מהר"ם שיק יורה דעה קכח

דצ"ל דלא הי' לה הרגש' גדולה וניכרת כדרכה מ"מ הרגש' קלה הי' לה וסברה הרגשת עד הוא

איברא שיש להקשות מנ"ל להרמב"ם זה דאפילו בלא ארגשה נאמר דארגש' וסבר' הרגשת עד ושוב שכחה ונימא דלא הי רמי עלה מנ"ל כל החומרות האלו מה"ת ומה שהביא הסד"ט רסי' ק"ץ סס"קא ראי' להרמב"ם מקטנה וגם יתר ראיות אין הנדון דומה לראי' דשם אין לנו ריעות' משא"כ כאן לפי מ"ש הב"י בסי' ק"ץ הנ"ל ולפי מה שנרא' כן מסברא דזה אין דרך שתרגיש האשה ותסבור דלא ארגש' וגם תשכח וא"כ יש לן ריעותא לומר דלא ארגש' וא"כ מנ"ל ותו קשיא לי טובא אם כן מנ"ל שם ב"ב דף כ"ד להוכיח דהדר בי' רבא דלמא הא דמשני דמקור רוב ומצוי היינו היכא דארגש' איכ"ל דהוי רוב ומצוי בכה"ג מן המקור משא"כ ברייתא דר"ח מדנחית לפרושי בין מן העלי' לפנים וכו' ולא מפרש ג"כ חילוק בין ארגשה או לא משמע לי' דאפילו בלא ארגשה אפי"ה מחייב ומטעם הרמב"ם דבא בחזקתה בהרגשה ועכ"פ כיון שבא שלא בהרגשה אין זה מצוי ולכך מודה רבא דלא הוי מצוי

ונראה לישב בעזה"י דהרמב"ם הוציא דין זה מהש"ס בנדה דף י"ד דפליגו רבי ור"ח בבדקה בעד שאינו בדוק דרבי מטמא נדה ור"ח מטמא משום כתם ובתחילה רצו לומר דמטהר לגמרי וזה קשה אי ס"ד דארגשה איך אפשר דטהורה לגמרי ואפילו משום כתם קשיא נהי דקי"ל ביו"ד סי' ל"ו דהיכא דיש מקום לתלות תלינין ואפילו באיסור דאורייתא מיהו מבואר שם דהיינו דווקא היכא דיש בוודאי כאן דבר לתלות בו דידעינין בוודאי שהעביר שם ידו בכח אז אפשר לתלות בו נקב וכיוצא משא"כ כאן בעד שאינו בדוק שביאר הרשב"א והריטב"א דלא מיירי במונח במקום התורפה ובמקום ששכיחו דמים דבכה"ג לכ"ע טהורין וע"כ מיירי שאין דמים מצויין שם וא"כ קשיא איך תלינין בי' ותו קשיא טובא דמדמה התם פלוגתא זו לפלוגתא דר"מ ור"י גבי אשה שעשתה צרכיה וקשה מאי ענין זה לזה הא גבי מי רגלים טעם אחר יש דאין דרך לראות דם בשעת הטלת מ"ר ובשעה שזה נפתח המקור נסתם כמבואר לקמן בר"ן ר"פ האשה שעושה צרכיה ומכח זה הכריח הרמב"ם דמיירי בעד שלא הרגישה כלל וזה לא שכיח כמ"ש הב"י בסי' ק"ץ

וזה טעמו דר"ח דתולין בעד שאינו בדוק דיש הכרח ורגלים דע"כ מעד הי' מדלא הרגיש' ונהי דאם אין מקום לתלות טמאה מה"ת ואמרינין דע"כ יצאתה מן הרוב וארגש' הרגש' קלה כ"כ עד שלא הרגיש' ואחלפה לה וסברה שהיא הרגשת עד ורק למאי דיצאת יצאת אבל לא אמרינין דיצאה לגמרי ולא הרגישה כלל כ"ז באין מקום לתלות אבל ביש מקום מכריחין דע"כ הדבר בא מן העד וגם רבי סובר סברא זאת רק דס"ל דחזקת דמים מן המקור ואע"ג דגבי עשתה צרכיה מיירי בהרגיש' כדמסיק לקמן ר"פ הרוא' כתם מ"מ הואיל ואין דרך לראות דם בשעת השתנה זה עושה הרגש' כמו בעד שלא הרגיש' ור"מ ור"י נמי ממש בסברת רבי ור"ח קא מפלגו ר"מ הולך בתר חזקת דמים מן המקור דהיינו רוב דמים ור"י הולך בתר המצוי

ועפ"י האמור שב' הפלוגתות שווים לגמרי אפי"ה יש לישב היטב דעת הש"ע בסי' ק"ץ סעי' ל"ו דפסק רק טהורה משום כתם ולקמן סי' קצ"א קי"ל כר"י דטהור לגמרי ומ"ש דכאן אמרינין דטמא' משום כתם אמנם לפי מה שביארתי דעיקר הטעם דר"ח דתולה בעד שאינו בדוק הוא משום דלא הרגיש' וכמ"ש הב"י בסי' ק"ץ ולפי"ז י"ל לפי מאי דמסיק לקמן ר"פ הרואה דחכמים גזרו ועשו הדין בלא הרגיש' כמו בהרגיש' ולכך גם בזה אמרינין דכמו דבהרגיש' לא הי' תולין בעד שאינו בדוק ה"נ בלא הרגיש' מדרבנן ולכך פסק כהרא"ש דטמאה משום כתם

וגם דעת הרמב"ם דפסק בפ"ד דין י"ט מאיסו"ב דטמאה משום נדה וכרבי אע"ג דקי"ל לענין אשה שעשתה צרכיה כרבי יוסי ונראה דיש לחלק דגם בהשתינה אין לן סברא להחמיר רק משום דחזקת דמים מן המקור ונגד זה יש סברא דאינו מצוי לבוא בשעה שהשתינה כדלעיל אבל בבדקה בעד שאינו בדוק יש לן עוד טעם דניזול בתר קורבא דמוכח כיון דבדקה שם אמנם הש"ס קאי למאי דס"ל לר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ויש לן למיזול בתר רובא דעלמא יותר מבקרוב אבל הרמב"ם בפ"ט מרוצח דין ו' לא הביא כיושבת בין ההרים ומזה הוכיחו האחרונים דרמב"ם סובר קורבא עדיף מרובא דעלמא ולכך ס"ל דבעד שאינו בדוק יש לתלות יותר כמקור משום חזקת דמים וגם משום קורבא ולכך פוסק בעד דטמאה נדה ובהשתינה פסק כר' יוסי

ונחזור לענינינו דהוכחת הרמב"ם מסוגיא הנ"ל ולפי האמור י"ל דגם התוס' בפ"ק דנדה דף ג' ע"א ד"ה אשה מרגשת כו' שהוכיח הסד"ט דהתוס' פליגו ע"ד הרמב"ם והרשב"א הנל ממה דסיימו דלשמאי אין אשה חושש' לתלו' בעד וכן ס"ל להלל מה"ת עיי"ש בסד"ע ולהנ"ל כיון דגם הרמב"ם מודה דזה לא שכיחא א"כ היכא דהשתא הרגישה לכ"ע לא חיישינין למעיקרא ותלינין הדם שבא השתא הוא מכח ההרגשה דהשתא ותוס' שם מיירי בהרגישה השתא ובזה גם הרמב"ם מודה דהרמב"ם מיירי רק אם לא הרגישה כלל עדיף יותר למימר דבא בהרגשה קלה מדנימא דלא הרגישה כלל אבל לא בכה"ג אפילו אם גם השתא לא הרגישה כלל מ"מ כיון שכבר ביארנו שבזה עצמו דלא הרגישה יצאה מרוב נשים דעלמא וא"כ אמרינן השתא הוא דיצאה כמו דאמרי' בכ"מ השתא היא דאיתרע וא"כ נהי דמכאן ואילך טמאה מן התורה מ"מ לא חיישינין למעיקרא ולנך כ' התוס' שם דאפילו מדרבנן אי משום סייג דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע וחיישי' למעיקר' מ"מ כאן לא פלוג כמו דלא גזרי בהרגישה השתא ה"נ לא גזרו בלא הרגיש' השתא זה הנראה לפיענ"ד בכוונת התוס' ולעולם דהתוס' נמי ס"ל כהרמב"ם וליכא מאן דפליג על דבריו

ועל פי האמור יש לישב נמי מאי דקשיא למה בפרק הרוא' כתם מתרץ לעולם דארגש' ולא תי' לעולם דלא ארגש' אלא די"ל הא דלא ארגש' משום מ"ר או משום עד אמנם להנ"ל ס"ל להש"ס דא"כ יש ב' אומדנות דלא בא מן המקור א' מדלא הרגיש' ושנית מכח דאין דרך לבוא בשעת הטלת מ"ר ולכך לכ"ע היא טהור וגם הר"מ הי' מודה ולכך מוקי לה בהרגיש' ואיידי שתי' קושיא הראשונ' בארגש' שוב תי' כן על הכל

ד) אם יש מקום לתלות אי תלינן אפילו בהרגיש' או לא הנה כבר ביררתי דיש הרבה מיני הרגשות וגם הרגשת פתיחת פיהמ"ק אינו שוה בכל אופן דוודאי אם הרגיש' ממש שנפתח מקורה א"א לתלות בעד ושימוש ובכה"ג מיירי התוס' בשבועות דף י"ח ע"א דהקשו לפי מאי דמוקי לה דהרגיש' בשעת שימוש דנטמאת וע"כ היינו דהרגיש' ממש פפיהמ"ק א"כ אפילו אח"כ תהי' טמאה דבכה"ג א"א לתלות בשימוש אמנם בר"פ הרואה כתם איירי דלא היתה הרגש' חזקה כולי האי דיש לתלות בעד תלינן

ועכ"פ מבואר שם דהיכא דיש לתלות תלינן אפילו בהרגש' וא"כ לכאור' קשיין דברי הב"י בסי' ק"ץ והובא שם בטו"ז ס"ק כ"ג דדווקא בלא ארגש' ומדלא ארגש' רגלים לדבר לתלות ותו קשיא הא באמת קי"ל ביו"ד סי' ל"ו דאפילו בעלמא תלינן מיהו זה דביו"ד. סי' ל"ו מיירי דיש לפנינו דבר ברור לתלות בו דידעינן דהעביר הטבח ידו שם בכח וכיוצא בו מאי שא"כ כאן שאין דבר ברור לפנינו לתלות בו דיש הרבה מי יימר דהי' שם כנה ואת"ל הי' מי ימר דנהרג' שם ועוד אפשר כאן גבי דם מקור שהוא חזקת דם דבא מן המקור ומצוי יותר וגם איכא רוב דמים במקור לכך לא תלינן בדבר אחר אם הרגיש' מיהו קושיא הראשונ' קשיא דבש"ס מוכח דאפילו בהרגש' תלינן ונרא' דס"ל להב"י דזה באמת כוונת הרשב"א בתוה"ב הקצר שכ' דטעמא דתלינן בכנה הוא דיש רגלים לדבר הואיל והוא עגול יש חזקה שהוא ממאכולת דס"ל דהש"ס מיירי בארגש' כדלעיל לדעת הרמב"ם ולכך סובר דלא תלינן אא"כ יש הכרח אבל במקום שלא הרגיש' שפיר אמרי' דזה עצמו יש הכרח לתלות מדלא ארגש' וכנ"ל

ובזה מיושב קושית הסד"ט על הטו"ז בסימן ק"צ סעי' כ"ג מדברי הרשב"א הנ"ל דלהטו"ז לעולם תלינין אפילו במשוך אם י"ל שבא מכח קינוח בית הרעי עיי"ש ולהרשב"א דווקא בעגול ולהנ"ל א"ש הטו"ז קאי בלא ארגשה לעולם תלינין והרשב"א מיירי בארגשה ובזה מדוייק לשון הש"ע בסי' ק"צ סעי' ל"ד והוא מלשון הרמב"ם בפ"ד מאיס"ב דין שכ' במשוך טמא שחזקתן שהוא מהקנוח ובעגול כ' הטעם שטהור שאין זה אלא דם מאכולת וקשיין דיוקא אהדדי מהא דכתב דחזקה מהקינוח משמע דמספיקא תולין ואח"כ כתב בעגול שאין זה אלא ממאכולת כו' משמע דווקא שיש רגלים לדבר אבל מספיקא אין תולין ולהנ"ל א"ש דלכך סתם הרמב"ם דבין ארגשה ובין לא ארגשה לעולם הוי בזה מלתא דפסיקא דלעולם משוך אינו תולין אפילו בלא ארגשה ואע"ג דבלא ארגשה יש לתלות מספק ולכן קאמר הטעם דחזקה דמהקינוח ובסיפא כ' דאין זה אלא ממאכולת להורות דאפילו בארגשה טהור ויש הכרח שהיא ממנה מכח שהוא עגול

ולפי"ז מ"ש הרמ"א דאפילו במשוך יש לתלות אם יש מקום לתלות ע"כ מיירי בלא ארגשה ואע"ג דרמ"א קאי על לשון הש"ע בעגול וכבר ביררנו דזה מיירי אפילו בארגש' מ"מ מ"ש הרמ"א על זה דאפי' משוך אם יש מקום לתלות תולין מיירי בלא ארגש' ולכאור' הי' אפשר לומר דלעולם הרמ"א מיירי נמי אפילו בארגש' ומיירי שיש מקום לתלות היינו שיש לפנינו דבר ברור לתלות בו ובכה"ג ס"ל דאפילו בהרגישה תולין כדאיתא ביו"ד סי' ל"ו מיהו כיון דמקור הדין הזה הוא מהב"י וב"י כ' דינו דתולין גם במשוך אם יש דבר לתלות בו דווקא אם לא ארגשה וגם הא דמסיים הרמ"א כמו דתולין בכתמים משמע דמיירי בלא ארגשה ודווקא בלא ארגשה תולין דיש הכרח מדלא ארגשה זהו עצמו כוונתו דיש מקום לתלות בו וכמ"ש הטו"ז הנ"ל אבל בארגשה אין תולין דרוב דמים באים מן המקור וחזקה דווסתות אינה חזקה מעלי' כמו רוב בהמו' כשרו' לכך אין תולין אא"כ לא ארגש' או בעגול דמוכחא שהוא ממאכולת אז תלינין אפילו בארגשה ובזה מיושב נמי הא דלא ביאר הרמב"ם דמיירי אפילו בהרגישה כמו שביאר