מהר"ם שיק יורה דעה קיז

דמדלא ארגשה לא ראתה ותחתיו הא לא חיישינין דאדרבה השמש מעכבו וכל זה מעוברת אבל בחרדה שכתבנו שזה עצמו הוי הרגשה ואין כאן הכרח שלא ראתה שפיר אסורה בשעת ווסתה עד אחר ווסתה וא"ש

וכל זה בלא מצאה דם אבל במצאה דם א"כ חזינין דהיא יצאה מכלל דאחרדה מסלקת הדמים או שלא הי' אצלה חרדה כלל א"כ אינ"ל דאפילו בחרדה חיישינין למפרע ובזה מיושב קושית התוס' דף ט' ע"א דהקשו דלמא מיירי ר"מ במצאה לאח"ז טמאה וכו' עיי"ש ולהנ"ל איכ"ל דפשיטא לי' דאם מצאה טמאה לא הי' ר"מ אומר דחרדה מסלקת דמים אמנם באמת עדיין קושית התוס' קשיא דלאו דווקא במצאה טמאה קשיא להו להתוס' אלא באשה דעלמא דכל זמן שלא בדקה טמאה מספק דהתוס' סוברים כדעת הר"ן שהבאתי לעיל משא"כ בהרדה אע"ג דלא בדקה טהורה ושפיר עמדה קושית התוס' ובזה ג"כ מסולק תי' הנוב"י בסי' נ"ה עיי"ש אמנם לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל שפיר איכ"ל כתי' הנ"ל ויש ראי' להרמב"ם מכאן

תשובה קע"ה

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג וכו' מוה' יעקב שלום ני' מטאמלשון יע"א

יקרתו מיום ה' פ' וארא הגיעני עש"ק פ' בשלח וכו' וע"ד ד"ת אשר בא בשולי מכתבו קושיא בשם הרב מוהרר אברהם בבלוי"א ני' לפי מה שאמרו בנדה דף י"ג סע"א ושם דף מ"ב דפולטת ש"ז רואה הוי וסותרת וא"כ לפי מאי שאמרו דף מ"א ע"ב דטמאה מחמת תשמיש רואה הוי וא"כ למה הוצרכו לומר בנדה דף ס"ו ע"ב שמא תראה דם ותסתר דת"ל דהשימוש עצמו הוי כרואה ש"ז וסותר יום א' וכן בנידה דף ע"ב ע"א אמרו בשומרת יום דבעילתה תלי' והא השימוש סותר ומא' דקשיא מצד הפליטה כבר הקשו כן הרמב"ן והר"ן בחידושיהם שם דף מ"ב וברא"ש בדף ל"ג אבל להרב הנ"ל קשיא לי' דת"ל מכח השימוש וקושיא זו לא ק"מ ולא אדע אנה ראה דמשמשת רואה הוי ונראה דלשון הרמב"ם בפ"ה מאבות הטומאה אטעיי' שכ' דמשמת כרואה אבל רואה לא אמר אבל פולטת מסיק הש"ס דרואה הוי וזה פשוט

ולא מבעי' אליבא דר"ש דסובר די' כבועלה וא"כ נהי דאם פולטת לחוץ מסיק הש"ס דסיתר אבל הביאה בפנים פשיטא דלר"ש א"א ליחשב כרואה ולא לסתור אלא גזיה"כ שתהי' טמאה אע"ג דבעלמא נגיעת בית הסתרים אינו מטמא כאן גזיה"כ דמטמא וכן מבואר בלשון הקרבן אהרן בפ' מצורע שם אלא אפילו לרבנן הוא פשוט ומבואר דדווקא פליטתה אפשר שתסתור כפרש"י בנדה דף מ"ב ע"א ד"ה ואפילו לרבנן וכו' ומבואר דווקא פולטת דלמדו מיהי' דהוי כזיבה אפשר לה לסתור וכן מבואר מפרש"י שם ד"ה לסתור וכו' דווקא טומאה הבא לה מגופה אפשר לומר דסותרת ולא קרינין וספרה לה ופליטה חשיב כמגופה אבל טומאה הבא לה ע"י שימוש מכח בעלה פשוט דחשיב הטומאה הבא לה מעלמא ואינו סותר כלל ואין זה ספק כלל דהא דכ' הרמב"ם דהוי כרואה הוא רק לענין שיהא טמאה וחשיב מכח גזיה"כ דלא כמגע בית הסתרים אבל לא לענין סתירה ולא ק"מ

ואדרבה גם קושית הראשונים על הא דר"ש דאמאי מותרת לטבול ולשמש ניחוש שמא תפלוט לא ידעתי מאי קשיא להו הרי דברי ר"ש שגויים בת"כ פ' מצורע לענין טהרות דמה"ת מותרת לטבול ולעסוק בטהרות אלא שהחכמים אסרו משום שמא תראה ותסתור והר"ן בחידושיו בדף ס"ז בעצמו וא"כ מאי קשיא להו דיהא אסור משום פליטה ואפשר דקשיא להו משום דהש"ס בנידה דף. כ"ט ודף ל' מייתי לא לענין שימוש מיהו גם זה לא קשה דשם שפיר איכ"ל כגון שלא נתהפכה וכמ"ש הרא"ש שם ודווקא הקרא דחיקא לי' לאוקמי' בכה"ג וכמו שפירש הס"ט בסי' קצ"ו סק"ד דמשמע תטהר לגמרי משא"כ הש"ס הנ"ל מיהו אפשר לישב דאחר תטהר משמע לי' לגמרי בכל עניני טומאות הן לטהרות והן לבעלה ועל זה הקשו דלבעלה ניחוש שמא תפלוט וא"ש

והואיל ואתא לידן אמינא לישב קושית התוס' בנדה דף ס"ז ע"ב אי ר"ש אשימוש קאי א"כ איך אמר שמא תבוא לידי ספק הרי כבר באת לידי ספק ונראה לישב דבאמת קי"ל דבי"א ימים שבין נדה לנדה הוא בחזקת מסולקת מדמים ובכל התורה אזלינין בתר וחזקה ואין לנו לחוש לשמא תראה וזה דלא כב"י בסי' קפ"ג אמנם נראה דהא דהוי בחזקת מסולקת בדמים היינו בי"א ימים שבין נדה לנדה אבל אם ראתה וסתרה ושוב סתרה וצריכה שנית ז' יקיים א"א לומר דהיא מסולקת בדמים כיון דכבר היא מרוחקת מימי ראייתה נהי דכל שלא נטהרה פעם אחת עדיין הוא בשם זבה לדעת הרמב"ן וסייעתי' מ"מ מסולקת בדמים לא הוי ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בפירושו להלכות נדה נסתפק בזה ולפי ענ"ד כמו שכתבתי וא"כ כיון דאינה בחזקת מסולקת בדמים יש לחוש שמא תראה ותסתור וזה שאמרו דמן הדין בכה"ג דמיירי קרא דראתה וספרם הי"א תטהר לגמרי שיהא בחזקת מסולקת דמים אבל אסרו חכמים לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ר"ל שמא יבואו ימי נקיים שלא בשעת י"א שבין נדה לנדה ואז יש לחוש שתבוא לידי ספק ולכך אסרו לעולם כן נראה לפיענ"ד לפרש לשון ר"ש

תשובה קע"ו עוד להרב הנ"ל

עוד העיר מעלתו ני' על דברי החוו"ד בסי' קפ"ד ס"ק ז' דאם שימוש סמוך לווסתה ונזכר באמצע תשמיש דצריך לפרוש באבר מת כיון דאסור בתשמיש ומעלתו פקפק לפי מ"ש הנוב"י ח"א ביו"ד סי' נ"ה דעונה סמוך לווסתה דאוריי' אע"ג דווסתות דרבנן דשמא ראתה לא חיישינין אבל שמא תראה חיישינין א"כ י"ל דאדרבה י"ל בהיפוך שצריך להיות זהיר לפרוש באבר חי דלשמא ראתה לא חיישינין אבל שמא תראה עכ"ל מעלתו ובאמת שגם אני סובר כן אפילו בלא דברי הנוב"י הנ"ל שאינם מוסכמים לפי ענ"ד כאשר יבואר לפנינו אי"ה והנה על פקפוק מעלתו ני' י"ל דמה בכך שמא תראה כיון דקי"ל כרבא בשבועות דף י"ח ע"א דמשמש מת בעריות פטור וכן פסק הרמב"ם בפ"א מא"ב דין י"א דאפילו מלקות לית בי' וע"כ דגרע אפילו מחיבוק ונישוק שהרי הרמב"ם בפ' כ"א מא"ב פוסק דבחיבוק ונישוק איכא מלקות וא"כ אפילו תראה כיון שאינו דש ונועץ צפרניו עד שתמית האבר אין כאן איסור דאורייתא ואיסור דרבנן הא איכא לפרוש באבר חי ואין ספק מוציא מידי וודאי ולא יפרוש ושב וא"ת עדיף

ותו דהא הראב"ד והרשב"א בתוה"ב הארוך ותוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דאי ווסתות דרבנן גם סמוך לווסתה דרבנן לא ס"ל כסברת הנוב"י הנ"ל ולא חילקו בין שמא ראתה לשמא תראה והטעם נ"ל דכל דבר שהוא בטבע אינו בא פתאום ובקפיצה אלא בהדרגה וקודם ראיית האשה כבר גופה ומהלך דמה נשתנה עד שעפ"י טבעה היא עומדת לראות בתוך זמן קרוב וא"כ אי מוקמינין אותה בחזקתה שהי' מזג גופה ע"ד שלא תראה בזמן קרוב כך עדיין עוד מזג גופה שלא תראה בזמן קרוב ולכך שפיר לא חילקו הראשונים ז"ל בין שמא ראתה ובין שמה תראה ומיתה שאני שאינה באה בטבע אלא ע"י מקרה החולה ולא הי' גופו בחזקת שאינו ראוי או עומד לחולי לכך חיישינין שמא יקרה בו מקרה החולי וימות וע"ז לא הי' לו חזקה ואפילו הי' לו חזקה לא הי' חזקה מבוררת משא"כ בראיית דם וזה שורש הסברא לחלק בין מיתה לזמן מועט למיתה לזמן מרובה דחששו ועיין בלח"מ ריש פ"א מנזירות ובשעה"מ פ"א מסוכה

ואפילו אי חיישינין לשמא ימות איכ"ל דהיינו מדרבנן וכ"ש להרמב"ם דסובר דספק מה"ת להקל וה"ה לרשב"א דס"ל בפ"ק דחולין דף ט' ע"ב דספק הבא במקרה אמרינין דספיקא להקל מה"ת א"כ לפי"ז יש לישב קושית הלח"מ עיי"ש דיש לומר דתרומה מקרי איקבע איסורא וחששו לספק משא"כ בעלמא ואין כאן מקומו וא"כ לפי האמור גם שמא תראה הוא רק דרבנן

ומכל מקום נראה כיון דחששו בשעת ווסתה והצריכו לפרוש מאשתו סמוך לווסתה איכא למיחוש לשמא ראתה ושמא תראה וא"כ אם פורש באבר חי איכא למיחוש לשמא ראתה והוא משמש עמה ביצאתו שהנא' לו כביאתו מ"מ לא מבעי' להראב"ד והרשב"א דס"ל דלצורך מצוה בשעה שיוצא לדרך או כיו"ב שרינין בסמוך לווסתה א"כ ה"ה דשרי יציאה זו לצורך מצוה ליזהר משום שמא תראה עדיין שהרי גם ע"ז נאמר והזהרתם ואולי לא יתאפק בעצמו בלי דישה ולא גרע מצוה זו דוהזהרתם ממצוה שחייב לפקוד את אשתו אלא אפילו אי נימא דאפילו לצורך מצוה אסורה הביאה בסמוך לווסתה מ"מ אין נרא' לאסור לפרוש באבר חי כיון דהאיסור ילפינין מוהזהרתם מכח זריזות ועדיין איכא זריזות

וכ"ש לפי מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס בתשובה סי' קמ"ב בד"ה אבל באמת וכו' שאין דרך דם לבוא בשעת תשמיש ממש אלא או מקודם מחמת חימוד או לאחריו מיד וא"כ כאן שבדקה קודם תשמיש וגם לא ארגשה דדרך דם לבוא בהרגש' א"כ ע"כ עיקר מה שציותה התור' והזהרתם מכח הראי' של אחר תשמיש מיד דשמא בסוף תראה במשך השהי' עד שימות האבר ושפיר דהיא זהירות לפרוש באבר חי וכן נרא' להביא ראי' מדברי התוס' בשבועות דף י"ח ע"א ד"ה המשמש שפירשו דהא דתנן במתניתן דשניהם חייבין בקרבן היינו דווקא בפירש באבר חי' וקשה האיך סתמה המשנה וע"כ כיון דמיירי בסמוך לווסתה ראוי לפרוש באבר חי כן נראה לפי ענ"ד על פי מהו שסתמו הראשונים שנראה מדבריהם דיכול לפרוש ומצוה עליו לפרוש באבר חי וספר חוו"ד אינו כעת תח"י לעיין בו והנראה לפי ענ"ד כתבתי: