מהר"ם שיק יורה דעה קנט

דף נ"א וא"כ ק"ק על הרמב"ם בפ"א מממרים שכ' דגם במנהג אית בי' משום לא תסור

ולכאורה הו"א דיש להרמב"ם ראי' עפ"י דברי התוס' בסוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן במקדש כו' שהוכיחו דמברכין על מנהג וא"כ ע"כ אית בי' לא תסור כדאמרינין בשבת דף כ"ג ע"א והיכן צוונו וכו' מלא תסור ומוכח כהרמב"ם אבל באמת זה אינו דהרמב"ם בעצמו בפ"ג מה' חנוכה ופורים דין ז' כתב דאין מברכין בהלל בר"ח דאין מברכין על מנהג וע"כ משום דלית בי' לא תסור וכפרש"י בסוכה דף מ"ד הנ"ל ואיך כ' בפ"א מממרים דאית בי' לא תסור וצ"ע ולכך נראה לפענ"ד דהרי כ' הרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש דין ה' שתקנת חכמים היתה שיזהרו במנהג אבותינו לעשות ב' ימים טובים וכן משמע הלשון דשלחו מתם וא"כ יש ב' גווני מנהגים א' שהעם הנהיגו כן ולא חייבו אותם החכמים לנהוג כן ויש מנהג שלאחר שנהגו חייבו חכמים לנהוג כן ובמנהג כזה כיון שכבר חייבו חכמים אית בי' לא תסור ושייך לברך משא"כ במנהג שנהגו מעצמם וכן כתב בהדיא הריטב"א בסוכה דף מ"ד שם

אלא דהריטב"א סובר דגם הלל תיקנו והרמב"ם סובר כיון דלא מצינו שתקנו א"א לברך אולי לא תיקנו והא דפסק בפ"א ממרים דאית בי' לא תסור היינו שהנהיגו כן החכמים שתקנו ורצו לנהוג כן וכן משמע מלשונו שם בהלכות ממרים פ"א דין ב' מנהגות שיורו בהם לרבים ועפ"י הדברים האלה אני אומר תשובה נצחית על הפוערים פיהם נגד יו"ט שני דהרי מוכח לפי הנ"ל מדמברכין וצונו על יו"ט שני או דתקנת חכמים הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש ואית בי' לא תסור או אם הוא מנהג גרידא ע"כ מדמברכין וצונו דגם על מנהג גרידא שפשט בכל ישראל אית בי' לא תסור וא"ש. ובדברי הריטב"א בסוכה דף מ"ג ע"א מבואר יותר דהלל הנשיא האחרון שקידש לנו את המועדות רק ע"מ זה קידוש שיעשו ב' ימים וא"כ אם אין עושין כתקונו וכאשר קידוש הוא אין לנו מועד כלל ומבטלין כל המצוה עיי"ש גבי אינהו דידעו

) ועפ"י הדברים הנאמרים למעלה בכל מנהג שפשט בכל ישראל יש להסתפק אולי תקנו לנהוג כן ואית בי' לא תסור ולהרמב"ם פ"א מה' ממרים יש להסתפק אולי הוא ספק דאורייתא ועפי"ז יש להסביר דברי המהרש"ל בתשובה סי' ו' והובא בש"ך יו"ד סי' רי"ד סק"ד דמנהג שנהגו כל ישראל בוודאי אין להתיר דלכאורה קשה דגם מה שנהגו בקהל אחד ג"כ יהי' דינו לענין קהל עדתם כמו מנהג שנהגו כל ישראל כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ולהנ"ל יש לישב דנהי דקהל יכולין לתקן מ"מ מה"ת לא מצינו כ"א במקום סייג לפי דעת הטו"ז אבל ב"ד הגדול לעולם איכא לא תסור וכבר פסק בסי' רכ"ח סעי' כ"ח דדבר שהוא לסייג ולגדר אין יכולין לבטל וא"כ הא דסי' רי"ד ע"כ מיירי דהשתא ליכא סייג כגון שהוא חולה והפר"ח באו"ח סי' תצ"ו נתקשה בזה ולא קשה דע"כ מיירי דהשתא אינו מצוה דומיא דחולה וא"כ מצד קהל לא מהני ומצד כל ישראל מהני

אבל באמת העיקר נראה לפי ענ"ד דאפילו מנהג שקבלו עליהם קהלה אחת אין היתר בשאלה לחכם דהרי כבר הביאו דברי הרשב"א בתשובה סי' תשס"ט דקהל בעירם כב"ד הגדול ומשמע אפילו דבר שאינו משום סייג יכולין ב"ד וה"ה קהל בעירם מה"ת לתקן ומהני מן התורה וא"כ מנהג דחיישינין אולי קבלו ג"כ אין לו התרה ואפילו ידעינין דלא קבלו הרי כיון דמדרבנן איכא בל יחל וחשבינין להנוהג כאלו דיבר וקיבל על עצמו וחייבין הבנים לעשות משום אל תטוש תורת אמך ואי חשוב כל יחיד ויחיד כאלו קבל בפני עצמו פשיטא דנדר שקיבל עליו אביו אין הבן צריך אפילו משום אל תטוש לעשות וע"כ דמדרבנן חשבינין לי' כאלו כולם יחד קבלו זאת עליהם וכשם שאם קבלו בפירוש מהני הקבלה גם לדורות כמו שהבאתי כבר בשם הריב"ש בסי' שצ"ט וזה דין תורה ה"ה מדרבנן חשבינין למנהג כקבלה וחייבין הבנים לשמור משום אל תטוש וממילא בין להבנים בין לאבותם אינו מועיל ההתרה עפ"י ב"ד

וזה כדעת הרמב"ן וסייעתו ודלא כדעת הרא"ש ר"פ מקום שנהגו ופסקו כן בפר"ח סי' תצ"ו דמועיל התרה דעיקר נראה דאינו מועיל במנהג מקום רק במנהג שנהגו רק יחידים ולא רוב הקהלה אז מועיל התרה אפילו אם נעשה לסייג אם השתא אינו דבר מצוה לעשות כן כן נראה לפי ענ"ד עיקר וכן פסק בספר גידולי טהרה בתשובה סי' כ"ד דהעיקר כהרמב"ן וסייעתו וא"כ בהתרת שאלה לחכם אינה מועיל אבל מ"מ מועיל מנין אחר להתירו אבל צריך שיהי' גדול בחכמה ובמנין ועיין בתשובה אחת הנדפסת במכתב שומר ציון מכתב קכ"א שכ' דזה הלכה לממ"ס ולי נראה להוכיח כן דהרי מדברי קבלה מוכח כן וחרם פילגש בגבעה שעשו הצטדקאות להתיר ואמאי לא התירו במנין אחר ואין לנו תי' ע"ז אלא תי' שכ' העקידה בשער ע"א משום דמתו הרבה מהם ולא היו גדולים בחכמה ובמנין כראשונים ולכך לא יכלו להתיר וכיון דמדברי קבלה מוכח דצריך מנין אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ע"כ הלממ"ס הוא ובזה אחתום ידידו הדורש שלומו ה"ק משה שיק מברעזאווע

תשובה רט"ז עוד להרב הנ"ל

מ"ש מעלתו ני' בספרו בסי' ט' דאם כ' שם הקודש לעיקר במקומות שאינו קורין האיש בשמו לתורה הוי הוולד ממזר ואשתו אשת איש גמורה אין זה הלכה פסוקה כי באמת העיקר נראה לפי ע"ד דאפילו באותן מקומות השם הקודש עיקר כיון דבשעת הנחת שם הקודש כבר ידעו שיקראו בשם אחר ושם הקודש הזה הונח להשתמש בדברים דתיים ככתובה וגיטין ולמי שבירך או פדיון נפש כשיזדמן וא"כ לדברים אלו שם הזה הוא עיקר וכן הסכים בשומר ציון מכתב קל"ט ולא מבעי' לדעת רמ"א בד"מ אלא אפי' לדעת הב"ש בסי' קכ"ט סקל"א דפקפק עליו באשה שנקראת בשם הלידה שמחה ואח"כ נקראת פריידל דאין לחשוב שם הקודש עיקר מ"מ כאן עדיף טפי שלכך הונח שם זה ומעיקרא ניתן רק לזה ואם כי למעשה עדיין צריך בירור וחקירה ואין כאן מקומו מ"מ הי' למעלתו לכתוב שיש לחוש ויש ספק אבל לא לכתוב לדבר ברור

ומ"ש מעלתו בסי' ט' בחיוב הכאת המן וכ' דפועלי המנהג לפי הנראה א"א זולת שהיו הסנהדרין יושבי לשכת הגזית והאריך עוד שם בזה כמדומה לי שלא עיין במקור הדברי' בד"מ סי' תר"צ שם הביא מאבודרהם שנהגו בצרפת ובמגענצ"א להכות המן ובב"י בשם או"ח דבצרפת וכפרובינצי נוהגין מנהג הזה נראה דרק באלו מקומת היו נוהגין כן אז וגם הב"י אע"ג שהביא מנהג זה בב"י אבל בשלחן ערוך לא הביאו ונראה דבספרד שנוהגין כדבריו אין מנהג הזה והרמ"א שהביא שמזה נשתרבב המנהג מבואר מלשונו דרק אשתרבובי אישתרביב

גם מ"ש מעלתו ני' לפרש דברי מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן היינו שהוא לא הכה כבר אמרתי לו פא"פ דמאי הו"א יש שמהרי"ל יכה והיכן נמצא מנהג זה בגדולים (המנהג רק בתינוקת ותו איך יפרש מעלתו דברי המג"א בסי' תר"צ סקי"ט לאחר שהביא דברי מהרי"ל כ' ועכ"פ כשמכין וכו' ואין לזה פי' אלא ע"כ הפירוש בזה פשוט שמהרי"ל הי' ש"צ כמ"ש הטו"ז בסי' תרי"ט באו"ח ואם הי' המנהג הזה חשוב בעיני המהרי"ל אפילו היו התינוקת שוכחין להכות הי' הוא נשאר עומד ומפסיק שם שיתעוררו התינוקת להכות וכו' אבל תלמידיו ראו שלא הי' מעורר התינוקת להכות מזה היו מבינים שלא הי' חושש כ"כ על המנהג הזה שלא הי' חשוב בעיניו חיוב כל כך ונהי דאין להלעיג עליו ולא לבטלו מ"מ ג"כ לא חשש להחזיקו כי לא הי' קים לי' בגווי' אם המנהג הזה כשר וישר כל כך או שיצא שכרו בהפסדו ולכך אם לא התעוררו התינוקת מעצמם גם הוא לא הי' מפסיק מלקרות כדי שיתעוררו וכבר אמרו חכז"ל אל תהי מפליג לכל דבר וק"ל

תשובה ריז בעזהי"ת חוסט יום ה' לסדר ויגש תרל"ז לפ"ק חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג כש"ת מוה' זוסמאן אליעזר סופר ני' אבדק"ק האלאש יע"א

מכתבו קבלתי בשבוע העבר ובו נשאלתי בעובדא דאתא לידו באחד שהי' בסכנה בחליו והלך מעכ"ת ני' לבקרו ויעורר אותו ואת ב"ב שיפשפשו במעשיהם ונדרה אשתו שלא תלך עוד בגילויי שער ובעלה קם מחליו זה ועתה הפיר לה שתלך בגילויי שער וכ' מעלתו ני' אעפ"י שהנוב"י מהדו"ב סי' קנ"ט כ' שהבעל יכול להפר מה שנדרה אשתו בעת צרה אבל נדר כזה מסופק מעלתו נ"י אי יש כח לבעל להפר ובגוף הדבר כבר כתבתי תשובה במקום אחר (לעיל תשובה סי' ר"י) לאחיו הגדול מוה' נפתלי ני' האבדק"ק פעטש"י חדש דלפי ענ"ד דברי הנוב"י תמוהין דהתיר בפשיטות להפר לבעל נדר שנדרה אשתו בעת צרה דהרי ביאר מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' י' והאריך וביאר באריכות דהעיקר טעם של נודר בעת צרה הוי כמו נודר לחברו ועשה לו טובה דבעינין דווקא התרה מדעתו וברצונו וכן מצאתי בש"ג ר"פ שבועות שתים בתרא וכיון דהיא נדרה וה' עשה לה טובה עבור זה ולכך אינו יכולה להתיר לה וא"כ איך יוכל הבעל להפר לה ומה שהביא ראי' מנודר עד"ר כבר ביאר הרא"ש בפ"ק דגיטין אות ח' דאין לה כח ורשות לעקור רשותו וכחו של בעל וזה שייך בעלמא אבל בנדרה בעת צרה שנדרה להציל עצמה או בעלה וכיו"ב שלהציל הי' נדרה וכעין ע"ד המקום ודעת המקום היא והוא חייבין וכש"כ שנדרה זכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו ואנן סהדי דניחא לי' ואיך אפשר שיפר לה כח כזה שלא תהא רשאי להציל עצמה או בעלה וכיוצא בוודאי אין לו כח כזה ודברי הנוב"י צ"ע והבאתי עוד שם ראיות לזה: