מהר"ם שיק יורה דעה קה

שבשוק לווין ומהני וא"כ הני שטרות דחשיבי כשער שבשוק א"כ שרי ומה שרצה מעלתו לומר דמ"מ אם אין לו מעות אע"ג דבעלמ' קי"ל דמותר דימכרו לו באשראי וזה אינו שייך כאן וראי' לזה דאל"כ למה מספקא לי' לרב גבי דינרי ועיין בשמ"ק דף ע"ה בלשון הרמ"ך דגבי דינרי לא ידוע תרעייהו ומשמע אם ידוע מותר ומסידור לשון הש"ע דבסעי' א' כ' דאסור ללות שום דבר ואפילו דינרי זהב בכלל ובסעי' ג' התיר סתמא ביצא השער ואפילו באין לו מעות ואפילו בדינרי משמע ואדרבה המהרי"א בסי' נ"ד כ' בהיפוך דגבי דינרי יש להקל טפי דמסתמ' יש לו מטלטלין שיוכל למוכרם ויקבל דינרי וכמו שהביא הטו"ז בס"קב ונהי דהש"ך הביא שם טעם אחר שניהם ישנם במהרי"א אלא שם הוא הכלל שאם יש ב' טעמים או יותר בתשובה המתרת אין לסמוך על חדא מינייהו ולכך העתיק הש"ך הטעם הב' הכולל יותר

ומ"ש מעלתו דהש"ך כ' בקבע זמן אסור לא ידעתי מה כוונתו הרי רשאי לשלם אימת שירצה וכמ"ש הש"ך שם ס"קיא דאפילו בו ביום שעדיין אין כאן רבית ולכך גם על שער שבשוק שרי מיהו אם יש לו רק שטר קטן בזה אפשר לחלק ולא מצינו בו היתר כמ"ש מעלתו עכ"פ כ"ז אם הי' דין שטר זה כמו סאה בסאה אמנם כבר כתבתי דבריש איזה נשך משמע דכל כה"ג רבית ונשך מקרי ורק סאה בסאה שרי מטעם דאזלינן בתר מעיקר' וכמ"ש הש"ך שם והטעם דאזליא בתר מעיקר' משום דבקרא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וגם לא תשימון עליו נשך וכמ"ש הש"ך שם וכל דמעיקר' לא הוי רבית הוי רק רבית מאוחרת ואסור רק מדרבנן וא"כ בשטרו' הנ"ל דגם מעיקר' הוי רבית איכ"ל דאסור מן התורה

ומכל מקום נראה לפי ענ"ד דשרי מב' טעמים וממנ"פ אם חשבינן שטרות אלו רק כשט"ח א"כ בעינן מסירה ואית' ביו"ד סי' קס"ח סעי' י"ח בחובות של אשראי צריך שיעשה תיקון לזה במוסר שטר חוב לאחר דנימ' דהחוב הוא סילוק לגמרי ולא יהא מלוה ראשון מלוה ונהי דבשטר שכתוב בו שמחויב לכל המוציאו קיי"ל בחו"מ סי' ס"ו סעי' א' דלא בעי' כתיבה מ"מ קי"ל שם סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק כ"ה דבעינן מסירה ודעת אחרת מקנה אותו וא"כ זה שמלוה לו השטר ואינו מחנה לו החוב רק שמלוה לו השטר וא"כ עדיין המלוה הראשון הוא המלוה ואצלו נתרבה הרבית רק זה השני צריך למסור ולשלם לו השטר להיות לראי' בידו ומשלם שטרו כשטר שהלוה לו ומ"ש הטו"ז בסי' קס"א ס"סקא כשמלוה לו השטר מלוה לו הממון לא הבנתי וקשה לי מהאי דסי' קס"ח וא"כ ל"ש זה גם כן בסאה בסאה ואפי"ה שרי

אמנם אם נימא דשטרות אלו לא דמי לשטרות וכמ"ש מרן הגאון בעל הת"ס זצ"ל בתשובה סי' קל"ד דשטרות כאלו אין דינם השט"ח וכן נראה עיקר דבשטרות כאלו לא בעי' דעת אחרת מקנה אלא דכך הוא דינא דמלכות' דכל מי שיש לו השטר בידו מחוייבין לו ולכך שפיר מקרי גופן ממון ובזה עצמו מובן הדבר יותר למה בשטרות אלו חשבינן כגופן ממון וא"כ לא שייך סברא הנ"ל מ"מ נראה לי כיון דכך הוא דינא דמלכות' דשטר כזה יהא היום שוה מאה ולשנה אחרת מאה וד' א"כ יש לבעליו בו ב' זכיות א' המנה ואחד הזכות שיש לו עפ"י דינא דמלכות' דלשנה אחרת יהיו מחוייבין לו עוד ד' ואפילו דבר שלב"ל לא מקרי לדעת המל"מ בפ"ד מאישות דין ז' דזמן ממיל' קאתי ובמג"א סי' רמ"ד סעי' ח' בסופו דהוי כמוכר הורמנא דמלכא הכא נמי אם ירצה למכור זה יכול

וכן כשמלוה זה לאחר הוא מלוה לו ב' דברים המנה וגם הזכות הזה ולא דמי זה ליוקרא דזה הוא דבר ברור אלא שעדיין לא בא וכי אם אדם מלוה לחברו דבר שהיום אינו שו"פ רק עד אחר שנה יהא שוה ממון וכי א"צ לשלם וא"כ כשמשלם לו לשנה מאה וד' אינו שהלוה לו ואין כאן תוספת ואע"ג שהוא לא עשה לו מזכות זה צורך ונתנו עבור המנה איהו דאפסיד אנפשי' וכעין זה אית' בב"מ דף ס"ד כיון דממיל' קא רבו חשיב כיש לו ה"נ חשיב כאלו גבר הוא בידו ואין כאן רבית לא דאוריית' ולא דרבנן כן נראה לפי ענ"ד ובזה אחתום בשלום ידידו הדורש שלומו הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה ק"ס ב"ה עש"ק פ' וישלח תרל"ח לפ"ק פה חוסט

החיים והשלום וכל טוב ומזלא טבא וברכה והצלחה לכבוד הרב המופלג בתורה החרוץ ושנון כש"ת מוה' ישעי' זילבערשטיין ני'

כעת שמעתי שבשבת אחים נאמר שמעלתו נתקבל לרב ומורה בק"ק טרעבשאוף ושמחתי בבשורה ההוא ואמינא מזלא טבא וברכה והצלחה ביציאתו ובביאתו ואשיב ג"כ בקצרה על המכתב שכ' לי זה איזה שבועות אם אמנם שאני חלוש ולא יכולתי לקרות אריכות דברים אבל מקני הכבוד ומפני שגוף הדבר נוגע ללמד זכות על בני ישראל שאינם מוזהרים להיות ערבים על ישראל אחר שלוה מגוי ושכיח זה ביותר אצל הלווין בשפאר קאסע ולכאורה לפי המבואר בש"ע יו"ד סי' ק"ע סעי' א' דלדיעה ראשונה זה אסור כיון דהגוי המלוה יכול לילך מיד אל הערב הישראל וזה אסור לדיעה הראשונה ומעלתו האריך בענינים שאינם שייכים לכאן ובגוף הדבר אמרתי סמך למנהג העולם שאין נזהרים בזה ולא שמעתי מי שימחה בידם

ולפיענ"ד. ג' מיני ערבים הם ערב שלוף דוץ ערב קבלן וסתם ערב וב"ב דף קע"ג ע"ב ילפינין מקרא דאנכי אערבנו מידי תבקשנו דערב משתעבד וגם אמרו בטעמא אמאי לא הוי הערבות אסמכתא משום דבהאי הנאה דמהימן לי' משתעבד נפשי' ואף דהראי' מקרא הוא רק על סתם ערב וצ"ל דממילא נלמד גם ע"ק וערב ש"ד כיון דיוכל אדם לשעבד א"ע לסתם ערב ה"ה או כ"ש ע"ק או ש"ד מיהו מהתם מוכח רק דיכול אדם לשעבד עצמו לשלם עבור חבירו אבל בשמעתין דב"מ דף ע"א וע"ב נשמע עוד דערב יכול לשעבד ולמיעבד עצמו כאלו הוא קיבל מעות ההלוואה אע"ג דלא קיבל דאל"כ איך יכול לשעבד עצמו על רבית הרי קי"ל ביו"ד שם סי' ק"ע דאם שיעבד עצמו רק על הרבית לא מהני דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות ובעינין קנין דווקא ובגוי אי מהני קנין עיין בתוס' קידושין דף ג' ע"א ד"ה ואשה ובש"ך או"מ סי' ק"ל הסכים דבגוי לא מהני חלופין קנין סידור

וא"כ אמאי נשתעבד אם נעשה ערב לו על הקרן ועל הרבית וע"כ משום דחשבינין לי' כאלו הישראל בעצמו הוא הלוה וכאלו בא המעות לידו ועליו נתרבה הרבית כשכירות דלא בעי קנין דהרי אם הרבית עלה על הלוה והערב נשתעבד לשלם עבורו אז אין כאן איסור רבית וע"כ הא דאית כאן איסור רבית משום דחזינין כאלו הערב קיבל המעות ועליו נתרבה הרבית ואח"כ הלוה ללוה לשלם לו הרבית ושפיר מקרי כה"ג נשך ותרבית דלא כמו שהאריך מעלתו ולכך שפיר פריך איהו דקשקיל רביתא כיון דע"כ דבעדים מחייב א"ע גם הרבית ומועיל משום דחשבינין כאלו הערב קיבל המעות והוא הלוה ואח"כ הלוה אותם לישראל וא"כ הערב הוא דשקל ריביתא מה דהוי צריך לשלם לגוי נוטל מלוה שלו

ומיהו איך אפשר לומר דהערב הוי כאלו נטל המעות מהגוי הרי לא קיבל וע"כ צ"ל שלוה ישראל ונעשה כשלוחו וקיבל בעבורו אלא דזה שייך אם אין איסור בזה אבל אם זה אסור אם נעשה שליח הא קי"ל דאין שלד"ע ובזה אמרתי לישב מה שהקשה הש"ך וטו"ז שם על הרמ"א דס"ל דאפילו בערב שלוף דוץ אינו אלא רבית דרבנן ואין מוציאין מידו והא בש"ס פרכינין איהו הוא דקשקיל רבית ולהנ"ל אמרתי לישב דקושית הש"ס הוא על הא דדרשינין על מה דכתיב אל תיקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב וזה הוי היתר ואין עבירה ושפיר איכ"ל דהלוה נעשה שלוחו וע"כ כדלעיל כיון דנעשה ערב גם בעד הרבית וע"כ הלוה נעשה שליח גם לקבל המעות ואין כאן עבירה ושפיר פריך הא איהו שקיל רביתא

אבל לפי מאי דמסיק דמיירי בקיבל עליו לדון בדיני ישראל ואז דווקא הוא דשרי אבל בע"ק אם נעשה ערב גם בעד הרבית אי אפשר לאוקמי' לקרא בכה"ג דיהא מותר להיות ערב ג"כ בעד הרבית וע"כ בכה"ג דאיכא עבירה ואינו נעשה שלוחו אע"ג דהוא ע"ק ובאמת לענין רבית הוי כשלא בשעת מתן מעות ולא נתחייב הערב כלל בעד הרבית וממילא אין כאן איסור רבית דאורייתא וכמ"ש שם הרמ"א והוי כאלו נתערב בעד הקרן והוא אינו לוה וא"כ אין איסור רק מדרבנן דהוי כקנין באיסור דאינו מועיל לדידן דקי"ל כרבא דאם עבד לא מהני א"כ אין כאן איסור רבית מן התורה רק מדרבנן דמחזי כאלו הי' ערב של הלוה ולכך אם נטל שפיר כ' הרמ"א דאין מוציאין ממנו לפי האמת כן נראה לפי ענ"ד לישב קושית הש"ך והטו"ז

אמנם לכאורה אפילו נימא דיש שליח לד"ע וקנין באיסור מועיל אכתי לא ידעינין האיך אפשר לומר דהוי רבית דאורייתא דהרי אפילו להנ"ל אין רבית דאורייתא אלא א"כ נאמר דהלוה נעשה שליח לערב לקבל המעות להערב והרי דבר זה אינו מבורר אז אם הלוה ישלם או הערב שהרי רצה מזה גובה רצה מזה גובה וע"כ צ"ל דאם יגבה מהערב לבסוף אז יתברר למפרע דהוא הלוה והלוה נעשה שלוחו ואיך אפשר לומר כן והא קי"ל אין ברירה ואפילו למ"ד דצד אחד ברבית דאורייתא וא"כ מוכח מכאן דיש ברירה ונראה דדוקא לענין רבית גזירת הכתוב הוא מקרא דלא תשימון וכו' משעת שימה חייב אבל לענין דנימא דנעשה שליח הוי ככל התורה כולה ואי אמרינין דאין ברירה לא נעשה הלוה שלוחו של הערב כמו דשאר קנין אינו חל ה"ה קנין דשליחות שיהא מקנה לו כח שיהא כמותו

וא"כ כיון דכתבנו דלדינא הוי רק רבית דרבנן וגם דקי"ל דברירה הוי רק ספק ומדרבנן לקולא וא"כ לא נעשה שליח ואפילו איסור דרבנן ליכא אלא משום דאין אנו רשאין לעשות ספיקא דרבנן בידים דהוי כמבטל איסור לכתחילה ולכך לכתחילה אסור שיהא נעשה ע"ק עבור ישראל לגוי וזה דיעה הראשונה למ"ש רמ"א דרק