מהר"ם שיק יורה דעה קס

והיינו בעלמא אבל בנדר שבנדון הנ"ל שנדרה שלא תלך בגילוי שער מבואר בנזיר דף כ"ט פלוגתא דת"ק ורבי אם בגילוח דטהרה יכול הבעל להפר ופסק הרמב"ם בפ"ד מנזירות דא"י להפר משום דאפשר בפיאה נכרית ולא מקרי דברים שבינו לבינה אמנם אפילו לרבי דהתם דס"ל דא"א בפאה נכרית איידי דזוהמא וכו' וכן בנידון הנ"ל אם אי אפשר בפיאה נכרית מ"מ בוודאי לא מקרי דברים שבינו לבינה שהרי כבר ביאר שם בתפארת ישראל על המשניות דלכאורה קשה האיך סד"א דיוכל הבעל להפר הא מבואר בפרק המדיר דפרוע ראש הוא איסור דאורייתא אפילו אינה הולכת לגמרי בפ"ר אלא במקצת שער איכא דת יהודית ותצא בלא כתובה ותי' דמושכחת לה בביתה ואין רבים מצויין שם כמ"ש בב"ש בסי' קט"ו סק"ט עיי"ש וכן הוא בוודאי דכבר מבואר ביו"ד סוסי' רל"ד דדווקא בדבר שהיא משועבדת וגנאי לו מקרי דברים שבינו לבינה אבל אם נדרה שלא לכנוס לבית אחיו א"י להפיר וכן אם נדרה שלא תתן תבן לבקריו ג"כ א"י להפר כיון דאיכא חשש רחוק לרביעה עי"ש וא"כ כ"ש דברים שאסורים משום מנהג יהודית בוודאי דאינו נקרא דברים שבינו לבינה ואדרבה היא אסורה לעשות כן ואין זה גנאי לו אדרבה גנאי לה לצאת בפרועי ראש ובשער שהוא ערוה ואין אדם רשאי לברך נגדה

ועוד נראה להסביר בלא"ה לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין דלכך כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ומצוה זה היא עליו כיון שהוא בר ישראל שקיבל עליו זה וא"כ אנן סהדי דנשמתו ופנימיותו בוודאי רוצה בזה אלא שיצרו אונסו לעשות נגד זה ולכך כופין כן ביאר הרמב"ם וכאן דהתורה נתנה לו רשות להפר דברים שבינו לבינה אבל לא דברים שבינו לבין יצרה שהרי היא אינה אלא אשה שלו ולא אשת יצה"ר שלו ומטעם זה נראה שכתבה התורה בפ' מטות לאסור איסור על נפשו והביא רש"י שם הספרי לאסור דבר המותר ולא להתיר דבר האסור ואע"ג דנדר חל גם על דבר האסור ואפילו בשבועה ע"י כולל ואיך כ' דווקא לאסור איסור וע"כ משום דבתר הכי כתיב בקרא דהאב והבעל יוכלו להפר ובכה"ג אין האב והבעל יכולין להפר ועכ"פ סבר מבואר הדבר בס' תפארת ישראל הנ"ל דבכה"ג אין שום הו"א דיוכל להפר אלא שאני הסברתי הדברים

וגם עפ"י חכם כבר מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ב דאין רשאין להתיר נדרי איסור כגון לשחוק ואפילו בדיעבד איכא מ"ד דלא מהני ולי קשה על מאן דאמר דבדיעבד מהני באיסור ומשמע שם בש"ך בנשבע על דברים האסורים מדרבנן אין השבועה חל דהוי כדבר המפורש בתורה דכתיב לא תסור כמו שביאר שם הש"ך וא"כ לית בי' משום בל יחל דברו וכיון דהא דיש רשות לחכם להתיר ילפינן מקרא דלא יחל הוא אינו מחלל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ היכא דלא שייך לא יחל נראה דאפילו אם נדר והנדר חל כגון במיתסר חפצא או בכולל אבל על האיסור מצ"ע ל"ש בי' בל יחל א"כ גם ההיתר של החכם בכה"ג אמאי יועיל בכה"ג

ונראה דהיא הנותנת כיון דעל האיסור מצ"ע א"א לו לחול כלל אלא מכח כולל או מוסיף וממילא כיון דמתיר בהתרה וחל על ההיתר ממילא גם האיסור נפקע ומטעם זה אמרתי לישב מה שהקשה הש"ך שם מהא דאמרינן בגיטין דף ל"ה דפריך מכהן דאמרינן דנודר ועובד יורד ומגרש ופריך דלמא אזיל לגבי חכם ויתיר לו והקשה הש"ך שם דאי נימא דנדר באיסור אינו מועיל ההיתר ומאי פריך ולהנ"ל א"ש דע"כ צ"ל דהנדר הי' באופן דחל והיינו ע"י כולל או מוסיף דמיתסר חפצא ובכה"ג ממילא נפקע ובחידושי אמרתי לישב באופן אחר ואין להאריך כאן

ועכ"פ בנידון הנ"ל אם האשה היתה הולכת בגילוי שער ממש דאיסור דאורייתא הוא ולא הו' הנדר חל כלל ומאי שייך הפרה וע"כ שנדרה גם על דבר שהוא דת יהודית דעל זה נראה דנדר חל דאפשר דלא הוי כדבר שאסרו חכמים בדבריהם דאיכא לא תסור ותליא בפלוגתא דהרמב"ם ורמב"ן בריש הלכות ממרים דלהרמב"ם גם במנהג איכא לא תסור ורש"י בסוכה מ"ד ד"ה וכי פרש"י דליכא לא תסור במנהג וא"כ אפשר דהשבועה חלה אפי"ה כבר ביררנו לעיל דאין כח לבעל להפר דזה לא מקרי דברים שבינו לבינה כן נראה לפענ"ד ואחתום בברכה יהי ה' עמך דברי החותם בברכה המשולשת ידידך רבך הדורש שלומך. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה רי"ח יערגין שנת תר"ד לפ"ק

יתענג על רוב שלום וכו' מוה' יעקב שלום ני' יושב בשבת תחכמוני ק"ק טאפלשון יע"א

ניה"ק הגיעני זה שבועות שתים ואשר בדק לן מעלתו נ"י במצות כבוד אבות שמחלו לבניהם אי יכולין לחזור או לא כיון דאפקע אפקע וכ' מעלתו דבצער הגוף תליא בפלוגתא שהביא המל"מ בפ"ו מה' אישות דין י"ד ורק בדבר שבממון מסתפק לי' למעלתו עכ"ל בקיצור ולפי ענ"ד הנה מצינו מחילה על ב' אנפין חדא דמוחל לבעלים החיוב הגוף ושיעבוד כעין שכתב הרמב"ן בפ' המוכר את הספינה בענין הא דשמואל המוכר שט"ח וחזר ומחלו דיוכל למחול לו הואיל ויש ב' שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים וקשמוחל השיעבוד, הגוף שיעבוד הנכסים ממילא נפקע ומהרי"ק בשורש פ"ט כ' דיוכל למחול שט"ח אפילו לא הגיע זמן פרעון והוי כדבר שלא בא לעולם אפי"ה יוכל למחול השיעבוד שהוא כבר בעולם אמנם מצינו עוד מחילה בענין אחר שמוחל ואומר הרני כאלו התקבלתי וכדאיתא בנדרים כ"ד ע"א ועיין בר"ן שם דגם בדבר שאינו ממון אלא שהוא להנאתו ולרצונו יוכל לומר זה הוא רצוני והנאתי ובמחילה כזו אינו מוחל לו החיוב אדרבה הרי הוא כאלו נתקיים החיוב

ויש ג' נפ"מ בין ב' מחילות אלו חדא דבמוחל החיוב כיון דפקע פקע וא"א למחול למשל במזונות שיעבוד הגוף של מזונות חודש דכיון דפקע פקע ובמאי ישתעבד וגם בכה"ג שייך רק אם מוחל כלל החיוב ולא על פרטי דברים איזה מלבוש או איזהו ממון והנ"מ הב' במוחל השיעבוד בכל ענין א"י לחזור בו שכבר זכה הלה בגופו אבל במוחל לו ע"ד התקבלתי נהי דבממון כיון שהוא מוחזק בממונו א"י לחזור אבל מילי דלאו ממונא כמ"ש הר"ן הנ"ל במה יזכה זה שזה לא יוכל לחזור והנפ"מ הג' במוחל השיעבוד יוכל למחול דבר שלא בא לעולם אע"ג דקי"ל בחו"מ סי' ר"ט סעיף ד' דאין אדם יכול למחול דבר שלא בא לעולם מ"מ הגוף הוא בעולם וכמ"ש המהרי"ק הנ"ל אבל במוחל דווקא ע"ד הריני כאלו התקבלתי ואינו רוצה למחול השיעבוד אז לא יוכל למחול דשלב"ל

ולכאורה הי' נראה דיש עוד א"ב במוחל ע"ד הנני כאלו התקבלתי אם נשבע לפרוע לזמן פלוני ואמר לו הרני כאלו התקבלתי יצא ידי שבועתו כדקי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט אבל במוחל לו החיוב והשיעבוד כאלו לא נתחייב מעולם לא יצא ידי שבועתו מיהו זהו ליתא דגם בכה"ג יצא ידי שבועתו דהרי פסק הרשב"א בתשובה סי' תשע"ה בנשבע לפרוע לזמן והגיע שמטה בנתיים שנפטר ויצא ידי שבועתו שלא הי' כוונתו אא"כ יהא חייב וא"כ ה"ה הכא ולפי"ז לכאורה קשה איך פסק הרשב"א שם שאם מאריך לו הזמן אינו יוצא ידי שבועה ואמאי פשיטא שהרווחה זו מהני כאלו הלוה לו מחדש שהרי זה נותן לו רשות להחזיק בממונו עוד זמן והמחזיק זכה בהלוואתו וא"כ הוא פטור כעת לשלם לו כשמטה ויהי' יוצא ידי שבועה ולכאורה הי' אפשר לומר דהא דמהני הרווחת הזמן היינו אם הגיע הזמן אבל קודם שהגיע הזמן פרעון והוי ממון כדבר שלב"ל ושיעבוד הגוף אינו מוחל לו לא יוכל למחול ובשלמא באומר התקבלתי שכתבתי ג"כ דא"י למחול דשלב"ל היינו אם אינו נפקע באמירה זאת השיעבוד הגוף אבל שם בממון דממילא נפקע שיעבוד הגוף באמירתו התקבלתי כיון שאומר כל חיובו הוא כאלו קבלו וממילא נפטר שיעבוד הגוף וזוכה בגופו אפילו בתוך זמנו

אבל בהרווחת הזמן נראה לפי ענ"ד דלא מהני תוך זמנו והי' אפשר לומר דהרשב"א מיירי תוך זמנו אבל באמת זה ליתא דהמעיין בלשונו שכ' אלא א"כ הותנה וקשה לפלוג ולתני בדידי' וע"כ אפילו בהגיע זמנו או לאח"ז אין ההרווחה פטרו וא"כ קשה מ"ש משמטה וצריך לומר לחלק כיון דמ"מ נשאר החיוב עליו ולשון לפרוע לזמן וכו' כולל ב' שבועות כדאיתא שם סעיף מ"א באותו זמן ולאחר אותו זמן וכשם שהשבועה על אחר אותה זמן קיים כך על אותה זמן לא נתבטלה אך כל זה צריכין לומר לרשב"א אמנם האו"ח המובא שם בב"י ובש"ך ס"ק סובר באמת דעל אותו יום נפטר ע"י הרווחה כמו בשמטה וממילא נפטר גם על אח"כ ששבועה שבטלה מקצתה בטלה כולו וא"ש ומיושב היטב קושית הש"ך ועכ"פ נחזור לנידון שלנו אם האבות והחכמים ורבנים וכהנים מחלו רק דבר פרטיי ולזמן פרטיי ואינם מוחלים החיוב לגמרי רק עד"ז הוא רצונו א"כ פשיטא שיכולין לחזור ואין אדם מוחל דשלב"ל וזכר לדבר אמרי' בברכות דף ז' כשרציתי לא רצית ועכשיו שאתה רוצה אין אני רוצה ומחילה דמהני ילפינן בקידושין דף ל"ב מהשי"ת ואיברא כשמוחלין לגמרי על כל הדברים החיוב שיש עליהם עדיין הי' הדבר ספק

אמנם אני אומר לא מצאנו שאנו משועבדים לאבותינו וחכמינו ורבנינו וכהנינו ושיהא על הבן שיעבוד הגוף לאבותיו אנו משועבדין לבוראינו כמאמר הכתוב כי עבדי הם וה' צוה לכבדם כדרך שצוה לנו להניח תפילין וכל יום ויום מצוה בפ"ע הוא ואלמלא הי' שיעבוד לא הי' ת"ת קודם ועוד איך אנו חייבים במצות כבוד לאחר מיתתם כדאיתא בסי' ר"מ ולאחר מיתה נאמר ועבד חפשי מאדוניו אלא וודאי לפי ענ"ד פשוט דאין כאן שיעבוד הגוף וא"כ ל"ש באבות ואינך מחילה כי אם ע"ד הריני כאלו התקבלתי וזה הוא רצוני וא"כ א"י למחול כלל ע"ד שלב"ל ורק כל זמן שאינם חוזרין היא מחילה חדשה אבל פשיטא לי דיכולין לחזור והוא פשוט לפי ענ"ד