מהר"ם שיק יורה דעה קיח

תשובה קע"ז בעזה"י יערגין י"א מנחם אב תר"ו לפ"ק

לתלמידי הוותיק המופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון כש"ת כ"ה זלמן ני'

יקרתך הגיעני זה שלוש פעמים וכו' והארכת בחי' תורה בענין רואה דם מ"ת וכו' והנה בדין זה כבר האריכו האחרונים בתשובותיהם הרבה וגם אין לי כל התשובות המדברים בענין הזה ולזאת לא אאריך כי אם בדבר הנוגע לדינא ובדבר הנוגע להשיב על דבריך וזה החלי בעזהי"ת

א) הלכה פסוקה ברמב"ם בפ"ט דין א' ובטוש"ע דאין אשה מטמא בין בנדה ובין בזיבה ושתהא אסורא מה"ת לבעלה אא"כ הרגישה ותראה דם ויצא בבשרה וכו' אמנם מה הוא הרגשה יש בזה פלוגתא המהרא"י בפוסקים סי' מ"ז ובתה"ד סי' רמ"ו נקט בפשיטות דהרגשה היינו פתיחת פי המקור אמנם וודאי ל"ד פתיחת פי המקור דהרי הרמב"ם בפ"ה מא"ב דין י"ז כ' הרגשה הרגש גופה ונזדזע וא"כ הוא הדין שאר שינוי הגוף הרגילין להיות בשעת ביאת הדם וכמ"ש הס"ט ריש סי' ק"ץ ס"ק א' אמנם הנוב"י בתשובה סי' נ"ה ר"ל דזיבת דבר לח חשיב הרגשה ומשמע לפי דבריו דווקא זיבת דבר לח אבל פתיחת פי המקור לחודא לא מקרי הרגשה וא"כ יש לפי דבריו קולא וחומרא וזה אינה ממש כדעת מקצת האחרונים המובאים בס"ט ריש סי' ק"ץ דס"ל דבין הרגישה פפה"מ או זיבה חשיב הרגשה אמנם כבר הסכימו האחרונים ומרן זצ"ל בחת"ס סי' קס"ז האריך לסתור דברי הנוב"י עיי"ש ואני כתבתי עיין במקו"א [לעיל תשובה קע"ד] דאפילו אמרינין כהנוב"י מ"מ בעינין שתדע עפ"י רוב או עפ"י חזקה דהאי זיבה הוא דם והידיעה הזאת צריך שתהא בשעה שעדיין הדם בבשרה דבעינין קרא כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה ודרשו חכז"ל שתרגיש בבשרה וא"כ יש לישב דברי הנוב"י מ"מ הסכמת האחרונים כדברי התה"ד הנ"ל

ב' אם הרגישה פתיחת פיה"מ ולא מצאה דם סובר התה"ד בסי' רמ"ו דהרגשה סברא דאורייתא ופסק כן בש"ע רסי' ק"ץ והד"מ בסי' קפ"ח השיג עליו דמהש"ס אין ראי' דשאני התם דמצאה דם אחר אות יום ותלי' דיצא בשעת הרגשה ולפי ענ"ד נראה ראי' ברורה דהתוס' לא ס"ל כתה"ד עפ"י הקושיא שהקשתי בתוס' נדה דף ג' ע"א ד"ה מרגשת וכו' דס"ל דשמא מיירי כגון שהרגישה והקשה תלמידי הנ"ל הרי הש"ש הוכיח בשמעתתא ג' פ"ד דהא דחיישינין למפרע זה דווקא אם נוכל לומר זה שנמצא או נודע עכשיו הוא הי' למפרע אבל זה אין סברא לומר דכשם שעכשו ראתה גם מעיקרא ראתה טפת דם אחר כמ"ש שם התוס' ע"ב ד"ה לאביי וא"כ כיון דהשתא הרגיש' דם יוצא א"כ הרי גם להלל לא חיישינין למפרע

אמנם הדבר פשוט דלא הרגישה דם יוצא ממנה ותוס' כ' רק שאשה מרגשת בשעה שהדם יוצא ממנה בפתיחת פה"מ או זיזוע אברים וכיוצא אבל אין הדבר מוכרח דבשעת הרגשת אלו דם יוצא וא"כ השתא שמצאה דם אינה מוכרח שיצא דם ממנה השתא אם נודע שגם בפעם אחר הרגישה ולזה סובר שמאי דע"כ השתא יצא אפי' סייג אינו צריך דאם איתא דהוי דם מעיקרא כבר הרגישה ולחוש להרגשת מ"ר או עד ושמש לא חייש שמאי והלל חייש דלמא השתא לא יצא אלא מעיקרא בשעת הטלת מ"ר או עד ושמש ופשוט דחשש זה הוא רק מדרבנן ולסייג דמן הדין אמרינין כדאמרינין בחולין דף י' עצם וודאי פוגם כו' אין ספק מוציא מידי וודאי דתלי' לעולם בוודאי ה"נ תלינין בהרגשה וודאי ולא חיישינין להרגשת ספק וזה כוונת התוס' שם ע"ב ד"ה א"ב וכו' דלהלל החשש מדרבנן דתוס' ע"כ שם קאי בהרגישה השתא דאי לא הרגישה ממנ"פ אי לענין טהרות נמי בעינין הרגישה ולא ס"ל כמ"ד לקמן דף ט"ו מקור מקומו טמא א"כ פשוט דאין לחוש מן התורה דלמא אדרבה בשעת מ"ר או עד יצא דהואיל וחזקת דם בא בהרגשה דאיכ"ל משום חזקה דמעיקרא וגם חזקת טהרות דלא איתרע כלל דאם בא שלא בהרגשה היא טהורה לגמרי אפילו השתא ולא קשיא ממקוה

ואפילו אי אמרינין לטהרות מקור מקומו טמא מ"מ יש לדון דחזקה דלבעל מהני גם לטהרות ואי לא מהני אם כן בוודאי אין מקום לתי' התוס' דכיון דהשתא לא ארגשה א"כ איך נימא דטעמ' דהלל מן התורה משום דלא ארגשה מעיקר' אדרבה מכח הטעם ההוא יש לחוש טפי דמעיקר' בשעת מי רגלים יצא כי היכ' דלא תצא מחזקת דם בא בהרגש' והארכתי בזה לישב קושית הסדרי טהרה בחידוד שהוכיח דגם להלל לא תלינן מן התור' בהרגשת עד ושמש מדברי התוס' והקשה סתירה בזה ולפי ענ"ד פשוט כמו שכתבתי ואין כאן קו' כלל ואין כאן הכרח דלעולם קי"ל דתלינן בהרגשת עד ושמש הוא סברא דאוריית'

עכ"פ מבואר דלפי פי' התוס' מוכרח לומר דלא כתה"ד דאין הכרח שיצא דם בשעה שהרגישה ויש הרגשה בלא דם ותה"ד נראה דס"ל כפרש"י המובא שם וראיית התה"ד יש לישב דלא תקשה עליו קושית הד"מ דהנה לכאורה קשיא באמת למה מאחר אחר אותיום טהורה מה"ת מעיקרא דהרי מבואר ברמב"ם רפ"ט מא"ב דחזקת דם בא בהרגשה ובוודאי יצא לו הדין מסוגיא דפ"ק דאמרינין דטעמי' דשמאי דאשה מרגשת וכו' וא"כ מכח חזקה זו נימא כיון דבשעת תשמיש ארגשה והשתא לא ארגשה בוודאי בשעת תשמיש בא וכי תימא דיש חזקה דמעיקרא ואמרינין השתא הוא דראתה אפילו נימא כן מ"מ הוי חזקה עד חזקה ותו הרי חזקה דמעיקרא איתרע וחזקת דם שבא בהרגשה לא איתרע וצריך לומר דיש לן ב' חזקות חדא חזקת שלא ראתה ותו חזקת טהרה לבעלה וחזקה זו לא איתרע אי נימא דהשתא ראתה ומסתמא באותה רגע לא שייך לומר ארגשה ולאו אדעתה וא"כ ראתה בלא הרגשה והיא טהורה מה"ת לבעלה וא"כ לכך י"ל טפי דהשתא ראתה ובלא הרגשה והנך ב' חזקות עדיפו מחזקת דם שבא דם בהרגשה

וזה הוא דק"ל לבעל תה"ד אי האי סברא דהרגשה לא הוי וודאי א"כ אפילו היכא דמצאה דם אח"כ אפילו לפי ס"ד דלא ידע דיש לתלות בהרגשת שמש מ"מ לא מקשה מידי אי דארגשה אמאי טהור דאיכ"ל דטהור משום דיש לן ב' חזקות חזקת שלא ראתה והשתא איתרע וחזקת טהרה לכך אמרינין דאע"ג דארגשה לא הי' דם אלא השתא הוא דאתאי אלא ע"ש דהרגשה סברא דאורייתא דוודאי היכא דארגשה אמרינין ראתה ופריך שפיר זה נראה כוונת התה"ד ועיין בס"ט סימן ק"ץ ס"ק ג' שהביא עוד ראיות לתה"ד והסכים עמו עיי"ש ואפשר דגם התוס' הנ"ל לא פליגו עלי' אלא דס"ל דנהי דרוב פעמים אי מרגשת היא רואית דם מ"מ מיעוט איכא שלא תראה אף אם הרגישה ויש לעשות סייג ולחוש שמא לא ראתה עתה אלא מעיקרא וע"ז אמר שמאי כיון דלא ארגשה מעיקרא בוודאי השתא ראתה

ג' אם הרגישה בשעת הטלת מ"ר או בדיקת עד או שמש או נוכל לתלות ההרגשה במ"ר או אינך התה"ד כ' בפסקיו סי' כנ"ז בפשיטות דאי ארגשה בפתיחת פה"מ פשיטא דלא תלינין בשימוש והנה בש"ס ריש פרק הרואה כתם איתא לכאורה להיפוך דאמרי' שם לעולם דארגשה ואימור הרגשת שמש וכן בעד אמרינין כן אימור הרגשת עד ולענין מ"ר פסק הרמב"ם בפ"ה מה' א"ב דין י"ז בהדיא דאפילו ארגשה שנזדזע אביר' תלי' בהרגשת מ"ר ובאמ' קשה לי למה לא הביא הרמב"ם חידוש הזה גם גבי עד בפ"ד דין י"ח מא"ב ואי ס"ל דלמסקנא לא צריך לומר דארגש' וכמ"ש הס"ט בסי' קפ"ג ס"ק ב' או דס"ל דמאי דאמרינן ארגש' אין הכוונה שוודאי ארגש' אלא דאיכ"ל ארגש' אלא שסבר' דהרגשת עד הוא וכמ"ש הפליתי ריש הלכות נדה א"כ גם במ"ר לא הוי לי' להביא הדין הזה דאפילו ארגש' תלינן וכיון דפסק כן במ"ר גם גבי עד הו"ל לכתוב דאפילו ארגש' אפי"ה אם הוא עגול תלינן במאכולת ואמרינן דהרגשת עד הוי

ונראה לפי ענ"ד דאין כל ההרגשות שוות בזה דוודאי אם האשה ידעה שנפתח מקורה אין מקום לתלות לא בשמש ולא בעד ואינך וכמ"ש התה"ד הנ"ל וא"כ לתה"ד הנ"ל אפילו לא מצאה טמא' וכ"ש אם מצאה אלא דהי', מקום לתלות דלא תלי' בשום דבר כיון דוודאי ראתה והש"ס לא קאמר אלא דארגש' באופן שיש לתלו' ולענין מ"ר ביאר לן הרמב"ם דארגשה היינו שנזדזעו אבריה וה"ה לענין שימוש יש לפרש כן ולענין בדיקת עד דמשני נמי דארגש' היינו ע"כ דהיינו הרגש' קלה וקטנה בפי המקור עד שא"א לה לידע אם היא מהעד או מהמקור ובדבר זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי החקיר' מפי' ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דאין בזה שום חידוש דין דדינו שוה לאם לא ארגש' דג"כ חיישינן שמא הי' הרגש' קלה וקטנה ומתוך שהיתה טרודה בדבר אחר סברה הרגש' עד ושמש הוא ויתבאר דינו לקמן דין ה' אי"ה

ד כיון שביררנו דלאו דווקא פתיחת פי המקור הוא הרגש' אלא ה"ה נזדזעה גופה ואבריה כמ"ש הרמב"ם א"כ נראה בשימוש לעולם הוי הרגש' וא"א לה לידע אי מצד השימוש או ראיי' דם וכן נראה מדברי הרמב"ם ה' שגגות פ"ה דין ו' שכ' סתם בראתה דם בשעת תשמיש אותיום דהיינו תוך שיעור ווסת חייבין בקרבן חטאת וקשה הא בראש פרק הרואה כתם מסיק דמיירי בארגש' אמנם להנ"ל א"ש דלעולם בשימוש הוי הרגש' ולכך סתם וכ' דלעול' חשיב הרגש' וכן נראה מדברי הנוב"י ח"ר סי' נ"ה דבשימוש לעולם הוי הרגש' אמנם בשמעתין דר"פ הרוא' כתם מוכח דגם בשימוש לא הוי הרגש' בכל עת כדפריך אי דארגש' וכו' ואפשר לישב דהמקשן סובר דבעי' דווקא הרגש' שא"א לתלו' בדבר אחר וא"כ בעינן דווקא הרגשת פתיחת פיה"מ ומשני לי' דאפילו מאי דאפשר לתלות בדבר אחר חשיב הרגש'

ויותר נכון בעיני לישב עפ"י מה שמביא מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' קמ"ב דאין דרך האשה לראות בשעת תשמיש ממש וא"כ מסתמ' ראתה אח"כ קודם פריש' או לאחר פרישה וא"כ זה אינו