מהר"ם שיק יורה דעה קטו

הלשון משום לא ילבש הרי בנזיר דף נ"ט ע"א מדייק מהברייתא נמי נקט לשון משום דהוי איסור דאוריית' וצ"ע על הריטב"א בזה

וגם מ"ש משום דלא הוי מום בכהנים ונכנסת בפירצה דחוקה להביא לך ראיות לזה ובאמת פשיט' דאין זה מום והרי אמרינן בברכו' דף כ"ח ע"א דראב"ע נעשה לו נס שהי' בן י"ח שנים וגדלו לי' תמני סרי דרי חיוורתא וכי נעשה ראב"ע ח"ו בעל מום ע"י הנס ובפרט דבע"מ פסול להיות נשיא דכלך יפה רעייתי ומום אין בך כתיב ועיין בקידושין דף ע"ו ומהיכ' הוכחת לך זה דזה יהא מום אצל גבוה דבנשים ואצל המון עם בנראה כאלו הוא זקן מגנים אותו בזה ועכ"פ זה הלכה פסוקה דלצבוע לבינות לשחורו' קיי"ל דהוי איסור דאוריית' ונהי דבשו"ת שואל ומשיב סי' ר"י הנ"ל צידד ג"כ בזה אי קי"ל כראב"י והביא שם בקיאות ולבסוף סיים דהוא אינו מתיר ומי שרוצה לסמוך על המתירין הוא אינו מוחה וזה ג"כ דבר תמוה וכי רשאין ליתן רשות ביד אדם להכריע ואדם קרוב לעצמו וכיון שלפי הסכמתו שם נראה דהוי וודאי איסור דאוריית' או לכהפ"ח איסור דרבנן והאיך נתן רשות למי שרוצה להתיר

והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת מ' כ' וז"ל שהזהירנו מהתקשט האנשים בתכשיטי הנשים באמרו לא ילבש גבר שמלת אשה וכל אדם שיתקשט או ילבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט מיוחד לנשים לוקה עיי"ש ומבואר מזה דדווקא במעשה המפורסם באותו המקום ובזמן ההוא עושין הנשים ליפות עצמן אז אסור לאנשים לעשות וגוף המנהג הזה דאמרו דנהגו הנשים לצבוע שערותיהן אינו ברור לדעתי לא ראיתי ולא שמעתי שעושין כן וע"כ והכוונה על מה שנוהגין הנשים למשוח שערותיהן בשמן טוב שיש לו ריח טוב וכיו"ב ומטעם זה קשה לי הא דאמרינן בברכות דף מ"ג ע"ב דלת"ח הוא גנאי שיצא מבושם לשוק משוח בשמן ולכך הוא אסור למשוח ראשו בשמן ולמאי צ"ל דגנאי הוא הלוא הוא איסור דאוריית' לראב"י ולרבנן הוא עכ"פ איסור דרבנן משום לא ילבש משום דנשים עושין זה לנוי וצ"ע

ועכ"פ לפי הנראה מה שאמרו דדרך הנשים לצבוע שערותיהן שיהיו שמירות הוא מטעם הנ"ל דהשמן גורם שחרות וא"כ אין היתר לפי הנראה אלא שבעלי התשובו' הנ"ל פלפלו מטעם אחר שאפשר שיש איזה מקום קצת להתיר משום דאינם מכוונין ליפות רק לחלק הגנאי והצער שנראה כזקן ולא לשם נוי ובתשובת הרשב"א מובא בב"י שם סי' קפ"ב ובב"ח ובטו"ז שכ' דאפילו בבגדים הדין דאנשים לובשין בגדי נשים או להיפוך אם כוונתן רק משום גשמים או כיוצא בזה אם אינו מכוון ליפות עצמו שרי אלא דבתשובת שואל ומשיב כ' והוא רק באיסור דרבנן דהיינו שמשייר שער של בית השחי וכיוצא אבל באיסור' דאוריית' הא הוי פס"ר ואע"ג דהוי פס"ר דלא ניחא לי' מדאוריית' אסור ואני לא הבנתי איך אפשר לקרות זה פס"ר דלא ניחא לי' דדווקא בארעא דחברי' אמרינן בשבת דף ק"ד ע"א דמקרי פס"ר דלא ניחא לי' אבל כל שהוא בארעא דידי' נהי דאינו מכוון ליפות מ"מ מקרי פס"ר דניח' לי'

אלא שאני אמרתי דאפשר לומר כסברת הר"ן בסוגי' דריח' מילת' דעל הנאה ל"ש פס"ר וכיוצא בזה כ' המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו לענין תיקון כלי בעינן דווקא שיתכוון ול"ש לומר פס"ר כיון דאינו מתכוון לתקן הכלי וה"נ אפשר לומר כן אלא שראיתי בספר יד הקטנה שהאריך מאוד להשיג על גוף הסבר' דנימ' דהוי דבר שא"מ דמלבד הסבר' דפ"ר קשה על זה א"כ בטלו כמה ל"ת שבתור' וכי ס"ד דלובש איש בגד אשה או להיפוך בלא מתכוון שהתיר הטו"ז והב"ח ולמה לא יעבור על לאו דכתי' בהדי' בקרא והתורה לא פירשה לנו הטעם וכי אנו רשאין לומר טעמא דקרא והיכ' דלא יהא שייך אותו הטעם יהא מותר ובוודאי למאן דפסק כר"ש דדריש טעמ' דקרא אפשר דיש מקום לומר כן אבל הרמב"ם וסייעתו דלא פסקו כר"ש קשה כנ"ל

ואפשר לישב עפ"י מאי דכ' הרשב"א בחידושיו בשבת דף קל"ג דהקשה על הא דאמרינן שם בשר אעפ"י שיש בהרת ימול והקש' הש"ס הא הוי דבר שא"מ ול"ל קרא והקשה רשב"א מאי שייכו' זה לדבר שא"מ זה הי' צריך לקרות מלאכה שאצ"ל אבל לא דבר שאינו מתכוון ותי' הרשב"א שם כיון דכתיב בקרא לטהרו או לטמאו משמע דהאיסור הוא דווקא אם מתכוון לטהרו ולכן נקרא דבר שאינו מתכוון וא"כ נראה ג"כ לומר ה"נ כן כיון דמסיים הקרא כי תועבת ה' אלקיך כל עושי אלה נראה דזה טעמא דקרא כיון דדברים אלו מביאים לידי תועבה וזימה ולכך אפי' מקצת מהם מביאים לידי תועבה והוא תועבה ואסרה הקב"ה וא"כ ביארה לנו התורה טעם האיסור דהוא משום דמביא לידי תועבת וחזי לאיצטרופי וכ"כ הרמב"ם במנין המצות בל"ת מ' דאע"ג שכתב בל"ת ל"ט דאפילו בדבר א' מן התיקונים השייכים לאיש אסור לאשה אפי"ה סיים שם בל"ת מ' הטעם משום דזה מביא הטבע לידי זימה לתועבה וא"כ אפילו א' מביא לידי זימה וכו' וכמו שעושין קצת וכו' וכמו דגילה לן הקרא משום תועבה והוי כמו שכ' הרשב"א בהא דלטהרו או לטמאו דמשום זה מקרי דבר שא"מ וה"נ אם אינו עושה לנוי הוי דבר שא"מ כמ"ש הטו"ז והב"ח

ולכאורה הבאתי ראי' לשיטת הטו"ז וסייעתו מהא דאמרינן בעירובין ר"פ המוציא תפילין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ואשתו של יונה הי' לבושה ציצית ולא מיחו בהן חכמי' וקשה הלוא כתיב לא יהי' כלי גבר על אשה והתרגום יונתן שם כ' שזה באמת כוונת הקרא דלא ילבשו תפילין וציצית ולהנ"ל א"ש לפי הטו"ז משום דהם לא עשו זאת לנוי ולכן שפיר מנחת ומה שהביא, ראי' מאכילה בלא"ה ל"ק דהרי אמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב ומ"מ קושי' הראשונה דהוי פס"ר קשה עדיין ואעפ"י שכתבתי לעיל דיש לתרץ עפ"י דברות הר"ן והמג"א אעפי"כ אין לסמוך על זה לחודא דהרי אמרינן בפשיטות בשבת קל"ג הנ"ל דאע"ג דכתי' לטהרו או לטמאו והוי דבר דא"מ אעפי"כ הוי פס"ר וא"כ ה"נ כן וא"כ אין שום מקום להתיר לצבוע השערות לבנות לשחורות

מ"מ כיון דהרמב"ם התנה כמ"ש לעיל מ"ש בלא תעשה ל"ט ובלא תעשה מ' וכן ביאר בקיצור בהלכו' ע"ז הנ"ל דאם באותה מדינה נהגו הנשים לעשות זאת לנוי אז אסור לאנשים לעשות כן א"כ אפילו נימא דלצבוע לבנות לשחורות זהו לנוי לנשים אבל לצבוע אותם, אדומות בצבע אדום מאור לא שמענו שזאת יהי' מעשה הנשים לצבוע לנוי דאין זה נוי לכן נראה לפי ענ"ד דאפשר להתיר לצבוע שערות לבינות לאדומות דזהו אינו לנוי לנשים כן נראה לפי ענ"ד ואין להאריך יותר רק אל תרגיל עצמך בדרך זה רק תלמוד סוגי' עם המפורשי' ואין לבחור עסק בנסתרות דברי רבך הדו"ש ומצפה להרמת קרנך: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קע"ד שיל"ת בעזה"י שלום וכ"ט וכו'

זה. איזה שבועות קבלתי אגרת מאת מעלתו נ"י ובתוכו רצוף חידו"ת מותיב ומפרק צלל במים אדירים בדברי הטור בסי' קפ"ד והשייכים לזה ואני בתומי אלך לברר וללבן השיטות וממיל' ירווח שמעתת' בעזה"י הנה בנדה דף ט"ז סובר שמואל בהגיע שעת ווסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה אפילו מצאה טהורה טמאה אורח בזמנו בא ופרש"י לעיל דף ט' ע"א בד"ה ווסתות דהלכה לממ"ס הוא דאי לא בדקה מחזיקינן לה בטומא' וכ"כ הרא"ש בריש מכילתין להך מ"ד ולכאור' קשה ל"ל למימר דהלכ' לממ"ס הרי חזקה שנתחזקה, ע"י ג"פ הוי חזקה דאוריית' כדאית' ר"פ חזקת הבתים דף כ"ח אר"י וכו' מנין לחזקה ג' שנים משור המועד וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה אלא מעתה וכו' ואפילו להוציא מידי חזקה קמיית' שהרי גבי חזקת ג' שנים בא להוציא מידי חזקת מרא קמא (אמנם לפי מה שיתבאר לקמן אי"ה האי חזקה דווסתות גריעי משור המועד וא"ש)

ויש. לישב דהנ' הפליתי הביא בשם תשובת ש"י להקשות על דברי תה"ד דסובר בסי' רמ"ו בהרגש' שנפתח מקורה הוא טמאה אפילו בלי ראי' א"כ ממנ"פ במאי מיירי שמואל אי ארגשה הרי לכ"ע טמאה מצד הרגש' ואי לא ארגש' הא מה"ת בלא"ה טהור כשמואל ר"פ הרואה כתם (והפליתי תי' בטוב טעם או דמיירי שאח"כ כשבדקה מצאה מראה לבן ובכה"ג מצד הרגש' אינה טמאה דהי' הרגש' ממרא' טהור וכמבואר שם בתה"ד או דמיירי בלא הרגש' ומדרבנן או לטהרות דלא בעיא הרגשה דמקור מקומו טמא)

ולפי ענ"ד נרא' לישב דהנ' הנוב"י בחיו"ד סי' נ"ה רצה להכריח דזיבת דבר לח חשיב הרגש' דהרי מקרא דבבשר' ילפי' דמטמא' בפנים והיינו חוץ מבין השניים וא"כ הה"ד הרגש' דילפינן מקרא דבבשר' הוא באותו מקום ושם אין שייך פתיחת פי המקור שהרי הוא מן המקור לחוץ עיי"ש ומרן הגאון זצ"ל בתשובתו בחת"ס סי' קס"ז השיג עליו טובא בזה ואני אומר דאפילו אי אמרינן כדברי הנוב"י דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגש' היינו אם הי' מרגיש שהך זיבת לא הוא דם דהרי בקרא כתיב דם יהי' זבה בבשרה ודרשינן שמטמא בפנים כבחוץ וכיון שעדיין לא יצא לחוץ ע"כ כל שמרגיש בשנים שהזב הוא דם והנה זה הוא דבר שא"א שתרגיש שדם זב ממנה אלא ע"י הרגשה שנפתח מקורה וממיל' ידעה שהאי דבר שהוא זב הוא דם שחזקה שדם הוא בא מן המקור וא"כ מוכח מקרא דהרגש' היינו הרגשת פתיחת פי המקור ולזה קאמר הקרא דם יהי' זובה בבשרה שאפילו כשהיא עדיין בפנים בבשרה צריך שתרגיש שדם זב ממנה אלא דלולא שמואל ריש הרואה כתם הו"א דווקא אם לא יצא לחוץ בעי' שתרגיש בבשרה שדם הוא אבל ביצא לחוץ טמאה אפילו בלא ארגש' ובא שמואל וחידש לן מיתור' דבבשרה דהוי מ"ל בבשר אלא קמ"ל דלעולם אפילו יצא לחוץ אינה טמאה אלא א"כ הרגיש' בשעה שהי' בבשר' דהיינו בבית החיצון שדם זב ממנה והיינו ע"י פתיחת פי המקור

ועפי"ז יש לישב מה שעמד הר"ן על מאי דמשני ר"פ הרואה כתם דמבבשר' תרתי שמעת מיני' דקשה איך אפשר למישמע