מהר"ם שיק יורה דעה קט

לו ק' עיי"ש וכיון דמשום דדומ' אסרו גם בכה"ג י"ל דדומה כאלו נתחרב לו רק ק' שהרי הי' ביד הלוקח לשלם לו ק' וכמו שהסברתי לעיל וכיון שהרמב"ן במלחמו' כ' בפשיטו' כן מי אשר חיילים יגבר אפילו בדרבנן לחלוק עליו

וא"כ בנידון שלנו גם כן אע"ג שהיו הקנופערן שווין יותר כיון שאמר אם מעכשו בתשעה ואם לאחר ג' חדשים ב' זהובים למאה יותר אסור וכ"ש בנידון שלנו שפירש ב' למאה כדרך התגרים הרי פירש שמשום אגר נטר רוצה בהוספה ואע"ג שבלבו הי' מטעם אחר דברים שבלב אינם דברים ואסור משום אגר נטר מיהו כל זה אם משך ולקח הקנופרען מיד אבל אם נתן רק דראהן גאבע והתנה עמו אם יתן מעות מיד יהא בתשע' ואם יתן לאחר זמן או בשעת משיכה יתן ב' למאה יותר איכ"ל דשרי דהוי כמו בשכירו' דאינה משתלמת אלא לבסוף ולא נתחייב מעולם וגם לא מחזי כהלוה לו וא"כ ה"נ כל זמן שלא משך לא נתחייב ליתן וכן נרא' מדברי הסמ"ע בסי' ר"ח ט"קד דפשיט' לי' דרישא מיירי במשך נרא' דבלא משך אין כאן אגר נטר וכתבתי זאת הואיל דלפי לשון מעלתו נ"י לא נתברר לי נידון של מעלתו נ"י באיזה אופן הי'

ועכשו נבוא לטעם השני שכ' מעלתו נ"י בכחא דהתירא משום דמקח שנעש' באיסור אפילו לאחר קנין ומשיכה לדעת רמב"ם לפי מ"ש הלח"מ ומל"מ רפ"ח דמלוה דיכול המוכר לחזור בו וכ' מעלתו ואפילו לדעת הטוש"ע ובחו"מ סי' ר"ח כ' הסמ"ע שם ס"קי הטעם משום דדל פסיקתן שהי' באיסור ונשאר בשער שבשוק ולכך אין המוכר יכול לחזור משא"כ בנידון הנ"ל אי דל פסיקתן אדרב' היו אז שווין יותר ויכול המוכר בוודאי לחזור ולפי ענ"ד אי משום הא לא אוי' דע"כ לא אמר הסמ"ע דאמרינן דל פסיקתן אלא בלא פירש אבל באמר אם מעכשו בפחות לא אמר דאפילו אמרינן דל פסיקתן נראה היינו הפסיקה באיסור משא"כ מה שפסק הוא דאם מעכשו בי' זה נשאר ואע"ג שאמר אם יתן מיד הא זה חשבינן לאגר נטר ונשאר הפסיקה בי' ואפשר דהרמב"ם נמי לא יחלוק על זה ומ"ש הרמב"ם דיכול לחזור מהמכירה כבר כ' המל"מ דהיינו שהמוכר יכול לתבוע ממון שלו מיד וא"צ להמתין וממיל' עי"ז יכול הלוקח לחזור ולומר אדעת' דהכי לשלם מיד לא קניתי וא"כ אין ראי' דמוכר יכול לחזור בו לדעת הרמב"ם

ומכל מקום יראה לי די"ל כסברת מעלתו דהיכ' דשוה יכול לתבוע בכדי שויו ולא מטעם חזרה אלא מטעם שכתבתי לעיל שהרי ידע דשוה יותר אלא דאם יתן לו מעות מיד מחל ומוזיל גבי' אבל אם לא יתן מיד לא מחיל לעולם דהוי כמחיל' בטעות או דקבע זמן למחילה וא"כ איכ"ל דבכה"ג יכול המוכר לתבוע בכדי שויו או חפצו ונרא' לפי ענ"ד להביא ראי' מדברי הרמב"ם שכ' רפ"ח דהלכו' מלוה וכשיתבענו צריך ליתן בכדי שויו או יחזיר לו ממכרו וכבר עמד המל"מ שם למה נקט הרמב"ם בכדי שויו ודחק בזה אבל להנ"ל א"ש דבא לגלות לן דהיכ' דפירש אפילו שוה יותר הוי כאגר נטר והפסיק' הזאת בטילה ויכול לתבוע מיד ואפי"ה אם שוה יותר מי' צריך ליתן שיוו שלו דאדעת' דהכי לא מחל ונהי דבנידון שלנו כתבתי דגרע דהוי כאלו פי' הב' למאה הם אגר נטר מ"מ הא דעמד בדיבורו ומחל אף ע"ג דשוה ות' לא מחל אלא אם יתנו לו המעות מיד אבל אם לא יתנו לו המעות מיד הוא חוזר מדיבורו

מיהו דאע"ג דבטלמ' נראה שהדין כן מ"מ בנידון הנ"ל נראה דלא חזר מדיבורו כלל וגם אם לא יתן מיד נשאר בדיבורו אלא שתלה עצמו באגר נטר הסוחרים וזה הוי פסיקה באיסו' ובטל וא"כ גם מטעם זה אין להצדיק את המוכר ואע"ג שבלבו הי' לחזור מ"מ דברים שבלב אינם דברים אמנם כל זה לאחר שמשך אבל אם רק נתן המעו' לא קנה ויכול לחזור במקח שנעש' באיסו' כדאית' בפוסקי' ובסמ"ע סי' ר"ח

ומ"ש מעלתו שהמקח נעש' ע"ד דיניהם אין בזה נפ"מ לדעתי לא מבעי' אם רק נתן דראהן גאב שגם בדיניה' אין הדראהן גאב קונה אלא הם מתהפכים בזה כחומר חותם כרצונם אלא אפי' נתן כל המעות שקונה בדיניהם מ"מ היינו אצל גוי וישראל שקנה או מכר לגוי וכמאן דאמר המובא במג"א סי' תמ"ו דאזלינן בתר דיניהם אבל ישראל מישראל הלכה פסוקה דאין מעות קונה ואפילו התנו שיקנה הסכים הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח ס"קי דאינו קונה עיי"ש מילת' בטעמ' וה"נ ישראל מישראל עליהם לפסוק כדין תורה וכתקנו' חכז"ל ואם אמרו שיהא כמו בדיניה' לא עדיף מהתנו דהסכים הש"ך דאינו מועיל ולכל הפחו' בנידון שלנו לענין רבית דרבנן יכול לחזור כן נרא' לפי ענ"ד

ועתה נבוא לטעם השלישי משום דנתאנה המוכר שסבר שיש ב' מאות נכרים טפי גרועים ומסתפק למעלתו נ"י אם מועיל זה על הכל נראה דעל ב' מאות ככר שאמר שהם גרועים והיו טובים שיכול לחזור כדאית' בחו"מ סי' רל"ג במכר לו רעות ונמצאו יפות דיכול לחזור אפילו אין שיעור אונאה ביניהם דבשמא תלי' מילת' אבל י"ל דלשון יפות ורעות שפיר איכ' קפיד' אבל גרועים היינו רק שנגרעו מערך היפות טפי וא"כ אפילו אינם רעים כיון שאינם יפים כולי האי אפשר למקרי אותם גרועי' וא"כ בכל כה"ג יש לתלו' אי אמר בלשון אשכנז שלעכטע או שלעכטערע וכל זה אם אין שיעור אונאה אבל אם יש שיעור אונאה יכול לחזור ושיעור אונא' מחשב על המקח כולו שהרי שיווי כל ככר ערכו לפי ערך כל רעים וטובים שבהם ערכו וא"כ הכל מקח אחד וא"כ צריך לחשוב שיעור אונאה כנגד כולו ואין זה ענין למאי דקי"ל בחו"מ סי' ר' דכור של שלשים סאה ראשון ראשון קנה דכאן כל המכר נערך לפי כולו ונעש' מקח אחד

ועיין במל"מ בפי"ב מה' זכי' ומתנה דין י"ג שהביא סתירה בזה אי קנין חל על מקצתה ועיין בפנ"י בגיטין דף כ"ב שכ' סבר' גדולה בזה דעל המקצת הוי כאלו לא פסק דמים וה"נ הוי הפסיקה בכולו ויש לחשוב אונא' כנגד כולו ולכך בנידון הנ"ל אם לא משך יכול לחזור מצד ב' טעמים הנ"ל אבל אם משך נהי דבעלמ' נראה דבשוה טפי יכול המוכר לחזור אבל כאן גרע שתלה בפירוש באגר נטר אלא א"כ יש שיעור אונא' או שאמר שיהיו רעים ונמצאי' טובי' כן נראה לפי ענ"ד ויהי' ה' עמנו ועם מעלתו נ"י ויאושר כוחו וחילו לתורה ולעבוד' ויברך ה' אותו ואת ביתו כאות נפשו ונפש ידידו ורבו הדורש שלומו תמיד. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קס"ד

בעזהי"ת עש"ק פ' כי תשא תרל"ח לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב לכבוד הרב המופלא ומופלג בתור' ובירא' החרוץ ושנון הבחור כש"ת מוה' ישעי' זילבער שטיין נ"י אבדק"ק טרעבעשאוו ועכשו הוא חונה בק"ק וואיצען יע"א

מכתבו קבלתי הראשון והשני על נכון וכבר כתבתי לו שאני חלוש ואני בעצמי אין אני סומך על דעתי הקלושה בדברים חדשים אבל כיון שכבר דחק עלי השורה אמרתי להשיב בקצרה מה שביקש ממני לחוות דעתי בענין הסוחרים גדולים גם קטנים סוחרי אניות יהלכון וכדומ' שקונים בחנות ובפאבריק והסוחרין הגדולים שמוכרין לקטנים עושין טאריף והנה בנוסח הטאריף נכתב אם בהקפה דהיינו הנקרא שקאנטא וכו' ואם במעות מזומנים דהיינו קאססע וכו' ובקאססע בזול יותר וא"כ לפי מאי דקי"ל ביו"ד סי' קע"ג אפילו באין שומתן ידוע וכו' שרי אב' אם מפרש אם בהקפה ביוקר ובמעות מזומנים בזול אז אסור ועיי"ש א"כ ה"נ כך ומעלתו נ"י צידד בסברות חלושו' למצוא להם היתר ורוצה לומר דעיקר השומא הוא ביוקר רק דמוזיל גבייהו אם נותנים לו מעות מזומנים וזה תמוה דמדכר דכירא וכי לא חקר על לשון "שקאנטא,, שפירושו משום שנותן בהקפה וגם מה שפלפל אי כתיבה מקרי אמירה זה אין לו שום שייכות לכאן דכאן לא תלי' רק בידוע כמבואר בטוש"ע יו"ד וא"כ מדינ' בוודאי אסור רק דלדעתי לאדם כשר ולבעל נפש הרוצה לעשות בהיתר יש לו מקום לעשו' תקנה לעצמו דהנ' פשיטא לי דאם הי' הדין דמקח שנעשה באיסור ע"י טרשא מפורשת כהנ"ל הי' בטל כדין דאי עביד לא מהני וא"כ לא נתחייב כלל הלוקח להמוכר שום מעות אלא שהוא אצלו כעין עיסקא וכל מה שמוכר ויש לו רווח הכל הוא של המוכר ומה שמרויח יותר הוא משום שכר טרחתו ולא הוי שום פקפוק איסור רבית רק דהלכה פסוקה הוא ומבוארת בש"ע חו"מ סי' ר"ח בסמ"ע ובש"ך שם דמקח שנעשה באיסור דהיינו טרשא מפורשת מהני

וא"כ נהי דקי"ל שם דמה שהבטיח לו ליתן יותר משום דממתין לו המעות זה אינו צריך לשלם ולכאור' אם המוכר נוטל ממנו ע"י ערכאו' הוי גזל ואין הנותן עובר אבל אם נותן לו אפילו אם כוונתו שנותן לו בתורת מתנה הא קי"ל ביו"ד סי' ק"ס סעי' ה' ובש"ך ס"קו יע"ש דאפילו בתורת מתנה אסור ליתן אפילו רבית דרבנן כמו שהביא הש"ך בשם הטור וא"כ גם בנ"ד אפילו במתנה אסור מ"מ נראה כיון דקי"ל דקנין בעי כוונה והעודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו לא קנה ואפילו למאי דס"ל לרוב הפוסקים דבדעת אחרת מקנין אותו ל"ב כוונה היינו בדבר שהוא זכות לו וגם שאין הלוקח מכוון בהיפוך שאינו רוצה לקנות אבל קנין בע"כ לא שמענו וא"כ לכאור' אם הלוקח הוא אדם כשר ואינו רוצה לעבור על איסור רבית ומכוון עצמו שלא לקנות המקח ההוא ושיהא אצלו רק כעין עיסקא ויהא לו שכר עמלו בכה"ג אין כאן איסור רבית כן נראה לכאורה

אלא דלכאור' זה אינו מועיל דהא קי"ל דדברים שבלב אינם דברי' כמו דהוכיח הש"ס בקידושין דף נ' ע"א מהא דכופין עד שיאמר רוצה אני ולכאור' הסוגי' דשם הוא סתירה לסוגי' דב"ב דף מ"ח דמוכיחין שם מזה דאגב אונסא בדבר הראוי לעשות גמר ומקנה ומדברי הריטב"א בקידושין נראה דבא להשוות ב' הסוגיות דהנה בדברים שבלב כבר כתבו התוס' ריש פרק השולח דאם מוכיחין הוי כפירש וא"כ אם לא הי' הדין דאגב אונסא גמר ומקנה הוי כדברים