מהר"ם שיק יורה דעה קמד

מועיל להמשיך כולו יעייי"ש ולכך להש"ע דפוסק בסעי' ל"ט כהרא"ש והרשב"א דפוסל בג' לוגין ודלא כהגהות הרז"ה הנ"ל הוכרח הטו"ז לחלק בין נפסק או לא ולדברי הטו"ז הסכים ג"כ בתשובת זכרון יוסף חיו"ד סי' כ"נ

מיהו כבר השיג עליהם בספר גידולי טהרה סי' י"ד הנ"ל וגם כבר כתבתי דהיסוד של הטו"ז דהיכא דמחובר ע"י ניצוק אינו פוסל בג' לוגין הש"ך בס"ק מ"ו פליג עלי' וכ"ש מה שהטו"ז רוצה בזה להתיר גם בכולו שאוב דאז הוא לדעת רמ"א וסייעתו אסור מן התורה זה בוודאי קשה וכ"מש כבר למעלה דבדאורייתא ניצוק וקטפרס אינו חיבור ומדברי הש"ע אין הכרח וכמ"ש בספר גידולי טהרה הנ"ל מ"מ לפי דברי ההגה"ה בספר בעל הנפש שהוא לפי מ"ש בס' גידולי טהרה דברי הרז"ה כדמוכח מדבריו לענין שלג יהי' מקוה בנידון שהתחלנו מותר מיהו לכתחילה צריך להמשיך המים ע"ג קרקע שאפשר להבליע וכמו שכ' בזכרון יוסף הנ"ל כי אם בשעת הדחק מיהו מדברי מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' ר' נרא' דלרז"ה לא בעי' המשכה ממש דהרי כתב שם דבכל שהוא סגי ולא בעינין ג' טפחים ובלא"ה גבי שלג לא שייך המשכה ממש דאינו יכול להבליע

מיהו הרז"ה בזה דעה יחידית ולא מצינו מאן דמסייע לי' ונהי דלגבי שלג בשו"ע סי' ר"א סעי' ל' נראה דס"ל כוותי' וגם בלא"ה נראה דגוף הסברא תליא ברברבתא דכבר כ' התוס' והר"ש בפ"ב דמקוואות מ"ג בשם ר"י דכולו שאוב מדרבנן וקשיא למה גזרו ותי' גזירה אטו יטבול בכלי אמנם הר"ש ס"ל כולו שאוב מן התור' וס"ל שם משום דהוייתו ע"י טהרה בעינין והראב"ד בס' בעל הנפש והביאו הרמב"ן בחי' ב"ב דף ס"ו דעיקר הטעם דבעינן הווייתו בידי שמים כמו מעין והנ"מ י"ל לדעת הר"י דעיקר הגזירה משום טבילה בכלי א"כ לכאורה אינו אסור אלא א"כ נשאב בכלי וכן רצה הגה"ה הנ"ל בספר בעל הנפש לומר מעיקרא אלא דקשיא הרי חכז"ל אסמוכ' על קרא דמה מעין בידי שמים וא"כ ע"כ כל דבא ע"י אדם פוסל וצריך לומר דגזרו אטו שאובין ממש וא"כ כיון דלא נשאב בכלי אין מקור לגזירה אלא שלא להחליף אטו שאובין שפיר י"ל דאם נמשכו עם הקרקע ויש היכר לא גזרו כלל וזה כוונת הגה"ה הנ"ל ובזה מובנים היטב ומיושבים כל דבריו ממה שהקשה עליו בספר גידולי טהרה הנ"ל

אבל לשיטת הראב"ד דעיקר האיסור הוא דבעינן שלא יהא הוויית המקוה ע"י אדם א"כ כל שבא ע"י אדם להקל בי' טפי מנשאבו בכלי וכמ"ש הראב"ד בס' בעל הנפש שלא יהא הטפל חמיר מהעיקר ועפי"ז מובן היטב דברי הב"י שכ' על הר"ש שכ' בפ"ב דמקוואות מ"ח ומ"ט דעם הקרקע קאמר דכשר בזילף דהיינו המשכה וכ' הב"י למ"ד המשכה כשר אפילו בכולו שאוב והטו"ז בסי' ר"א ס"ק כ"ח תמה על זה הא הראב"ד היינו הגה"ה הנ"ל כ' דבכה"ג לכ"ע מועיל המשכה ולהנ"ל א"ש דהגה"ה זו שפיר כ' דאיכ"ל דס"ל כולו שאוב דרבנן ורק גזירה משום כלי וא"כ יש לחלק כנ"ל אבל הר"ש לשיטתו דס"ל שם במשנה ג' דכולו שאוב אסור מה"ת משום דבעינין הוייתו ע"י טהרה וע"י אדם שזילף נמי אין הוויותו ע"י טהרה ואסור מן התורה ואין סברא להקל טפי ע"י כלי וכמו שכ' הראב"ד בס' בעל הנפש וע"כ ברייתא אתיא כמ"ד לכולו שאוב מועיל המשכה וא"ש דברי הב"י

ועפ"י האמור אפילו אם נדייק מדברי הב"י והש"ע דס"ל כהגה"ה הנ"ל וכמו שדייק הטו"ז בס"ק מ"ז מ"מ איכ"ל דהש"ע לשיטתו דס"ל במעין ל"ג דכולו שאוב אינו פסול מן התורה והיינו כר"י שפיר י"ל כסברת הרז"ה הנ"ל אבל לדידן דקי"ל כרמ"א וכמו שכ' הש"ך בסי' ר"א בס"ק י"ב דכולו שאוב אסור מה"ת או מטעם הר"ש או מטעם הראב"ד א"כ כל שהווייתו ע"י אדם אין להקל בו טפי מע"י כלי וא"כ אין מקום לסמוך על דברי הרז"ה ודברי טו"ז הנ"ל

אמנם לפי ענ"ד נראה דמקוה הנ"ל יש להכשיר גם ליתר הפוסקים דהנה הרמב"ם נהי דגוף הדין דבעי' שלא יהא הווייתו ע"י אדם ס"ל כהראב"ד וכמ"ש לעיל אפי"ה פסק בפ"ה דמקוואות דין ח' גייס העובר ממקום למקום וכו' וזלפו בידיהם ג' לוגין כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה לכתחילה ה"ז כשר וכ' הכ"מ שהוא סובר כל שניתזו בין ע"י אדם בין ע"י בהמה כשר ור' יוסי דפוסל דווקא בשנטל בידיו ורגליו ג' לוגין ונתנם למקוה א"כ מבואר דלהרמב"ם דווקא בנתן בידים פוסל אבל כל שבא ע"י נתיזת האדם מותר ולכאורה קשה מנ"ל זה הא נתזה חשיב כחו וכחו כגופו וכדמסיק בב"ק דף י"ז ע"כ דצרירו' כחו כגופו והא דחייב רק ח"נ הוא מהלממ"ס ומניזקין יש ללמוד גם לשאר דברים וכמו שלמד הרשב"א בתוה"ב הארוך בית א' סוף שער א' בנפלה סכין לענין שחיטה ועיין בתבו"ש סי' ג'

ונראה בעזהי"ת לישב דהרמב"ם הוכיח דינו דלכאור' קשיא לן מפ"י מ"ג ופסקו הרמב"ם פ"ו ובטור ש"ע סי' ר"א סעי' נ"ה דג' מקוואות של כ'כ' ואחד שאוב וירדו ג' וטבלו ונתערבו המקוואו' עי"ז המקוואות טהורין והטובלין טהורין וקשה לי אמא הרי הוי הווייתו ע"י אדם וגם הא דתנן פ"ז מ"ז מחט שהוא נתנה ע"ג מעלו' המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליהן גל טהורה קשיא הא הוויתו ע"י אדם מיהו בזה כבר כ' התוי"ט שם דבלא"ה קשה הא בעינן הווייתו ע"י טהרה ותי' דמיירי בלא נתלש הגל וא"כ ה"נ אתי שפיר דלא קשיא משום הווייתו ע"י אדם יעויי"ש אבל מפ"י משנה הנ"ל קשיא לי טובא

ונראה. לישב עפ"י מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דמקוואות מ"ז ברייתא דת"כ דיכול ימלא בכתפו ויעשה מקוה ת"ל מעין וכו' יכול מה מעין שאין בו תפיסת אדם ת"ל בור מזה ילפינן דרשאין לכפות קנקנים שנתמלאו מים שלא מדעתו ולא נחשבו לשאובין ורשאי לכפותן ויגררו המים למקוה לעשות מהם מקוה לכתחילה כמבואר שם וקשה הא אם כופה הקנקנים כדי שירדו המים למקוה א"כ הרי באו למקוה מכח אדם וע"כ כיון דאית לן ריבוי ומיעוט אמרינן דהמיעוט בא שלא למלא בידים והריבוי בא ללמד דרשאי לעשות ע"י כוחו דאע"ג דאם יכפה הכלים יבואו המים ע"י כוחו אל המקוה אפי"ה שרינן לה וע"כ דילפינן זה מריבוי דקרא ושפיר אמרינן בפ"י משנה ג' הנ"ל דאם נתערב ע"י בני אדם הטובלין שם טהורין דדווקא אם הוא בידי אדם אסור אבל כל שבא רק מכחו ומעיקרא לא נעשו שאובין מותר

וא"כ שפיר פסח הרמב"ם דהנתיזה ע"י ידי ורגלי האדם שרי דהנתיזה אינה אלא כח כדאיתא בש"ך הנ"ל ומקרי רק תפיסת האדם ולכך למדנו בתורת כהנים דתפיסת האדם מותר ודין זה לא מסברא הרמב"ם מדמה אלא שהוא תוספתא מפורשת והביאו הר"ש בפ"ב מ"ח וט' דאיתא בתוספתא גבי מניח קנקנים בראש הגג לנגבן דר"י בשם ר' יהושע אומר אף יטה ובלבד שלא יטול ביד וכן הי' ר"י אומר המזלף בידיו ורגליו פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזלפו בידיהן וברגליהן ג' לוגין כשר וקשה מאי ענין דין מזלף לדין קנקנים ומאי וכן דתני אלא ע"כ הוכיח הרמב"ם דקאי על הסיפא דלגיון העובר דבא רק מכחו ורישא דפוסל היינו בבא מידיו ממש וכמו שכ' הכ"מ והיינו דומיא דלא יטול בקנקנים וכיון שע"י התזה וכפייה מותר א"ש האי דג' מקוואות פ"ג מ"ג דבא ג"כ רק מכחו

ולכאורה הדבר מוכרח עד דקשיא לי על הרא"ש ועל הטוש"ע והראב"ד בה' מקוואות דפסקו בקנקנים יכפה ובזילוף בידו ורגלי אדם פסקו דפוסל ולגיון פירשו דמיירי דווקא ברגלי בהמה וקשיא הא הברייתא מדמה להו ונראה דבהא פליגו הרמב"ם גבי קנקנים דפסק דיכפה אין ההיתר משום המשכה דהרי משוכה כולו פסול וע"כ כיון שלא נשאבו ולא באו ליד אדם לנקותן ולשויין שאובין ואין אלא משום הוייתו ע"י אדם ולכך ע"י כפי' דהוי רק כחו ילפינין מבור דשרי תפיסת האדם ולכך סובר דהתזה שרי אפילו לא הוליכו על הקרקע ועל זה קאי וכן דתוספתא הנ"ל ור"י דאסר במזלף היינו בידיו וכמ"ש הכ"מ אבל הרא"ש וסייעתו ס"ל דגבי קנקנים דרשאי לכפות ההיתר הוא משום דהולכין עם הקרקע ונהי דשאובה שהמשוכה כולו פסול היינו אם היו שאובין ממש לא נתבטלו אח"כ ע"י קרקע אבל היכא דבאו רק מכחו ולא תלשן ולא שאבן ולא החשיבן בתלוש מהני הולכה עם הקרקע אפילו כל המקוה נעשה באופן זה וע"ז דימו התוספתא ואמרה וכן נמי בזילוף דהולכה עם הקרקע שרי'

ונראה דאפילו אינו ג' טפחים ואינו כהמשכה ממש מדסתמו הפוסקים גבי קנקנים דאל"כ פשיטא ומאי קמ"ל התוספתא וסיפא דלגיון היינו מרגלי בהמה ומצד הסברא ולא מקרא דמעיין ובור כן נראה לפי ענ"ד נכון לישב הב' שיטות ולפי"ז מים שלא הגבהו בידי אדם אלא שבאו מכח אדם להרמב"ם מותר אפילו לא הוליכן עם הקרקע ולהראב"ד והרא"ש כה"ג שרי אם הוליכן עם הקרקע וזה שלא כדברי הטו"ז בס"ק כ"ח שכ' דלהרא"ש והטור בזילוף ע"י אדם אם רוב וכ"ש כולו לא מהני הולכה עם הקרקע ולפי ענ"ד זה א"א כיון דהתוספתא מדמה זילוף לקנקנים וזילוף ע"י בהמה אין לה ענין לקנקנים וע"כ זילוף ע"י אדם דימה לקנקנים וא"כ כמו דשרינן בקנקנים ה"נ גבי זילוף ע"י אדם ודברי הטו"ז בס"ק כ"ח הנ"ל צ"ע לפי ענ"ד ועפ"י האמור מבואר דלדינא כיון דפסק בש"ע סעי' מ"ב גבי קנקנים דרשאים לכפותן והתוספתא מדמה לזה דין זילוף ה"ה בזילוף להרמב"ם כשר אפילו בלא הולכה עם הקרקע

אמנם כל זה א"ש לדעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ש וסייעתם דס"ל דגבי קנקנים מותר כפי' מטעם ת"כ דילפינן מבור דרשאי להיות תפיסת ידי אדם ולא מטעם שאובה שהמשיכוה כולה ולא קשה קושי' התויו"ט במשנה ז' פ"ב שם וכמ"ש התוס' חדשים מקצת דכל שלא הוחשבו ע"י אדם מתבטלין אגב קרקע אבל הר"ש שם במשנה ז' כ' בהדיא הא דיכפה גבי קנקנים הוא משום שאובה שהמשיכו כולו וכיון דהתוספתא מדמה לזה זילוף ה"ה בזילוף דווקא למ"ד שאובה שהמשיכו כולו כשר ושפיר כ' הב"י דלר"ש אתיא כמ"ד שאובה