מהר"ם שיק יורה דעה קטז

מינה תרתי ולהנ"ל א"ש כיון דקפיד קרא דבשע' דבא הדם לבית החיצון שהוא מקום התחלת טומאת' צריך שתרגיש כדי שתטמא מיד דאם אז לא נטמא' כיון שהותר' הותרה ולכך צריכה שתרגיש בתחיל' וא"כ הה"ד אם ראתה דם בשפופרת או בחתיכה ואז בשעה שהי' בפנים לא נטמא' שהרי הי' הפסק ביניהם ולכך ממיל' גם כשיצא טהור דהואיל והותר' הותר' עכ"פ לפי הנ"ל נרא' לומר דהרגש' לאו דווקא דאטו הרגש' כתי' בקרא אלא דילפינן מדם יהי' זובה דבפנים תרגיש דהיינו שתדע וא"כ נראה למ"ד ווסתו' דאוריית' דחזקה דאורח בזמנו בא א"כ מיד כשתרגיש בשעת הווסתות זיבת דבר לח הוא יודעת שהוא דם ושפיר קרינן בי' דם יהי' זובה בבשר' וטמא' אפילו לא הרגישה פתיחת פי המקור דזה לא צריך רק שתדע שהאי זיבה דם הוא בעודה בבית החיצון וממיל' בשעת הווסת כיון דידעה שהוא דם מטעם חזקה דבזמנו בא הך זיבה הוי הרגש' לכ"ע ומיושב קושית המפורשים הנ"ל

ועפי"ז מיושב נמי מה שהשיג הד"מ על התה"ד דמייתי ראי' מפרק הרואה כתם דקאמר אי דארגש' אמאי במצאה לאחר זמן פטורה מקרבן והקשה הד"מ מנ"ל ראי' משם דהרגש' בלי ראי' מטמא התם הוי ראי' עם ההרגש' ולהנ"ל א"ש דעיקר קפיד' דקרא דבשעה שהוא בפנים צריך שתטמא ואז עדיין לא נודע אם זאת הזיבה דם הוא רק מכח ההרגש' וזה כדברי התה"ד אמנם כל זה למ"ד ווסתות דאוריית' והוי וודאי כמבואר בתוס' דף ט"ו ע"א ד"ה ואפילו אבל ר"ה סובר בל"ק אליב' דרב בדף ט"ז ע"א דווסתות מה"ת אבל רק ספק הוי וחוששת לווסתה ולראייתה ולר"ה אליב' דרב בל"ב הוא דיעה שלישית דהוי ווסתות רק דרבנן וקשה למה לא ילפינן משור המועד דהוי חזקה מעלי' כדאית' בב"ב דף כ"ח ע"א

והנה נאמרו בזה ב' טעמים א' המבואר בהרבה אחרוני' והנוב"י בתשובתו סי' נ"ה תקע בה יתד דטעמ' הוא דנגד חזקה אורח בזמנו בא יש לן חזקת טהרה דמעיקר' עיי"ש וטעם זה באמת קשיא לי דמלבד דהוא נגד הסבר' דכיון דבשעת הווסתות יש לן חזקה שישתנה מן החזקת טהרה והו"ל כמו דאמרינן בקידושין דף ע"ט ביומ' דמשלם שית דלית לה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות דהרי היא בחזקת שתבגר וה"ה בשעת הווסתות לית לה חזקת טהרה תו קשיא דהרי ר"י סובר בנדה דף ט"ו דווסתות ל"ד ור"י אמר בב"ב דף כ"ח אר"י מנין לחזקה ג' שנים משור המועד וכו' א"כ מבואר דחזקה דאתחזק ג"פ מוציא מידי חזקת ממון דמעיקר' דאלימ' טובא וא"כ גם כאן תוציא מידי חזקת טהרה דמעיקר' ולמה קסבר ווסתות ל"ד

ותו קשיא לי דדברי הנוב"י בעצמו סותרין אהדדי דהרי הנוב"י בעצמו כ' בחאה"ע סי' נ"ד דהחזקות אינם שווים וחלקם שם לג' חלקים והמבורר שם דחזקה שהוא בשעתה אלימ' מן חזקה דמעיקר' וכיוצא בזה קשה עוד על הנוב"י שם באותה תשובה עצמה שכ' שכנגד חזקת דם שבא בהרגש' יש חזקה דמעיקר' ג"כ קשה כנ"ל דחזקה שהוא בשעתה עדיפ') ואפילו נימא דיש לאשה ב' חזקות לקולא בחזקת שלא ראתה ובחזקת טהורה לבעלה מכל מקום הנוב"י בעצמו ע"כ לא ס"ל כן כדמוכח שם בפנים באותה תשובה

אמנם טעם אחר נאמר במקו"ח בסי' תס"ז סק"ה דאין חזקה למקרים דלעולם בעינין שיוחזק כאן סיבה הגורמת לזה ובווסתות ס"ל למאן דא"ל ווסתות ל"ד דאין כאן סיבה הקיימת למקרה זה עיי"ש וביאורו נראה דהנה ידוע דדמים נתרבו בימי עלי' ונתמעטו בימי ירידה והאשה הולכת ומשתנית מיום ליום ומחודש לחודש הן לענין ריבוי דם והן לענין חיזוק האברים ומקורה להחזיק דם ולכך א"א להחזיק ווסת על להבא דהרי כשתגע לימי הווסת בימי החודש האחד כבר זקינה הוא יותר מבחודש העבר ולכך ס"ל למ"ד ווסתות ל"ד דאין ללמוד מעלמא דנתחזק בשלשה פעמים וכ"ש לפי מ"ש מרן זצ"ל בתשובתו סי' קמ"ב דגם האכילה והשתני' וכל העסקים גורמים על הדם ולכך אין כאן חזקה כלל ומרן זצ"ל אתי עלה מטעם חזקה נגד חזקה וזה לא זכיתי להבין מטעמים הנ"ל אלא העיקר נראה לפיענ"ד כסברת המקור חיים ולפי מאי שהסברתי אין כאן אפשרות להחזיק על להבא וכיון שכן דאין כאן חזקה שתשתנה בשעת הווסת ולכך שפיר אפילו בשעת הווסת הוא טהורה מה"ת דאוקי אחזקתה

אמנם נראה דאע"ג דלפי הנ"ל אין כאן חזקה דבא בזמנו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וספק יש אולי לא הגיעה השינוי לשנות כל כך מזג גופה ויבוא בזמנה או קרוב לו או אפשר לומר דהוי כאלו אין כאן ריעותא כלל ואפילו ספק השקול לא הוי ובזה נראה דפליגו לישנא קמא ול"ב דר"ה אליבא דרב לל"ק סובר דמידי ספיקא לא נפקא והוי ספק השקול ואיכא ריעותא כמו בשרץ שעובר בין הככרות בחולין דף ט' ע"ב וס"ל לר"ה דלא מוקמינין אחזקה בחזקת טהרה או דס"ל כרבא בחולין שם ועיין שם ברשב"א הטעם או דטעמא דר"ה משום דחזקת טהרה דאשה הואיל ועלולה לראות לא סמכינין עלי' והא דאמרינין בחולין לכ"ע די' שעתה לאו היינו מטעם חזקה כלישנא קמא ריש מכילתין אלא כאידך לישנא שם דף ג' משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא אתי וכפירוש הרמב"ן שם בחידושיו אבל ל"ב סובר דאפי' נימא דהוי ספק השקול מ"מ אוקמא אחזקת טהרה ולכך סובר ווסתות הווין דרבנן ובאמת צ"ע לי דברי התוס' שם דף ט"ז ד"ה אלמא ווסתות דרבנן דר"ה דלעיל ט"ו קאי ללישנא קמא וקשה הא גם כלישנא קמא לא אתא דהרי ג' מחלוקת בדבר כמ"ש התוס' דף ט"ו ד"ה ואפילו וכו' דלעיל ע"כ סובר דכודאי רואה הוי וכאן סובר דספיקא הוי וצ"ע

וכל זה כל זמן שלא נודע אם ראתה או לא יש ג' מחלוקת אבל כשבדקה לאח"ז ומצאה טמאה לכ"ע מחזיקינין למפרע אמנם אי זה מה"ת או מדרבנן מדברי הרמב"ם ספ"ג ממטמאי משכב ומושב ופ"ח מא"ב דין י"ג מבואר דזה רק מדרבנן אך מדברי הר"ן בחידושיו דף ט' נראה דמן התורה הוא ושורש פלוגתא זו נראה דתלי' דהר"ן סובר כנ"ל דמידי ספיקא לא נפקא וסובר ג"כ כסברת הנוב"י בחאה"ע סי' מ"ג דספק אשר העמדתי על חזקתו שוב הוי כאלו אין כאן חזקה דמעיקרא וה"ה הכא כיון דווסתות ל"ד מטעם דאוקי אחזקה א"כ שוב הוי כאלו אין כאן חזקה דמעיקרא ונשארת חזקה דהשתא והיכא דליכא חזקה דמעיקרא לדעת הרבה פוסקים אזלינין בתר חזקת דהשתא ועיין בבכו"ש במו"ק דף כ' ולכך סובר הר"ן דמחזיקין בכה"ג למפרע וזה כדעת הנוב"י בסי' נ"ה

אמנם הרמב"ם ע"כ סובר דאפילו ספק השקול לא הוי או דסובר דחזקה דהשתא אפילו ליכא חזקה דמעיקרא כנגדה לא אזלינין בתרה ותוס' בדף ט"ז בד"ה אלמא ווסתות מה"ת וכו' שסיימו דדווקא לטהרות מחזיקנין למפרע וכו' ושם קאי למ"ד ווסתות מן התורה ולכל הפחות סובר דהוי ספק השקול ואפי"ה לא סמכינין על חזקה דהשתא וא"כ ע"כ סוברין התוס' דלא אזלינין בתר חזקה דהשתא הלל ובמקום אחר יתבאר זה אי"ה

והנה בפלוגתא הנ"ל דהרמב"ם והר"ן נראה דתלי' שוב בפלוגתא דהרמב"ם לטעמי' דסובר דאפילו נמצאת טמאה לא מחזיקינין מה"ת למפרע טמאה לכך סובר הרמב"ם כשעבר שעת הווסת ולא ארגשה א"צ בדיקה ובש"ס דאמרינין תבדק קאי בשעת ווסת או דר"י וחכמים סוברין דאזלינין בתר חזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא כנגדה אבל הרמב"ם פסק בקידושין דף ע"ט כמ"ד דלא אזלינין בתר השתא ולכך סובר דלא בעי בדיקה אבל הר"ן וסייעתו דסובר דאם נמצאת טמאה מחזיקין אותה טמאה למפרע פשיטא דלכך בעי בדיקה והנה לדינא קי"ל לרוב הפוסקים דווסתות דרבנן ומטעם הנ"ל

אמנם דעת ספר התרומות ותוס' ורא"ש ביבמות סובר דסמוך לווסתה דאורייתא ובשעת ווסתה דרבנן והטעם עיין בנוב"י סי' נ"ה בחיו"ד ויש עוד לישב גם לדברינו דלעיל דווסתות ספיקא הוי וס"ל דספק דאוריי' מה"ת להקל ולכך הוי ווסתות דרבנן אמנם היכא דיבוא לידי בירור ספיקא הוא מה"ת להחמיר כדאיתא בפ' ס' אכל בב' חתיכות ספיקא להחמיר מטעם הואיל ואפשר לברר האיסור וא"כ קודם הווסת דאפשר לברר האיסור לכך אז הוא מה"ת אבל כשעבר הווסת ולא מצאה שפיר אמרינין ספיקא להקל

והנה. כל זה אם אין כאן דבר המסלק דמה אבל אם יש כאן דבר המסלק דמה כגון בשעה שהיא מעוברת או חרדה א"כ אין כאן לא חזקה ולא ספק כלל וע"ד הקושיא שהקשה הב"י על הטור דפסק לענין חרדה שלכתחילה תחוש לווסתה ורק בדיעבד מותרת בלא בדיקה וגבי מעוברת פסק להקל לגמרי ונראה לישב דלכאורה קשה מאי הוכיח הש"ס בפ"ק דף ט' מר"מ דסובר ווסתות דאורייתא דלמא לעולם רבנן ובאמת אשה אחרת שהגיעה שעת ווסתה ולא ארגשה ועברה ולא בדקה בשעתה טהורה מדלא ארגשה בוודאי לא חזי' אבל בהיתה חרדה שגופה ואבריה דא לדא נקשן וזה עצמה הוא טיב וסיג הרגש' כדמוכח מרמב"ם פ"ה מ"ה א"ב דין י"ז וכמ"ש המ"מ שם ומבואר כן בס"ט ריש סימן ק"ץ וא"כ כיון דעתה יש ספק אי זעזוע אברים בא מחמת החרדה או מחמת הדם נמי בא הזעזוע כהדרך בשעת יציאת דם מהגוף והוי כהרגש' הו"א דחוששין קמ"ל דנגד זה יש לן מעלה דחרדה מסלקת דמים אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הפליתי גם בשאר נשים מיירי דהרגיש' אלא דמצאה מראה טהור' וגם לפי דברי התוס' שם א"ש דבאמת אין הראי' מדברי ר"מ אלא מרישא עיי"ש

והנה הרשב"א הביא בשם הראב"ד דסובר גם במעובר' דדווקא לאחר ווסתה טהורה בלי בדיקה שלאחר ווסתה יש לן הכרח מדלא ארגש' עיי"ש ולכאור' י"ל גם לדבריו א"ש דאפילו קודם שעבר ווסתה מותרת דהרי כתב הפליתי וביארו מרן הגאון בתשובתו סי' קמ"ב דאין דרך לבוא דם בשעת תשמיש ממש אדרב' השמש מעכבו אלא קודם לה מחמת חימוד או לאחרי' א"כ שוב ממנ"פ מותר כיון דמעוברת סמכינן על סברא זו מדלא ארגש' א"כ קודם נמי מותרת