מהר"ם שיק יורה דעה קנח

במכתב ש"צ הנאמנים בשם ספר יד דוד דיש להם להחמיר לשהות בטומאת קרי שלא הותרה בציבור ויש לחוש שבמהרה יבנה ביהמ"ק ובזה אפשר לעמוד וג"כ בטומאה מחללו עבודה וגם אפשר אפילו לפי טעם הרמב"ם דיהא צריך שהות לקבוע משמורת אפשר דיש לחוש דגם לטהר מטומאתו יהא צריך שהות וע"ז יש לפקפק מ"מ לפי טעם הר"ן והריטב"א יש לחוש לכהן שלא ישהא בטומאת קרי

אלא דיש לעיין דהרי בלא"ה הם טמאי מתים אלא שהתוס' שם כתבו דטומאת מת הותרה בציבור אלא שצריך עיון איך מושכחת לה קרבן ציבור לפי מ"ש מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' רל"ו בשם תשובת יעב"ץ דדווקא פסח אפשר להקריב אבל שאר קרבנות ציבור בעינין שקלי ציבור מכל ישראל א"כ בשאר כל ימות השנה למאי ניחוש לה וקשיא לי' סוגיא דסנהדרין ותענית הנ"ל וראיתי ברש"י בתענית דף י"ז ע"א דאולי יהיו מקריבין קרבן חינוך ואפילו אי אמרי' דשבט אחד אקרי קהל ומקרי קרבן ציבור משבט אחד לא ידעתי איך יקבצו ביום אחד כל השבט כולן ואפילו אם אפשר שנחוש גם לזה שיהי' גם קיבוץ גליות ביום אחד מ"מ תמהני על היעב"ץ הנ"ל מר"ה דף ל' ע"א דאמרו דיום הנף אסור מטעם דבמהרה יבנה ביהמ"ק ויקרבו העומר ביום ט"ז הרי כולם טמאים וע"כ רק משום קרבן ציבור ומנא יהא להם שקלים וביו"ט בוודאי לא יהי' קיבוץ גליות דהא איבעי' ולא איפשטא אי יש תחומין וצ"ל דחיישינין דקיבוץ גליות יהי' בט"ז או בליל ט"ז ויתנו שקלים והאיר המזרח לא יתיר כיון שהי' העומר עומד להקרבה כל זה צריכין לדחוק לדבריו

אבל לא אדע למה לא אפשר להביא משל יחיד ולמוסרן לציבור לזכות אותם לכל ישראל שיהא לכולם חלק בו וא"כ הוי קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה ונהי דחיישינין שמא לא ימסרם יפה יפה ואיכא מ"ד כן ב"מ דף קי"ח מיהו כבר בררתי במקום אחר שחשש הזה אינו אלא מדרבנן כיון שהוא בפנינו ואומר שמסר יפה יפה וע"א נאמן באיסורין ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשה על החשש הזה דשמא לא ימסור יפה ועכ"פ שפיר מושכחת לה קרבן ציבור דדוחה טומאת מת אבל לא טומאת קרי ולכך א"ש דלדברי הר"ן והריטב"א הנ"ל אסור לכהנים לשהות בטומאת קרי וטהרה מביאה לידי קדושה תשובה רט"ו בעזהי"ת כ' תמוז תרי"ו לפ"ק יערגין בין המצרי' יתברך מהמאיר לארץ ולדרים הרב המאוה"ג המפורס' החרוץ מוהרר ישראל דוד ני' האב"ד דק"ק פעזוע יע"א. מכתבו וגם ספרו מחולת מחניים קבלתי זה כשבועות שתים והנה כבר כתבתי למעלתו את הנראה לפי ענ"ד בקצרה ולא באתי אלא להרחיב דברי בענין קבלת רבים ותקנותיה' וגזרותיה' ומנהגיהם אם הם מן התורה א) הנה מלך ישראל או נשיא הדור והסנהדרין יכולין לתקן דבר בחרם והעובר עליו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ן במשפטי החרם והובא בריב"ש סי' קע"א והוא מבואר במקרא בכמה מקומות בחרם יהושע ביריחו וחרם פילגש בגבעה וחרם שאול ביערות הדבש וכולם במקרא דדברי קבלה וכיון שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכדפריך בסנהדרין דף כ"ב ע"ב עד דאתי יחזקאל מאן אמרי' וע"כ דהלכה לממ"ס הוא וגם כיון דחייבו מיתה ע"ז בוודאי דין תורה הוא ואפילו בלי חרם מצינו שקבלת רבים חלה עליהן ועל זרעם מדברי קבלה במגילה מצינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ולא יעבור כמ"ש הריב"ש בסי' שצ"ט ופסקו בש"ע יו"ד סי' רי"ד וכיון דאין הנביא רשאי לחדש ע"כ מן התורה או מהלממ"ס הוא

ב) מה שתיקנו הסנהדרין הב"ד הגדול שבירושלים וכל מה שגזרו מצוה לשמוע להם להרמב"ן מדרבנן ולהרמב"ם בפ"א מממרים הוא מה"ת מלא תסור עיי"ש ובמנין המצות בשורש א' בכל מה שתמה הרמב"ן עליו בזה מישב בספר קרית ספר בהקדמתו והובא ג"כ בקיצור בלח"מ פ"א מממרים דהרמב"ם נמי מודה דהדברי' עצמן שתיקנו העובר עליהן מחמת תאוותו ויצרו הוא עובר על איסור דרבנן אבל החולק עליהן וממרה בהן ובתקנתן ובגזרתן הוא איסור דאורייתא עיי"ש שהאריכו בזה ועיין ג"כ במגילת אסתר

ולפי ענ"ד גם הש"ע סתם כהרמב"ם דהנה בש"ע ביו"ד סי' רל"ט סעי' ו' דפסק הנשבע לעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן אין השבועה חלה וכבר תמה הש"ך שם ס"ק כ' מכמה מקומות ויותר תמוה דבסי' רל"ו סעי' ב' פסק הרמ"א וכן משמע שם במחבר כדעת הר"ן דדבר שאינו מפורש בקרא אפילו אסור מן התורה כגון נשבע להרע לעצמו השבועה חל אפילו בקום ועשה ולכך נראה דלעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן הכוונה שהוא רוצה לעבור בשאט נפש לחלוק עליהן וע"ז אם נשבע הו"ל לעבור על דבר מפורש בקרא באיסור לאו ומדוייק לשון הש"ע לעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן שגוף הדבר דרבנן ואפי"ה הוא ל"ת מן התורה וע"ד הרמב"ם הנ"ל ולכך אין השבועה חלה כמו נשבע לבטל ל"ת דאורייתא

ג) זה בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים נראה דאם תיקנו אז או גזרו אפילו בעת שכבר אינם יושבים בלשכת הגזית מ"מ נשאר החיוב ההוא דקרא עפ"י התורה אשר יורוך ולא תסור דמחויב לשמוע בקולם לא כתיב מן המקום ההוא ודווקא לענין זקן ממרה ודיני נפשות המקום גורם כדאית' בפ"ז דף ח' ע"ב בתוס' שם בד"ה מלמד וכו' וראיתי בכוזרי משנה ג' ס' ל"ט דדווקא היוצא מן המקום ההוא אית בי' לא תסור ואילו היו חקינו יוצאים לאחר הגלות אין אנו יכולין לברך אשר קדשנו במצותיו עיי"ש ולדידי דבריו תמוהים ואינם דהרי אמרינן בביצה ד' ז' דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וזה שלחו לאחר שפסקו לקדש עפ"י הראי' והרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש כ' דעד אביי ורבא קדשו עפ"י הראי' ואביי ורבא היו אחר הגלות יותר ממאתים וחמשים שנה ואפי"ה אלו מברכין על יו"ט שני עפ"י תקנותיהם ואמרו בשבת דף כ"ג והיכן צונו ומשני מלא תסור

וגם מסברא מוכח כן דהרי ב"ד הגדול כוחם הוא משום שהיו ראשי כל ישראל והם כאפטרופסים של ישראל ומשום הכי כ' הרשב"א בתשובה סי' תשס"ט דכל קהל בעירם הם כסנהדרין לישראל וגם בתקנותיהם וגזירותיהם נהי דמצוה איכא ומחוייב לשמוע בקולם ומ"מ אם לא פשטה ולא קבלו ישראל עליהם בטל התקנה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מממרים א"כ אם כל ישראל תיקנו דבר כוחם כסנהדרין של לשכת הגזית וכבר כ' הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה וכל הדברים של הגמרא בבלי חייבין כל ישראל ללכת בהן וכופין כל עיר ועיר לנהוג מנהגיהן שנהגו חכמי הגמרא וכו' הואיל וכל אותן הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל עיי"ש בלשונו הזהב וא"כ כיון שכל הנאמר בגמרא הסכימו עליהן כל ישראל הרי הם כב"ד הגדול שבירושלים וכל הנאמר בגמרא אית בי' משום לא תסור לכל מר כדאית לי'

ד) תקנה וגזירה שתיקנו או גזרו רק קהלה אחת לקהל עדתם אם גזרו בחרם ונידוי כ' היש"ש בחולין פ"ק סי' ל"ו שהוא מן התורה ופסקו כן בש"ך ביו"ד סי' רי"ח סק"ג ובטו"ז ס"קד ובנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו כ' דהוא מדברי קבלה מיהו לפי ענ"ד נראה עיקר דעת הש"ע אפילו בלי חרם ונידוי כל תקנת הקהל הוא מה"ת וכמו שפסק הש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג הנשבע שלא לכנוס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא וסתמא קאמר אפילו בלא חרם והטו"ז שם ס"ק מ"ב כ' דדווקא בתקנה שהוא לעשות סייג וגדר הוא מן התורה מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי איברא דדברי הטו"ז קשים דהרי ביבמות דף ק"א ע"א מסיק דדרשה דושמרתם עשו משמרת אסמכתא הוא עיי"ש וכ"כ בקרית ספר בהקדמתו באמת הרמב"ם בהקדמתו לזרעים הביא דרשה דושמרתם ובש"ס מ"ק דף ה' ע"א משמע דדרש דאורייתא הוא וצ"ע

והנראה לי מלשון המרדכי ר"פ ג' דשבועות דתקנה שהוא לסייג מה"ת מקרא דארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה והכוונה עפ"י מאי דהביא הרמב"ן בפ' כי תבוא בשם הירושלמי דקאי על ב"ד להחזיק התורה והיינו לנער רשעים מן הארץ ובוודאי בכללו לעשות גדרים וסייגים וכיון שהב"ד מצווים לעשות גדרים וסייגים ממילא הקהל מצווים לקבל וארור בו שבועה והם מושבעים ועומדים מהר סיני ולכך מי שנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל שהוא לסייג הוא שבועת שוא ועדיף מדבר שאינו מפורש בתורה שזה מקרא מפורש ומן התורה חייבים לעשות גדרים וסייגים לתורה ואתי שפיר כדברי הטו"ז ולא מטעמי' ובזה יש לישב מדוע הרמב"ן בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן בסי' ר"פ אע"ג דפסק דמושבעין ועומדין לשמור תקנות הקהל מ"מ פסק דבעי התרה ואין כאן מקומו ועכ"פ כולם מושבעין ועומדין לשמור תקנות הקהל אם הוא לסייג והרשב"א בתשובה סי' תשס"ט כ' דקהל בעירם הן כב"ד הגדול לכל ישראל (ולדבריו נראה אפילו תקנה שאינו לסייג אפי"ה מועיל מה"ת כמו שחייבין לשמור תקנות ב"ד הגדול באילו אינה לסייג וא"כ לדבריו כל תקנות הקהל הוא מה"ת)

ה) אמנם כל הנ"ל היינו בתקנה שעשו בציוו ב"ד הגדול או הסכמת הקהל או רוב ישראל אבל מנהג דהיינו שהנהיגו כן מעצמם ולא התחייב אותם אדם לנהוג כן אלא מעצמם או מהתעוררת ע"י אחרים הנהיגו כן בלי חיוב ובלי הסכמת הקהל הוא נקרא מנהג וכחו אינו כמו תקנה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ה חילוק בין תקנה למנהג וגבי מנהג הי' נ"ל דלית בי' משום לא תסור אפילו הוא מבואר בש"ס שהרי הב"ד לא חייבו את הציבור לנהוג כן אלא למדו כי טוב וישר הוא ואשרי למי שעושה כן וכיון שלא חייבו ל"ש לא תסור וכן מצאתי ברש"י ז"ל בהדיא בסוכה דף מ"ד ע"א ד"ה מנהג נביאים וכן מוכח שם הסוגיא והמנהג חייבין להזהר בו משום בל יחל וכמו נדר כדאיתא בנדרים דף י"ד ע"א דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור שאסור להתיר בפניהם מדרבנן משום לא יחל ואפילו הבנים מחוייבין לשמור המנהג משום אל תטוש תורת אמך כדאית' בפסחי'