מהר"ם שיק יורה דעה קג

כדאיתי' שם בסעי' ט"ז בשם רס"י ועוד אתי עלה מטעם ברירה יעויי"ש ושני טעמים אלו אינם מובנים לי

של ברירה לפי דעת הרמ"ר בתוס' תמורה דף ל' פ"א בד"ה ואידך לישתרו וכו' דהיכ' דנולד האיסור בתערובות בכה"ג לכ"ע יש ברירה ל"ש כאן דכל אחד מבני השותפות של החברה ההוא נותן חלקו ודמי' לגמרי להא דאמרי' ביומא דף נ"ה ע"ב לר"י וסובר דאין ברירה לכך לא היו שופרות לקיני חובה שיתן כל אחד שם דמי קן שלו משום חטאות המתות ובאמת גם שם לכאור' קשה כיון דכל אחד נתן ממונו ונתערב בכה"ג לכ"ע אין ברירה כמ"ש התויו"ט בט"ו דדמאי משנה ז' עיי"ש וכן שמעתי מפי מרן הגאון בעלואניס זצ"ל וצ"ל דאדעתא דהכא נתן כל אחד ואחד לא שיקח דווקא חלקו אלא שיהא שותף ויטול לפי ממונו ואם כן שפיר אם חלקו יש בריכה למאן דאית לי' והכא נמי בעינן דהשפאר קאססע לאחר חלוקה אבל אם נשאר שותף אלא שלוקח ממנו על זמן עדיין בשאר שותף בכלל ואיך שייך לומר בכה"ג ברירה דיטול חלקו דהא בכל פרוטה ופרוטה יש חלק לכל השותפין גם לוה הוא בעצמו צריך לשלם לבני החברה

וגם היתר הב' משום רבית ע"י שליח עפ"י דעת רש"י בסי' ק"ס ובש"ך שם ס"ק טז כבר האריכו האחרונים בזה ועיקר הדבר כמ"ש המל"מ פרק ה' מה' מלוה דין י"ד ובדבריו נסתלקו כל הקושיו' שהקשו על רש"י מיהו כבר כ' האחרונים דזה דווקא אם הלוה עושה השליח ואינו חותם שטר על שמו אבל בחותם על שמו או שליח שעוש' המלוה להלות לא שייך ההיתר ההוא וא"כ בשפאר קאסע מקרי שליח של המלוה דהשליח הוא שליח של המלוה בהדי שותפות של החברה ובכה"ג לא שייך היתר של רש"י א"כ צ"ע ותימה על שהעולם נהגו בו היתר

ושמתי אל לבי לעיין בענין הזה וקודם שאבוא לדון בדין הזה צריך אנו להציע ענין החברה והשותפות ההוא עפ"י מה ששמעתי אנשים הרבה או מעט משתתפין וכל א' וא' נותן מעות לפי ערכו ומקבל ע"ז שטר ונקרא אקציע והוא כעין שט"ח ובעלי החברה ההוא קובעין זמן שעד אותו הזמן אין רשות לשום אחד ליקח המעות מהחברה ויכול הוא למכור האקציע אם ימצא לו קונה אבל ליקח המעות שנתן ולהיות נפרד מהם א"א לו ובתוך אותו הזמן מלווין לבני אדם ע"י איש מיוחד לזה שמשלמין לו ובעד דירה מיוחדת לזה ובסוף כל שנה נחשב מה שנשאר מהרווח לאחר כל הוצאות וזה נחלק בין השותפין לפי הערך ע"ד זה הוא ענין החברה כפי אשר שמעתי ולפי הנראה לכל בעלי השותפות הלוה כל אחד ואחד את ממונו לכלל החברה וכל א' וא' הוא מלוה ולוה שהוא מלוה מעותיו ומשעבדו לכל החברה להוציאם עפ"י התקנות שלהם וכן אחרים מלווין לו והמעות והחפצים הנמצאים שם הם משועבדים לכל בני החברה ולדעת הסוברים דמכירת שטרות דרבנן יעויי"ש ש"ך רס"י ס"ו ובתומים שם שהארינו בשיטות ההם א"כ מן התורה אין לבעלים זכות בהם למכור וליתן את המעות שהניחו לתוך השותפות ההוא אפי' הכי נראה דעדיין נקראו להבעלים נכסים שלהן

וגדולה מזו מצינו בביצה דף ל"ט ע"ב דאי אמרינין דבור דגולה מקרי בירא דשותפא יכולין לאסור אחד על חבירו לרחוץ בו ומסתמא אינו יכול למכור חלקו ובאמת קשה לי מהתם על מ"ש רש"י בסוכה דף כ"ו ע"ב ד"ה כל האזרח כו' דאי הסוכה של כל ישראל ולא מטא על כליא' שוה פרוטה לא מקרי שלו ורש"י בגיטין דף י"ב פ"ב ד"ה פחות משו"פ כ' דעל פחות משו"פ אין הקדש חל ויותר מזה קשה על לשון הרע"ב בפ"ד ממע"ש משנה ח' שכ' דפחות משו"פ אינו אסור בהקדש ולפי מ"ש רש"י בסוכה דאם הסוכה של כל ישראל לא מטא שו"פ לכל חד כ"ש בבאר הגולה וודאי לא מטא שו"פ וא"כ וא"כ חל איסור קונם שהוא משום הקדש ובמקום אחר כתבתי לישב קושית ספר מנחת חינוך בפ' אמור על דברי רש"י הנ"ל שהקשה הרי גם בערבי נחל בעי' לכם ולית בי' שו"פ

ואמרתי דוודאי פחות משו"פ הוא שלו כמבואר בהדיא בגיטין דף כ' בעלה של הדס אע"ג שאין בו שו"פ מקרי שלו והטעם שם בגמרא משום דחזי לאיצטרופי וא"כ אין חשיבות מצד עצמו אלא מכח חזי לאיצטרופי והוי כאין גופו ממון וכן מבואר בלשון הפוסקים לענין רבית והובא בטו"ז רסי' קס"א דמקרי אין גופו ממון ול"ש בי' קנין כעין שטרות זה כוונת רש"י שם בסוכה דל"ש בי' שותפות דמקנה זה לזה חלקן כיון דאין בו שו"פ ולעולם דאקרי בעליו ומ"מ על דברי רש"י בגיטין דף י"ב ועל הרע"ב הנ"ל צ"ע ועכ"פ מוכח דאפילו דבר שא"י למכור מקרי שלו דהוא בעלים שלו ונקרא שמו עליו וא"כ ע"ד האקציע"ן שהם של ישראל שפיר נקרא ממון של ישראל ושייך בהן את כספך לא תתן בנשך וכו'

ובאמת קשיא לי ג"כ על הרא"ש ריש פרק איזה נשך ושאר פוסקי' שהרא"ש הביא שם דמכלל ופרט וכלל גבי רבית דכתיב לא תשיך הוי כלל נשך כסף הוי פרט כל דבר אשר ישך חזר וכלל וממעטין קרקע וכו' וכ' הרא"ש דשטרות ליכא למעט דבשטר לא שייך הלוואה דאם מחזיר אותו בעינא הוי שאלה ולא הלוואה ואם אינו מחזיר בעין שלקח המעות הכתוב בתוכו א"כ הלוה לו מעות א"כ הוי גופו ממון עיי"ש וק"ל על הרא"ש דלמה הוצרך לומר דבשאלה לא אסור רבית אפילו אי שייך הרי הרא"ש בתשוב' כלל ס"ט וכן בכתובות דף פ"ו והובא בש"ך הנ"ל ונראה מדבריו דס"ל דקנין שטרות רק מדרבנן אפילו אי משאיל אותו לחבירו לא קנה אותו חבירו ויכול ליטול ממנו בכל רגע שירצה ובכה"ג וודאי אין איסור רבית דאינו אסור אלא כשבא מיד לוה ליד מלוה וא"כ למה צריך להרא"ש לומר הטעם משום דבשאלה ל"ש איסור רבית הרי אפילו הי' שייך לא קנה אותו השואל כלל ואין נקרא שם שואל עליו וצ"ע

ואפשר דלרווחא דמילתא קאמר הרי הרא"ש קאי על הקרא דנהי דאיכ"ל דמדרבנן יש קנין אבל הרא"ש על הקרא קאי ועכ"פ אם גם באקציע"ן הוי לגמרי כמו באינך שט"ח דאם משאיל אותו לחבירו להניח בקאווצי"ע או לשאר דברים שהוא צריך כבר כ' הרא"ש דאפי' אם נותן מזה לחבירו רווח הוי רק שכירות ושרי ואם לוה אותם על סך דמיהם הרי הלוה לו המעות שבתוכם ואם נותן לו טפי משוי' נותן רבית גמור

וכיון שביררנו שכל בעלי השותפות הם רק כמלוין ולווין א"כ אפילו אם עדיין המעות בעין מה שהניחו הא קי"ל דמלוה להוצאה נתנה ואינה בעין ולדעת הרמב"ן ר"פ שור שנגח ד' וה' מקרי מלוה דבר שלב"ל אבל בוודאי גם לדידי' לא מקרי שלו וברשותו ותוס' כ' בב"ב דף ע"ו ע"ב בד"ה קני וכו' דאין יכול להקדיש אפילו מדרבנן נהי שהתוס' הביאו ראי' לזה מפסחים דף ל"א דאמרי' לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה ואקדיש מלוה אינו מועיל קשה להבין הראי' דהתם הא מיירי בהקדיש הקרקע אבל בהקדיש השיעבוד אפשר דחל וכבר הקשה כן בקצה"ח עליהם רסי' ס"ו

ובמקום. אחר כתבתי אני לישב כוונת התוס' דאי נימא במקדיש או מוכר השיעבוד מועיל שאם לא יפרע לו יגבה משדהו ה"ה אם הקדיש השדה לכשיבוא לכלל גבי' מועיל ג"כ דהרי מסיק ב"פ אעפ"י דף נ"ט ע"א דכל שבידו להקדיש ולמכור מעתה אפילו אי מוכר על לאחר זמן לא מקרי דשלב"ל ולכך יכול לומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תיקדוש וא"כ ה"נ אם בידו להקדיש ולמכור השיעבוד ה"נ יכול להקדיש ולמכור השדה לכשיבוא לידו ומאי טעמא דרבא וע"כ דשיעבוד הקרקע חשיב כמו שאינו ברשותו דהרי הוא ברשות הלוה דעיקר הקרקע שלו הוא ובזה מיושב הגירסא בפסחים דגרסי' משום דאינו ברשותו ומרן הגאון זצ"ל הגיה משום דאינו שלו דהרי טעמו דרבא משום דאינו שלו ולהנ"ל א"ש דעל השיעבוד כוון רש"י דליכא למימר בידו להקדיש השיעבוד משום דאינו ברשותו וא"ש

, וא"כ כיון דבנידון הנ"ל גוף הממון של הבעלים אינו בעין אלא דכל מה שבשפארקאסס"ע הוא משועבד להם וא"כ לא מבעי' לרבא דקי"ל כוותי' בפסחים דף ל"א דמכאן ולהבא הוא גובה בוודאי אינו שלו ולא מקרי כסף ישראל אפי' לענין חמץ דתליא בלא ימצא וכ"ש ברבית ואפי' נימא כמ"ש הפנ"י שם דבאפותיקו מפורש איכ"ל דגם רבא מודה לאביי דלמפרע גובה ועניני השפארקאס"ע הוי כאפותיקו מפורש באמת דברי הפנ"י גופי' קשים לי שהם נגד הש"ע באו"ח סי' רמ"ו סעי' ה' דמבואר דאפילו באפותיקו מפורש לא אמרינן דהוי כשלו אמנם אפילו לדברי הפנ"י ואפילו לדברי אביי עצמו דס"ל לעול' למפר' הוא גובה אפי"ה נראה דאין זה שייך לומר בשפארקאסס"ע דוודאי בדבר העומד בעין משעת הלואה עד שעת גבי' איכ"ל כנ"ל אבל כעין שפארקאסס"ע דלעולם זה לוה וזה פורע והמעות הראשוני' כבר אזדו לי' וממון אחר בא לפי ענ"ד לא שייך בכיוצא בזה למפרע הוא גובה וא"כ אין זה הממון של השותפין אלא שהוא משועבד להשותפין ולא חשיב ממון ישראל והי' נראה לכאורה דבכה"ג ליכא איסור רבית להישראלים המשותפים בו

איברא דיש להקשות על זה מהא דקי"ל ביו"ד סוסי' קס"ט סעי' כ"ד דאפילו מעות הגוי שהישראל אפטרופס עליהן אם הם באחריות ישראל אסור ללות אותן לישראל ברבית א"כ ה"נ הרי המעות שבשפארקאסס"ע הוא גם על אחריות הישראל וא"כ אפילו אינו שלו אלא באחריותו הרי ג"כ מקרי כשלו מיהו באמת גוף הדבר הזה קשיא דדווקא גבי חמץ ילפינין מקרא דלא ימצא דאחריות משוי כשלו בעלמא בשביל אחריות לא מקרי כשלו וכבר הקשה כן הדגו"מ על המג"א בסי' תקפ"ו סק"ה על מ"ש כיון שהוא אחריותו הוי כשלו ובאמת מרן הגאון בעל חת"ס כ' בתשובתו תאו"ח סי' ס"ב ובחידושיו לפ' לולב הגזול דף ל"ב דאיכ"ל דאחריות אונסין אפילו בלי קרא חשיב כשלו והנראה לי דזה תליא בב' שיטות באו"ח סי' רמ"ו סעי' ד' וסעי' ה' דשם הביא ב' שיטות אם אחריות אונסין וגם יוקרא או זילא אחריות כה"ג יש שם דיעה דמיחשב כשלו אבל בלי יוקרא וזולא אפילו מאחריו' אונסין לא מקרי כשלו ועכ"פ עדיין קשה כיון דלענין איסו' שבת הביא ב' דיעות בזה למה סתם לענין רבית משום אחריות דחשיב כשלו