מהר"ם שיק יורה דעה קנג

פירש זה מ"מ מסתמא כמאן דפירוש דפשיטות הוא בעיניך ובפרט פירש כל נדרים להקל כל אלה הסברות העולות על לב המתחרט

והנה לזאת אשיב ואתחיל מספק האחרון דאתי עלה מכח נדרי שגגות דלפי ענ"ד אין להתיר מטעם נדר שוגג ואין טעם לומר דפירושו להקל דאין ענין לזה כלל לכאן התם מיירי בנדר בדבר שיש לו ב' כוונת נאמן הוא לפרש ולומר דבכוונה זו אמר למלתי' כדמסיק בנדרים דף י"ח ע"ב ושם דף כ' נדר בחרמו של ים אבל הכא הדבר של הנדר הוא מפורש אלא דנאמר דהוי שוגג אם הוי ידע דהאבות לא יסכימו לא נדר אפילו אם נימא דזה אומדנא דמוכח כבר כ' הר"ן בנדרים דף כ"ה ע"ב ופסקו בש"ע סי' רל"ב סקי"ו בש"ך דהיכא דאין טעות בעיקר הנדר צריך שיאמר בפירוש כדאיתא בנדרים דף כ"ה ע"ב קונם אשתי שגנבה כיסי וכן הביא שם הטו"ז ס"ק י"ג ובס"ק י"ו ובאמת הרב מהרי"ט בתשובה סי' כ"ז כ' שמדברי הרמב"ם פ"ח מנדרים משמע דאפילו לא פירש אם הדבר מוכיח שאילו ידע זאת לא הוי נודר הוי נדרי שגגות וכן הביא בפ"ת סי' רל"ב סק"ב בשם תשובת ראש יוסף תשובה ה' וא"כ אם אמת שאבותיו לא הסכימו לזה מעיקרא ועד סוף איכ"ל דהוי כדבר המוכיח

וגדולה מזו רצה הרב מהרי"ט בתשובה שם להוכיח דאפילו אם אינו דבר מוכיח כיון שהנודר אומר אילו ידע זאת שהי' אז דבר זה לא הי' נודר מהני ומותר וא"צ התרה הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דהרמב"ם בפ"ב מנזירות פסק דאם ענבה בהמה כבר בשעה שנדר הוי נדר טעות וכן בפ"א דנזיר פסק הא דאמרינין בנזיר דף י"א ע"א יודע אני שנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור דחכמים מתירין לי משום שאין אני יכול לחיות אלא ביין או שאני קובר מתים דא"צ התרה לדעת הרמב"ם משום נדר טעות אע"ג דאין הדבר שמוכיח ויותר מזה תמה על הר"ן דבעי' דווקא מפרש ולפיע"ד ליישב דברי הרמב"ם דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה כיון דהי' טעות בשעת הנדר הוי לי' שוגג מה לי מוכיח או לא כיון שהוא מעיד על עצמו שאילו הי' יודע זאת לא הי' נודר וא"כ הי' הנדר בטעות ואין לומר דברים שבלב אינם דברים דזה שייך דווקא אם הוא מחשב בלבו דבר שהוא סותר דיבורו ורוצה הוא בדיבורו אבל אם הדיבור בטעות לפי מאי שהי' מחשב בלב או דברים שבלב דברים כדקי"ל ביו"ד סי' ר"י א"כ ראוי שנימא דאדם נאמן על עצמו

אלא דכל זה אם הדבר נוגע רק לעצמו כמו בנזירות אבל כאן בנדרים פ"ח דמיירי הרמב"ם דאוסר זה על חברו ואסר לחברו ליהנות ממנו כל זמן שאין הדברים שבלב מוכרחים אין חברו רשאי לסמוך על מה שאמר שבלבו הי' כך ואע"ג דהרמב"ם סובר דאין המודר עובר בבל יחל מ"מ אסור לו משום לפני עוור כמבואר מלשונו בפ"ה דנדרים הלכה א' כיון שבפי' אסר הנאתו עליו אין יכול לסמוך על דיבורו אע"ג דבעלמא ע"א נאמן באיסורין אבל כאן לא מהני כמו דאמרינין בעלמא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכך בעינין שיהיו הדברים מוכיחין וא"כ בנידון הנ"ל דהדבר נוגע רק לעצמו איכ"ל אפילו אינו מוכיח מותר וחשוב כנדר שוגג אמנם נהי דלהרמב"ם י"ל כן והעיקר נראה כמ"ש הלח"מ בפ"ב מנזירות דין ב' דגם התם גבי נגנבה בהמה מיירי במוכיח דהרי בפ"א מנזירות דין י"ד פסק אם סבור דנזיר מותר ביין לא מקרי נדר טעות וע"כ משום דאינו מוכיח ואם מוכיח הוי נדר טעות ומ"מ הש"ך וטו"ז כולם העתיקו דברי הר"ן גם המג"א בסי' כ"ה ס"ק ג' פליג מטעם זה על מהר"מ לובלין שם עיי"ש במחהש"ק וא"כ מי ירים ראש להקל נגדם אמנם הרי המהרי"ט הקשה קושיא גדולה על הר"ן הנ"ל מנזיר י"א הנ"ל ומנזיר דף ל"ב דאמרינין אם חרב ביהמ"ק כבר בשעת נזירתו הוי נדרי שגגות אע"ג דלא הי' טעות בעיקר הנדר

ונראה לישב דהרי הר"ן טעמא בעי כדלעיל הא מ"מ הוי נדר טעות כדלעיל ולא מקרי בכה"ג פיו ולבו שווין ולא אדם בשבועה ונראה דכוונת הר"ן הוא התם דהי' הסבה של נדר דבר שאינו ידוע לכל א"כ הי' לו לפרש הסבה ומדלא פירש ע"כ גמר ונדר אפילו אם לא היתה היא הגנב דאיך נתן מקום לטעות בנדרו לכל השומעים דלא יעלה על דעתם דמשום גניבה אסרה ובפרט דהסבה הוא חלק מהנדר גם לענין לפרט הנדר דעת הש"ע ביו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד דצריך לפרט אלא ע"כ דבאמת לגמרי אדרה ולכך אינו נאמן לומר נגד סברא זו לכך בעינין פירש אבל היכא דהסבה נודע או היכא דלא אסיק אדעתי' והטעות בא ממקום אחר לא שזה הדבר סבה כגון ביהמ"ק בעודו בבנינו אינו סבה לנזירתו אלא חורבנו סבה לבטל ולכך בשעת הנדר כיון שלא הי' סיבה לא הי' צריך לפרש וממילא אין כאן אומדנא דגם על דעת חורבן נדר ולכך שפיר מקרי בכה"ג נדר טעות אע"ג דלא פירש וזה כוונת הר"ן שהי' טעות בעיקר ולא בסיבת הנדר ולא הי' צריך לפרש אם אין אביו שהרי זה לא אסיק אדעתי' כלל ולפי"ז גם בנידון הנ"ל אפשר לדמות להאי דנזיר כיון דרצון אביו לא הי' סיבה לזה הנדר לא אסיק אדעתי' וא"צ לפרש ובזה יש לישב דברי המהר"מ לובלין המובאים במג"א סי' כ"ה סק"ג הנ"ל דהתם ג"כ לא הי' הטעות בסיבה אלא ממקום אחר ולכך סובר דא"צ התרה ולא קשה קושית המג"א עיי"ש

אמנם אפילו נימא כנ"ל זה אפשר אם נדר מעצמו אבל בנידון הנ"ל שנדר לחברו נראה דבכה"ג לא יכול לומר אדעתא דהכא לא נדרתי וכעין שכ' הר"ן ריש פרק האומר היכא דתלה ג"כ בדעת אחרים אינו יכול לומר לזה נתכוונתי ואע"ג דיש חילוק בין זה לנידון דידן מ"מ כיון שנדר ע"ד חברו אין יכולין להתיר לו אע"ג דע"י היתר ופתח חרטה נעשה כמו נדר טעות אפי"ה לא מהני ה"ה דלא מהני לומר דהוי נדר שוגג ואדעתא דהכי לא נדרתי דהא תלה בדעת אחרים וכל זמן שחברו לא יסכים הרי לא מהני לדעת י"א שם ביו"ד אפילו בדיעבד כיון דעשה לו טובה ויש לו תועלת בזה הוי כשכרו ושכירות לא בעי קנין ולא שייך לומר טעיתי ששכרתיך ועיין בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' קי"ז

ועכ"פ הרווחנו בזה דאם ימחול מי שנדר על דעתו שוב אין צריכין לחוש להתיר הואיל והוא כנדר בעת צרה באמת כה"ג כיון שלא נדר משום צרה ושבזכות זה יצילהו ה' לא מקרי נודר בעת צרה כמ"ש הש"ך בסי' רכ"ח ס"ק כ"ה מיהו השבות יעקב ח"ב סי' פ"א הובא בפ"ת בסי' רל"ב ס"ק י"ג דימה ג"כ זה לנודר בעת צרה ועיין בש"ג ר"פ שבועות שתים בתרא דכ' דנודר בעת צרה דווקא היכא דאיכא מצוה וא"כ כאן דבלא"ה הוא מצוה א"כ בכל נדר מצוה אין להתיר אלא מדוחק ועיין בש"ג שם ובאמת הראי' מנדרי לה' אשלם שהביא הרמב"ם וסמ"ג יש לפקפק דהתם בנודר בעת צרה מיירי וכמ"ש הש"ג כמבואר ברד"ק שם בתהילים ומנ"ל בנודר בעת צרה אא"כ נאמר דנודר בעת צרה גופי' הטעם משום דהוי מצוה לידור כמ"ש הש"ג מכל מקום הדין דין אמת וא"כ בנידון הנ"ל לא הי' יכול להתיר אלא מדוחק אבל לפי מה שאמרנו דהוי נדר שוגג אלא הועיל ותלה בדעתו גמר שלא להתיר אלא אם יסכים וכיון שהסכים ואין לן רק משום נדר מצוה או נדר בעת צרה שוב איכ"ל דהוי נדרי שגגות

וא"כ כיון דביטל הרב דעתו מועיל וא"צ שוב להתיר בפניו אמנם באמת אני חוכך דנראה לי דגם אבותיך אם היו יודעין אז בשעה שהיו סוברים שהכתב מועיל הי' ניחא להו בת"כ הזה ועוד נראה אפילו הי' אז ספק אי יועילו הצייגני"ס אפי"ה משום ספק הרווחה ג"כ היית נודר וא"כ אין כאן טעות ול"ש מה שכתבת דהוי כתולה נדרו בדבר חדא דהרי לא תלית בתועלת המכתב אלא בנתינת המכתב ותו דאפילו אם היית יודע אז שספק הוא אי יועיל או לא אפי"ה מספק נדרת א"כ אין כאן שוגג דהרי באמת הי' אז ספק והוי כקונה דבר על הספק וכקונה כתובה בטובת הנאה וכמו דקי"ל בחו"מ סי' ר"ז סעי' י"ג בהגה"ה דמספק גמר ואקנה ולא הוי אסמכתא וה"נ לא שנא וא"כ לא אדע שום היתר אלא אם כן אין אבותיך רוצים ליתן לך די מחסורך להחיות אותך בישיבה וא"כ אפשר דהוי כנדרי אונסין דקי"ל ביו"ד ס' רל"ב סעי' י"ב בחלה בנו או עכבו נהר אע"ג דאפשר ע"י הפסד ממון יוכל לקיים נדר מ"מ אמרינין אדעתא דהכי לא נדר וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ז

ואע"ג שזה גופי' קשיא למה גבי נדרי אונסין מהני אם אח"כ נולד אונס ובשוגג בעינין דווקא שהי' אז מקום טעות כדאמרינין בנזיר דף ל"ב דווקא שכבר נגנבה יש לחלק בין אונס לשוגג מיהו גם על זה אין לסמוך דבעינין דווקא אונס דלא שכיח או שכיח ולא שכיח כמ"ש הש"ך שם בסי' רל"ב ס"ק כ' ומי יכריע בזה אם הוא לא שכיח ובלא"ה גם לענין נדרי אונסין העיקר ג"כ דבעי' דווקא שיהא האונס בשעת חלות הנדר וכמו שכ' במקו"א (לקמן בתשובה סי' ר"ז) ומ"ש דהסיבות אנסוך זה אינו דכבר פסק הרמ"א בסימן רל"ב סעי' י"ב בהגה"ה דאם עושה כדי לקבל טובה לא מקרי אונס וכאן אם לא נדרת לא הי' מגיע אליך רע אלא אתה רצית להרוויח תועלת המכתב ואין כאן אונס

ולזאת אין אני יודע לך היתר אלא שקלקלתך תקנתך דהרי נדרת ללמוד שם שנה וקי"ל ביו"ד סי' ר"כ סעי' ז' דסתם שנה היינו שנה זו מעת לעת וכ' הר"ן בנדרים דף ס"ג דאין תשלומין וכיון דעתה הלכת לביתך ועדיין אתה בבית אביך א"כ עברת כבר במקצת על נדרך וכל יום ויום איכא איסור בל יחל וא"כ צריך אתה להניח להתיר לך נדרך אפילו אם תשיב לכעת לישיבה וממילא כיון שהותר הותר ולכך אע"ג דכבר כתבתי דנדרי מצוה אין מתירין אלא מדוחק כיון שעברת אין לך דוחק גדול מזה לצאת מבל יחל ואולם אם לא התיר לך הרב ני' והי' על העתיד עדיין תועלת הרב ני' א"כ הותר רק העבר שאין בו תועלת הרב וכמו שכ' אדמ"ו בתשובת חת"ס חיו"ד סי' י' אבל כיון שהסכים להיתר הותר לגמרי

ומה שכתבת אי בעי' בפניו באמת הר"ן בנדרים דף ס"ה סובר דבעי' תרתי מדעתו ובפניו אבל בש"ע סתם כדעת הרא"ש וסייעתו דבפניו היינו מדעתו ואי הסכים לא בעי' בפניו וכדאי הש"ע