מהר"ם שיק יורה דעה קיא

את ה' בדבר ההוא וראאיממצבה יממצבה שנאמר לא תקים לך מצבה וכפרש"י שם וכמו שביאר הרמב"ן בחומש ומעלתו כ' דאשר שנא הוא כלל וזה דוחק אלא כפי' הרא"מ בחומש שם דהוא נתינת טעם ומ"מ הס"ד בדברים אחרים איכ"ל דאסור וראי' מדברי התוס' בע"ז דף י"א ד"ה ואי חוקה וכו' שכתבו לפרש כן דכל שהוא חוק לע"ז אפילו אי כתיבא אסור וכן מצאתי בתשובת הב"ח סי' קכ"ז דאותן ניגונים שמיוחדים לפ"ז אסורין מהאי טעמא

ולכאורה יש להקשות על זה מהא דאיצטרכה התורה לאסור ולצוות ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי' אפי' לשמים וכן הא דאסרה התורה וצוותה לאו דלא תטע לך אשירה אצל המזבח ובהנך כלם כ' הרמב"ם בפ"ו מע"ז דהטעם משום שעשאו אותה חק לע"ז וא"כ למה לי קרא ע"ז וכ"ש דקשה למה באמת אבן משכית מותר במקדש ובחינוך סי' שמ"ט השיג מטעם זה על הרמב"ם שכ' הטעם משום דהם חוק לע"ז מיהו אין ראי' מזה דאיכ"ל דבא ללמד למלקות דאי נילוף רק מבנין אב או ממה מצינו לא היו לוקין עליו והא דהותר במקדש אין קושיא כל כך אפילו לטעם הרמב"ם דהרי גם מזבח הותר במקדש ועיין בחינוך שם דבאמת פליג על טעם הרמב"ם בזה

אמנם מה שרצה מעלתו לומר דלאו דהשמר לך פן תנקש אחריהם הוא ביזרא דע"ז וא"כ לפ' מאי דקי"ל ביו"ד סי' קנ"ז בהגהה דאפילו על ביזרא דע"ז יהרג ואל יעבור ה"ה על לאו זה לא נראה לפי ענ"ד דכבר כתבתי דמבואר מרמ"בם ומכל מוני המצוות דלאו זה לא נמנה ללאו בפ"ע והוא בכלל לאו של בחקותיהם לא תלכו והר"ן פ"ק דע"ז דף י"א דלאו של בחקותיהם הוא משום סרך ע"ז ואפי"ה מוכח ומבואר בב"י סי' קנ"ז ובכ"מ בפ"ה מיסהו"ת דשינוי ערקתא דמסאני אסור להרמב"ם ולהרי"ף משום בחקותיהם לא תלכו ואפי"ה אם אינו בשעת הגזירה או בפרהסיא הדין דיעבור ואל יהרג וע"כ דכל כה"ג לא מקרי ביזרא דע"ז ונהי דמשום סרך דע"ז נאסר סרך דבר אחר הוא מביזרא דביזרא היינו מקצת ממנו למשל חיבוק ונישוק ונודר ומקיים בשם ע"ז שהן מקצת מן עבודה וכחצי שיעור וכן בעריות אפילו חיבוק ונישוק בערוה מקצת מן גילוי ערוה הוא אבל דבר שאינו בגופה או מגופה אלא בדבר אחר האסור משום סרך ע"ז זה לא מקרי ביזרא

וגדולה מזו צריכין אנו לומר בהא דשרי בסנהדרין דף ע"ד ע"ב למישאל לגוי ביום אידם קוואקי ודימונקי אע"ג דמבואר האיבעי' בדף ו' במס' ע"ז אי אסור משום דקאזיל ומודה והר"ן רפ"ק דע"ז במתני' שם הוכיח דבשאלה בוודאי האיסור משום דקאזיל ומודה אסור משום לאו דלא ישמע על פיך ואפי"ה אינו בכלל ע"ז באמת דברי הרמב"ן והנמוק"י והר"ן שכ' בקוואקי ודימונקי אינו אסור אלא משום לפני עור לא תתן מכשול וכ"כ הש"ך בסימן קנ"ז הם תמוהים מפ"ק דע"ז ומדברי הר"ן הנ"ל מ"מ כך נראה דכל כה"ג לאו ביזרא דע"ז הוא

ומה שהקשה מעלתו ני' דדברי הש"ע סותרין דביו"ד בסי' קנ"ה הביא דעת הרא"ש דאם לא אמר דווקא עלין של ע"ז מותר להתרפאות אפילו בעלין של ע"ז במקום סכנה והנמוק"י והר"ן חולקין על זה ואסרו משום דהוי ביזרא ובסי' קנ"ז פסק הרמ"א דאפילו על ביזרא יהרג ואל יעבור ולדידי לא ק"מ דהרי זה מבואר בש"ס דסנהדרין דף ע"ה דאסרו חכמים בעריות אפילו לראות אותה ערומה ולספר עמה וא"כ מוכח דביזרא דעריות אסור ויהרג ואל יעבור וע"כ דהרא"ש סובר דביזרא מקרי דווקא באותה דבר בעצמה כגון בעריות דהאיסור הוא ליהנות ממנה בביאה או הנאה ממנה בראיה או לספר עמה הוא ביזרא וחלק ממנה וכיון שעל גוף ההנאה יהרג ואל יעבור הוא הדין בביזרא ממנה והה"ד בע"ז דאסור לעבדה זלכבדה ואם כיבדה בעבודה חייב מיתה ואם כיבדה רק בחיבוק ונישוק אסור רק בלאו ומ"מ הוא ביזרא דע"ז שהוא ג"כ חלק ומקצת מעבודה מענין אחד

אבל איסור הנאה מע"ז ותקרובותיה זה אינו ענין ע"ז אלא איסור ולאו אחר הנאמר אצל ע"ז ומשום סרך והרחקת ע"ז נאמר בזה פליגו המפורשים הנמוק"י וסייעתו ס"ל דגם זה בכלל ביזרא אבל הרא"ש סובר דדווקא מה ששייך לחלק ע"ז או עריות הוא בכלל ביזרא כגון ראי' וסיפור דברי עגבים עם עריות שהוא חלק מעריות משא"כ הנאה מע"ז ותקרובותיה אינו חלק מעבודה לע"ז ולכך הביא שפיר בש"ע סי' קנ"ה גם דעת הרא"ש אע"ג דבסי' קנ"ז פסק גם על ביזרא דיהרג ועיין ברמב"ן בפרק אין מעמידין גבי מעשה דדמא שנראה מדבריו דלאו דלא ישמע על ש"ך אינו בכלל יהרג ואל יעבור ובירושלמי עצמו לענין מתרפא בעצי אשירה שהביא הרא"ש דמותר אם אינו מייחד דווקא עלין של ע"ז כבר כ' הר"ן בפסחים ר"פ כל שעה דיש ב' גירסאות ועכ"פ הדרן לנידון שלנו דנלפיענ"ד פשוט דעל לאו של בחקותיהם לא תלכו ושל השמר לך פן תנקש וכו' לא נאמר יהרג ואל יעבור ואחתום בברכה ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קס"ו

בעזה"י יום ה' פ' ואתחנן שנתרל"ו לפ"ק פק"ק חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי ש"ב הרב המאוה"ג המופלג כש"ת מו"ה שלמה שיק ני' אבדק"ק קארצאג יע"א

מה שהעיר מעלתו בדברי אגדה בחולין דף ק"י דע"י מים הראשוני' האכילו בשר חזיר וכו' והאריך בקושיות וסברות שונות ובגוף הדבר הנה קשה להעמיד דברים על דברי אגדה ואמרו חכז"ל אין למדין הלכה מפי אגדה ואמנם אפי"ה המהרי"ק בשורש פ"ח הביא ראי' וכן פסק בש"ע ביו"ד סי' קע"ח דמותר לישראל לילך במלבוש שאינו של יהודי אם אינו חוק לע"ז ואם אינו מלבוש של פריצות ובש"ך הקשה עליו דמבואר במדרש שהי' שעת הסכנה וגם הראבי' הובא בב"י קי"ז כ' דמוכח משם לכאורה דסחורות בנו"ט אינו אסור מה"ת והבית יוסף ג"כ הקשה עליו דהתם שעת הסכנה הוי עיי"ש ונראה דמהרי"ק ס"ל דממעשה החנווני בוודאי אינו ראי' כי אולי טעה בדין ואומר מותר וכמו שעשה סימן לעצמו דמי שאינו נוטל ידיו אינו יהודי אע"ג דבוודאי יש אפשרות שאפילו אם הוא יהודי לא הי' צריך ליטול ידיו וכמו שהאריך מעלתו ני' אלא וודאי שמאדם חנווני אין להביא שום ראי' ולכך א"ש דלא הביא המהרי"ק ראי' כי אם על המלבושים שהוא דבר של פרהסיא שבוודאי ידעו הב"ד מזה ואם הי' אסור לישראל ללבוש בגד כזה היו הב"ד מוחין בידו ואלא ע"כ מוכח שהוא מותר

ומה שהקשה מעלתו א"כ למה אמרו דאין למכור טלית מצוייץ לגוי כיון דגם בלא"ה יש לחוש זהו לא קשיא דוודאי כיון דמותר לא יביא אדם ראי' מזה שהוא ישראל כיון דרובא דעלמא גוים נינהו והם ההולכין במלבושים כאלו אבל בטלית מצויין יביאו ראי' ויהיה הישראל הגורם להביא קלקול ועכ"פ באמת בין דברי הראבי"ה ובין דברי מהרי"ק קשי' דמאי' ראי' מהת' דהוי שעת הסכנה ואמרתי לפרש דבריה' עפ"י מה ששמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל על מה שאמרו חכז"ל איזה חכם הרואה את הנולד ודקדק למה בחרו חכז"ל לשון נולד הרי בנדרי' פ"ד איכ' פלוגת' בנודר מן הנולדים אי משמע לשעבר או להבא אבל בילודים לכ"ע הוי לשון עתיד א"כ למה לא אמרו הרואה את הילוד

ותי'. מרן זצ"ל דהנ' במקום א' מצינו דמדת הפחד הוא מדה גרוע דכתיב פחדו חטאים בציון ושלמה אמר במשלי אמר עצל ארי בחוץ וכו' ומצינו בהיפוך בקרא אשרי אדם מפחד תמיד ואמר דהכלל הוא כך דבוודאי צריך האדם לתת לב ולהתבונן ממה שעבר בעולם למה שאירע בו עתה ואז אם כבר אירע מעשה כזה או כיוצא בזה בזמן העבר וגרמה רעה לעולם או לאנשים פרטיים בוודאי אם אירע לו ג"כ מעשה כזה יש לפחוד ולידאג אולי ח"ו תגרום מעשה זאת גם עתה רעה אבל אם מתבונן במה שעבר ולא ראה ולא מצא דעובד' כזה או כיו"ב או דומה לדומה גרמה שום פעם איזה מיחוש וקלקול וצער אז אם הוא בפחד שזה יוגרם לו רעה הוא מדה מגונה וכמו שאמרו מן הזריזות שלא תרבה להזהר וזהו כוונת חכז"ל איזה חכם הרואה את הנולד היינו שרואה מה שעבר בעולם ולמה שהוא בו עתה וממעש' העבר יביא ראי' על המעשה שהוא בו ולזה קודם שהתחילו חכז"ל בפרק הניזקין לספר ממעשי החורבן הקדימו מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד דלולא נודע מהמעש' לא הי' עולה על דעת שום אדם שדבר קל כזה במה שלא הניח האי גברא את בר קמצא שונאו להיו' בסעודתו יוכל לגרום שעי"ז יחרב עיר גדולה לאלקי' ונהרגו כמה אלפים ורבבות מישראל אבל עתה שנודע מה יוכל דבר קל כזה לגרום אשרי אדם מפחד תמיד ובאם ח"ו יבוא לידו מעשה כזה או כדומה לזה יהא נזהר וזהיר כן פירש מרן הגאון זצ"ל

והנה לכאור' יש מקום להקשו' לאיזה צורך הביא הש"ס בחולין שם מעשים האלו שע"י מים ראשונים האכילו בשר חזיר או טריפה וע"י מים אחרונים קטלה או אפקה ומאי נפ"מ בזה ועפ"י דברי מרן זצ"ל מובן היטיב דהש"ס רוצה להאיר עינינו איך ראוי להיו' זהיר ונזהר אפילו אם יש לו איזה טעם וסיבה שלא יטול ידיו או כיו"ב כמה צריך להיו' נזהר דאפ"ה יטול ידיו או יגלה סיבתו למה אינו נוטל ידיו וכן צריך להיו' נזהר בכל ענינים כיוצא באלו דהרי אנו רואים שאם אינו עושה כן יכול לבוא לתקלו' רבות וכמו שכבר אירע מעשה כיוצא בו ופוק חזי מה עלתה בהם ולכך צריך מעתה להיות נשמר וניזהר ולראות את הנולד מכבר

וזה נראה כוונת מהרי"ק דוודאי גם מהרי"ק ידע מהמדרש דהמעש' הי' בשעת הסכנ' אלא דהוי ק"ל לאיזה תכלית ולאיזה נפ"מ הביא הש"ס מעשים אלו דא"ל דנפ"מ לשעת הסכנה הא הוא מילת' דלא שכיח ול"ח לזה ואל תפתח פה לשטן ואלא ע"כ דגם שלא בשעת הסכנה מותר לבר ישראל ללבוש בגד שלובשים הגוים וא"כ גם שלא,