ל דמעות לפירות גרע מדקל לפירות מ"מ הכא עדיף דגם הנ' מאות הקדישה לזה וכעין שכ' הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק י"ט וביו"ד סי' רנ"ו סעי' ד' בהג"הה פסק דאם אמר הנותן שינתן לעני פלוני אין הגבאי יכול לשנותו דהוי כאלו זכה בו העני ההוא כמ"ש הטו"ז שם מיהו בנידון שלנו נראה דלא זכה בו הרב דהרי הוא הי' אז בשעת הנדר לדבר שלב"ל ועדיין אינו מבורר ואין ברירה ולא זכה בו וא"כ לכאורה דינו כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' רנ"ב בהג"הה דמי שנדר ליתן לפלוני ומת אין היורשין מחוייבים כדאיתא בחו"מ סי' רי"ב סעי' ז' ומשעה שקבלו הרב גם לדיין ראשון א"צ ליתן דהרי לא נדרו לו אלא בשעה שאין רב ומתנין בדבר שלב"ל וכמ"ש בכה"ג בחו"מ סי' רנ"ג סעי' ל"ג ויכולין היורשים לשנות אם לא היו אצל הצוואה ולא צוותה אמם להם דאז גם משום מצוה לקיים דברי המת לית בי' כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' מ"ח מיהו אם צוותה להם או בפניהם מחוייבים היורשים משום מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש הש"ך בסי' רנ"ב ס"ק כ"ז

ובאמת לכאור' יש לפקפק על ראיות הש"ך שם מלשון הסמ"ע די"ל דמשו"ה נקט שלא צוה להם דאי צוה להם ושתקו הוי כאלו הם נדרו וכמ"ש הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק י"ט בשם הב"י ואפשר דקאי שם על הסמ"ע והפרישה כ' שם בסי' רי"ב ס"ק י"ט טעם אחר ויותר נראה כוונת ראיות הש"ך מלשון המובא בב"י דשם לא נקט נדר אלא נשבע ואפי"ה אמר משום דלא צוה להם מוכח דאם צוה להם הם מחוייבים עכ"פ נראה דאם לא צוותה להם ולא בפניה' לא זכה בהם הרב ואינם מחוייבים ליתן לא לרב ולא לדיין ואין להקשות על זה מלשון המובא במרדכי פ"ק דב"ב בשם תשובת מהר"מ וגם בב"י סי' רנ"א ביו"ד שכ' בנידון כזה שצוה לקבל רב שכ' שזכה דשם מיירי בנדר ליתן לקהל כמבואר שם והקהל זכו בהם ולא הרב אבל בנידון זה שלא נדרה ע"ד הקהל ומינתה את בני' לגבאים אין לקהל עמהם שום דבר

והשתא דאתינין להכא נראה דאפי' היתה מצוה להם כיון דאין הציווי חל עד שעת קבלת הרב וכאלו צוותה כאשר יגיע זמן קבלת הרב תעשו כן והשתא בשעת קבלת הרב כבר נעשו לשתי קהילות וכל כוונת דברי' שהרב שיבחרו לקהל שלהם יתנו ולכאורה הו"א דזה תליא בפלוגתא שהביא הר"ן בנדרים דף ל' גבי נודר מיורדי הים אם אמר לאחר למ"ד יום ונשתנו תליא בפלוגתא אי אזלינן בתר שעת אמירה או בתר שעת חלות הנדר אזלינן מיהו הר"ן בנדרים דף פ"ד גבי נדרה שלא ליהנות מבריות הוכיח הר"ן דבנדרים אזלינן נמי בתר החלות הנדר משום דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם והם אזלו נמי בתר החלות עיי"ש ובאמת לכאור' קשה טובא דיש סתירה בזה בש"ע דבסי' רי"ז סעי' ל"ה גבי נדר מיורדי הים פסק דאזלינן בין לקולא ובין לחומרא בתר אמירה ובסי' רל"ד סעי' ס"ה פסק גבי נדרה מבריות דאזלינן בתר חלות ולאחר שנתגרשה מבעלה נקראת גם היא בריות וחל עלי' הנדר וצ"ע שוב מצאתי שבס' שמלת בנימין הניח זה בצ"ע

ועל כורחך צ"ל היכא דיש מלתא בטעמא לנדר ההוא כעין נדר שלא ליהנות מבריות אזלינן בתר טעמא וממילא אזלינן ג"כ בתר חלות הנדר משא"כ בנדר מיורדי הים וכיוצא דאין הטעם נודע אזלינן בתר שעת אמירה וא"כ הוא הדין בנ"ד דיש לה טעם לנדר לרב וממילא אזלינן בתר חלות וכאלו אמרה כן עתה ואם אמרה כן עתה בוודאי הוא לרב של הקהל שהיא שייכא בגווייהו וא"כ צריכין היורשים ליתן הב' זהובים להרב שלהם אע"ג דעד עתה לקחם הדיין שאז זכה בהם מדינא משא"כ עתה

עוד נראה טעם ב' שהם מחוייבים ליתן להרב דארטדאקסין שהרי כ' הגהות המרדכי פ"ק דב"ב והובא בב"י סי' רנ"א דהנודר מעות לצדקה סתם יכול ליתן לקרוביו דכל הנודר ע"ד תורה הוא נודר והתורה אמרה ענייך קודמין וכשם שקרוביו קודמין עפ"י התורה ה"ה שכניו וב"ב וכל הקרוב קרוב קודם כמבואר שם בסי' רנ"א וא"כ הרב דקהלם שבכל ענינים הוא עומד עמהם והוא עומד על צדם קודם דשכן עמהם לכל דבר מצוה ועוד הרי הסכימו האחרוני' כהר"ן דבעל מעשה קודם לאינו בעל מעשה כולי האי

וידוע דבעלי קאנגרע"ס רובם עוברי תורה ועל חקיהם הסכימו הרבנים היראים כי הם חוקי און ותכליתם להשכיח תורה מישראל ח"ו כי שמו אותותם ג' אותות א) שהשולע"ן יהי' בידם לגדל בני ישראל כמו שאנו רואין את בניהם בלי תורה ועבודה ובלי שום ניצוץ יראת שמים. ב) הקימו שידע"ס געריכ"ט שישפטו בשרירות לבם הרע כרצונם לעקור את כל הקורא בשם ה' להוכיח או יעמוד בפרץ אחת דתו להמית ולהעבירו במשפט השידעיס געריכ"ט כדי לסתום כל פה הרוצה להחזיק התורה ג) שיהיו גם רבניהם כיוצא בהם להעמיד להם סעמינא"ר ומשם יצאו רועי העם ומי לא ידע דרכי הסעמינאריסטע"ן הן אלה קצות דרכי חוקי הקאנגרע"ס שראוי להבדל מהם והנטפל עמהם הוא מסייע עוברי עבירה וחלילה לי לחשוד להמוחזקים בחזקת כשרות שיהיו עוברים ועושים כן במזיד ובשאט נפש אלא מסתמא הם טועים ושוגגים או שאר אמתלאות שיש להם להתחבר עמהם מ"מ בוודאי גם החוטא בשוגג לא מקרי בעל מעשה וא"כ בוודאי הרב שאינו רוצה להתחבר עמהם אלא הוא חבר ליראי ה' ושלומי אמוני בני ישראל בוודאי הוא בעל מעשה טפי ומחוייבים להקדימו

וגדולה מזו כ' מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רל"ג דהדר בירושלים הוא בעל מעשה טפי מהדר בשאר עיירות בארץ הקדושה וא"כ כיון שעפ"י דין התורה ראוי ליתן להרב הזה וכל הנודר ע"ד תורה הוא נודר וא"כ הוי כאלו פירשה כוונתה שהכוונה שלהרב שלהם היא נדרה ועוד אפילו אם אמרה לשון שהוא מורה שלא כוונה על הרב הזה אפי"ה אמרינין דאדעתא דהכי שיהיו לשני מחנות ויתחברו לעוברי עבירה לא נדרה וכבר הביא מרן זצ"ל בחת"ס סי' רל"ז פלוגתא בזה אם גבו לצורך עני ונתקלקל דהרא"ש סובר דיכול לומר אדעתא דהכי לא נדרתי וכ' דאפילו לרשב"א וסייעתו דפליג איכ"ל דהיינו דווקא בגבו עבורו זכה בו ואין מוציאין ממנו באומדנא

וכן נראה לי מהמרדכי פ"ק דב"ב ובב"י בסי' רנ"א שהביא שני עובדות מהמרדכי דסותרין אהדדי בתחילה כתב באחד שנדר בשעת מיתה צדקה ושוב העני קרובו דלא אזלינין בתר אומדנא לומר דאדעתא דהכי לא נדרנא משום דיש ג"כ אומדנא להיפוך אבל לולא זאת הוי אזיל בתר אומדנא. ושוב הביא תשובת מהר"מ והיא מובאת גם בתשובת מהר"מ מר"ב באריכות שכ' שכבר זכו הקהל ולא אמרי' אומדנא ובתשובה שם האריך להביא ראיות לזה שאינו מועיל אומדנא עיי"ש סי' תתקמ"ב וא"כ הדברים סותרין ונראה דמהר"מ מוסיף על דעת הרשב"א הנ"ל דאפילו בלא גבו כל שאמר לאדם ידוע הוי אמירה כמסירה ושוב אינו מועיל אומדנא להוציא דאומדנא הוי כרוב ואין הולכין בממון אחרי' להוציא אבל במרדכי מיירי שלא פרט ולא פירש למי ינתן הצדקה ולולא האומדנא הי' שייך גם לעניי העולם ורק ע"י האומדנא נימא שהוא לעניי עירו נגד זה יש שוב אומדנא שהוא לקרוביו ולכך צ"ל שיש ג"כ אומדנא בהיפוך כנ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד שלא זכו עדיין כמו שכתבתי לעיל אזלינין בתר אומדנא

ובפרט שלפי מאי שכתבתי עיקר חיוב היורשים ליתן דווקא למי שצוותה אמם הוא מכח מצוה לקיים דברי המת ואנן קי"ל אם צוה דבר שהוא עבירה אין לעשות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מזכי' והרשב"א בחידושיו פ' השולח ובתשב"ץ ח"ג סי' ק"ץ דאפילו אם צוה לבנות ביהכ"נ ויותר הי' ראוי ניתן לעניים לומדי תורה אפשר לומר דא"צ לקיים דאין זה מצוותו ובהא סלקינין מכל הלין טעמי בוודאי יורשי האלמנה הצדיקת מ' צארטיל עה"ש מחוייבים לקיים צוואת אמן על אופן הנ"ל ליתן הב' זהובים המיועדים להרב לרבם שקבלו הקהל דארטדאקסי"ן ומסתמא הרב הדיין הראשון אל ישכון באהלו עולה וימסור הצוואה לבעלי' ליורשי האלמנה הנ"ל ויהי' ה' עמו והוא ידריכנו בדרך אמת למען שמו דברי ידידו הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה רל"ז בעזה"י חוסט יום א' פקודי תרל"ו לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא ומופלג בתורה חרוץ ושנון