מהר"ם שיק יורה דעה קי

שבלב המוכיחין והי' מהני וא"כ אמאי כופין וע"כ צ"ל דלרוב פעמים אגב אונסא גמר ומקנה ורק עדיין קשה האיך מקריבין קרבנו דלמא הוא מהאנשים שאינם מקנים אגב אונסו ובפרט שמעיקר' הי' בחזקת שאינו רוצה ואלא ע"כ משום דרוב אגב אונסם גמר ומקנה וא"כ שוב לא הוי דברים שבלב מוכיחין ואף אם רוצה שלא להקנות מ"מ הוי דברים שבלב שאינם מוכיחין ולא מהני וא"כ צריך הני תרי טעמא

וא"כ יש לדון בנידון דידן אם אדם כשר ומוחזק במצוות והוא בחזקת שאינו נותן רבית אפשר דהוי כדברים שבלב דמוכיחין דמועיל ומיהו לכתחילה אין לסמוך על זה רק שיאמר בפירוש בפני שני אנשים שאין דעתו לזכות רק כנוטל עיסקא ושכר עמלו ואע"ג דאם המוכר הי' יודע מזה לא הי' נותן לו זה אינו מזיק והוי המקח בטל ואין כאן איסור רבית כן נראה לפי ענ"ד תקנה לאיש כשר שלא לעבור ונראה לפי ענ"ד שמצוה לפרסם זאת כן נראה לי ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קס"ה שיל"ת ער"ח אדר תרי"ו לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב המאוה"ג המפורסם חרוץ ושנון כש"ת מוה' ישראל דוד אבדק"ק פעזונג נ"י

מכתבו וספרו כ"י קבלתי ביום ה' ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בזה אשיב בקצרה דוודאי האמת בפי מעלתו נ"י דכל העושה דבר מעשה או עבודה כדי לדמות עצמו לאומות וגוי הארץ עובר בכמה לאוין וע"כ הבונים ביהכ"נ ומעמידים הבימה למעלה בקצה המזרח לפני ארון הקודש ומכוונים מעשיהם וקול זמריהם למנהגי עבודות שאר האומו' לדמו' עצמם להם עוברים בכמה לאוין ב' לאוין של ובחקותיה' לא תלכו ולא תלכו בחקת הגוי שנאסר שלא לדמות להם וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' ע"ז ובש"ע יו"ד סי' קע"ח ונכפל בפ' ראה השמר לך פן תנקש אחריהם ואמרו בספרי השמר ל"ת ופן ל"ת וכו' וגם אמרו שם בספרי שלא תאמר הואיל והן יוצאין וכו' אני יוצא וכו' עיי"ש והיינו כפירוש רמב"ן בחומש שם דהכוונה על איכה יעבדו הגוים האלה ואעשה כן גם אני לגבוה וע"ז בא הכתוב להזהיר וכמו שאמר עוד שם בספרי שמא תמשך אחריהם או שמא תדמה להם או שמא תעשה כמעשיהם

אמנם מ"ש מעלתו נ"י אפילו בעושה כן משום רווח המקום וכו' עובר ג"כ משום בחקותיה' לא תלכו ומייתי ראי' מסנהדרין דף נ"ב ע"ב דלולא דכתיב סייף באוריית' אע"ג דמרויח דלית בי' ניול כולי האי ולא צערא כולי האי כמו בקופיץ אפי"ה הי' אסור משום בחקותיה' לא תלכו זה לא נראה לפי ענ"ד לדינא כן דהרי מבואר בש"ע יו"ד סי' קע"ח סעי' א' בהג"הה דכל שעושה כן משו' כבוד או רווח ותועלת לו לית בי' משום בחקותיה' לא תלכו והוא מדברי מהרי"ק שורש פ"ח שכ' בד"מ וביאר שם דלאו זה סובב על ב' ענינים או בעושה מעשה תמוה כמו דרכי אמורי או בעושה דבר שאינו ראוי לישראל כגון בלובש בגד של שחץ ושניהם טעם אחד להם שעי"ז ניכר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כן כדי לדמות להם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דע"ז והובא בב"י סי' קע"ח שזה איסור בלורית כדי שלא לדמות וכ"כ החינוך במצוה רס"ב שכל שעוש' אחד מאלו שזכר שם כדי להדמות אליהם חייב מלקות מבואר דווקא בעושה כדי להדמות

ואין להקשות הא הו"ל התראת ספק דמי ידע אם עושה כדי להדמו' אלא א"כ אומר כן זה אינו כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכמ"ש מהרי"ק הנ"ל ותו כיון דקיבל התראה שפיר מחייבין לי' ולעולם אינו עובר משום בחקותיה' לא תלכו אלא א"כ עושה כדי להדמות אבל בעושה משום הרווחה או שאר תועלת לו לית בי' משום בחקותיה' אלא דמדברי מהרי"ק שם משמע דבעינן דווקא שיהא מוכח מתוך מעשיו ויהי' ניכר שאינו עושה אלא משום הרווחה דאם אינו מוכח יש לאסור משום מראית עין אבל מדברי הרמ"א ביו"ד סי' קע"ח הנ"ל נראה מבואר דלא חייש לחשדא ולמראית עין מכ"ש בנידון שלנו וכו' וכדאית' בע"ז דף מ"ג ע"ב גבי בי' כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוי מוקמי בי' אנדרטא כן הי' נראה לכאורה

איברא דעל דברי מהרי"ק ורמ"א הנ"ל יש תימה מהאי דסנהדרין דף נ"ב הנ"ל דמוכח אפילו אם אינו עושה כן כדי לדמות ג"כ אסור ומדברי מעלתו ני' נראה לחלק דוודאי אם עושה דבר מעניני חולין אינו אסור אלא בעושה כדי להדמות אבל אם עושה עניני דתיי דנראה כמדמה דת לדת גרע טפי וא"כ י"ל המשפט דין הורג הוא ג"כ ענין דתיי דבר משפט כי המשפט לאלקים הוא ונאמר לפניהם ולא לפני עכו"ם ולכך אסור טפי ואפילו אינו עושה כדי לדמות אלא שעל זה קשה דא"כ בסנהדרין דף נ"ב ע"ב הוכיחו רבנן דסייף מותר הואיל וכתיבי דאלת"ה הא דשורפין על המלכים אמאי אינו אסור משום ובחקותיהם וע"כ הואיל וכתיבי מותר ומאי ראי' מהתם התם שאני שאינו מדמה דת לדת משא"כ בסייף וע"כ דהש"ס אינו מחלק וגם ממקומו הוא מוכרע שהרי כל מוני המצות לא מנאו לאו זה של השמר פן תנקש אחריהם וכו' ופן תדרוש לאלהיהם וכ' דמיירי במרמה דת לדת וגם רמב"ן שפירש בחומש כן לא מנה זה ללאו בפ"ע וכן הרמב"ם וספר החינוך שכ' דנכפל הלאו בקרא דפן תנקש כו' ואי יש חילוק בין מדמה דת לדת או שאר חוק הו"ל תרי לאוין כיון דאין דינם שוה וע"כ כיון דמנו זה ללאו אחד ע"כ הכל בכלל לאו של בחקותי' לא תלכו ותו קשה טובא על דברי רמ"א שכ' ולכן שורפין על המלכים ותלה טעמא משום שהוא כבוד וקשה הרי הגמרא תלה טעמא משום דלאו מינייהו ילפינון וא"כ מוכח בהיפוך דלולא טעם זה דלאו מינייהו ילפינין דהוי מלתא דכתיבי בקרא אפילו הוא דבר של שבח אסור לעשות כמעשיהם

ובאמת דברי הרמ"א מועתקים מדברי הר"ן בע"ז דף י"א וכ"כ בדרכי משה מיהו דברי הר"ן יש לישב ולכוון ע"ד שכ' התוס' בע"ז דף י"א ע"א בד"ה ואי חוקה וכו' אבל הרמ"א א"א לישב כן ועכצ"ל דהר"ן והמהרי"ק ורמ"א ההולכים בשיטה זו ס"ל דסוגיא דע"ז דף י"א דתלה טעמא דשורפין על המלכים משום חשיבות וסוגיא דסנהדרין דף נ"ב דתלה טעמא משום דכתיבו בקרא פליגו וכמ"ש הריטב"א בע"ז שם אלא דהריטב"א כ' דקי"ל כסוגיא דסנהד' והר"ן וסייעתו ס"ל דאדרבה סוגיא דע"ז הוא הסוגיא שהיא במקומה דאיסור בחקותיהם בע"ז שייכא וכמ"ש הר"ן שם וכן קבעו הרמב"ם בהלכות ע"ז פ' י"א ואע"ג דלפי"ז תוס' ד"ה אי חוקה הנ"ל פליגא על זה דהר"ן אפי"ה פסק הרמ"א כוותי' דרבים נינהו כדלעיל דגם הרמ"בם ומהרי"ק וחינוך ס"ל כוותי'

או יותר נכון לומר דכבר כ' מהרי"ק דאפילו דבר שהוא לכבוד או לשאר תועלת אם הוא דבר שאינו ראוי לישראל מצד צניעות או טעם אחר א"כ מוכח דעושה כן כדי לדמות ואפילו אי לאו כוונתו כדי לדמות דברים שבלב כה"ג אינם דברים ומוכחא מילתא דעושה כן כדי לדמות ועובר משום בחוקותיהם וא"כ י"ל שריפה על המלכים נהי דהוא לכבוד אינו ראוי לישראל משום בל תשחית וכמו שאסרו חכז"ל לזרוק כלים על המת וכן סייף שהוא ניוולו כמו כמו שאמר ר' יהודא וכפרש"י שם בסנהדרין דאינו ראוי לישראל ליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים והדרת פניו וטוב יותר הי' להורגו בחנק ככל סתם מיתה האמורה בתורה וא"כ גם בהורג חבירו נימא דראוי לו כן וע"כ יאמרו הרואים שהורגין בסייף הוא משום דילפינין מינייהו וכן הרואין ששורפין על המלכים יאמרו דמינייהו ילפינין ולכך הוכרחו רבנן לומר ההיתר משום דכתיבא בקרא ומייתי שפיר ראי' משורפין ואתיא שפיר סוגיא דסנהדרין אפי' לדעת מהרי"ק וסוגיא דע"ז יש לפרש כפי' התוס' הנ"ל (ובזה מיושב היטב בסנהדרין דף נ"ב דקאמר ר' יהודא הטעם אסור משום דניוול הוא לו וקשה הא עיקר הטעם משום בחקותיהם אבל להנ"ל א"ש דהנך תרי צריכי להדדי וא"ש

) אמנם הר"ן (הביא ראי' למהריק) סובר נהי דגוף הסייף כתיבי בקרא מ"מ להתיז ראשו אכתי מינייהו ילפינין וע"כ כיון דאית בי' טעמא על זה לא נאמר בחקותיהם וכן שריפה נהי דכתיבא מ"מ לא כתיבא לשרוף על המלכים ולפניהם ממש רק במשרפות אבותיך ישרפו לך אבל לא לפניהם ממש וע"כ כיון דמינייהו ילפינין ואכתי יהי' אסור ולכך הוכרח הש"ס בע"ז לומר דהוא מותר משום דהוי מלתא דחשיבא לשרוף בפניהם [דעל זה לא שייך לאסור משום דבר שאינו ראוי לישראל] ושני הסוגיות עולים בקנה אחד ולפי"ז איכ"ל דאין חולק על דברי מהרי"ק ועכ"פ לפי"ז הדרן לנידון שלנו דאם מעמידין הבימ' באמצע כדי לדמות לבתי תיפלה שלהם בוודאי אית בי' כמה לאוין ואף אם עושין כן משום הרווחת מקום אם כי אינו ברור אם אית בי' איסור דאורייתא של ובחקתיהם אבל וודאי כיון דכך נהגו מעיקרא לעשות הבימה באמצע ואין ראוי לשנות מנהג אבותינו אשר מעולם וע"כ מוכח מילתא דעושה כן כדי לדמות ואפי' אי אין כוותם לדמות מ"מ דברים שבלב אינם דברים

וכ"ש דיש לומר דלכל הפחות אית בי' משום מראית עין ונהי דכבר כתבתי לעיל דמדברי הרמ"א משמע דאפילו מראית עין אינו היינו בדברים אחרים אבל בענין שינוי מקום הבימה שרוב העושין כן עושין רק כדי לדמות וא"כ אפילו יארע קהלה שעושה כן משום כדי להרויח מקומות בוודאי איכא לחוש למראית עין ואסור ואף ע"ג דאמרו דברבים ליכא חשדא הכא שאני דהרי חזינין דרבים עושין כן ברבים כדי לדמות ולכך גם ברבים איכא חשדא (וגם אסור משום דעי"ז גם אחרים ילמדו מהם ויעשו כמוהם כדי לדמות ויעברו על לפני עור וכו' ויהיו ממחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה) ולכך בוודאי לכ"ע שינוי הבימה אסור כדברי מעלתו ני' ונכונים דברי מעלתו בזה אך לא מטעמי'

מיהו כל זה שייך בדבר שלא עשו אותה חוק לע"ז אפילו אם הישראל עושה כדי להרוויח או לתועלת אחר אסור לעבוד