מהר"ם שיק יורה דעה י

שמתחילה לא היתה התקנה בכל המקומות וכגון לסחור ביום אידם משום דהשתא לאו עובדי ע"ז הם כגון במים מגולים שלא היתה התקנה אלא היכא דשכיחא נחשים אבל היכא דל"ש לא ולכן בזה"ז התירו מים מגולים משום דל"ש נחשים וכמו דבזמנם הותר בכה"ג. ולדעתי יש להסביר דהנה מצינו בע"ז דף ל"ה דלא רצו לגלות הטעם אם גזרו איזה איסור חדש אלא לאחר י"ב חודש שכבר נתפשט האיסור אלמא דחששו חכז"ל לפירצת העולם. ומזה יכולין להבין שכמה פעמים יש לחכז"ל מתקני הדבר עפ"י סוד איזה טעם כמוס ולא רצו לגלות והוצרכו לומר טעם חדש וחששו אם ימצא שטעם חדש שאמרו יתבטל יתירו האיסור אבל אם היינו יודעים טעם הכמוס לא היינו מתירין ע"כ אמרו אפי' בטל הטעם לא בטלה התקנה כי אולי יש להם עוד טעם כמוס

אמנם היכא דחזינין דבתחילת התקנה במקום שלא הי' שייך הטעם היו נוהגין היתר א"כ ע"כ דלא הי' להם טעם אחר כי אם זה דאם הי' להם טעם אחר הי' להם לאסור אף במקום דלא שייך הטעם [כמו בנחשים] וע"כ אמרינין בכה"ג דהיכא דבטל הטעם בטלה ג"כ התקנה. והנה ברבית מתחילה כשגזרו התירו לת"ח ועל כרחך משום דאצל ת"ח לא שייך שמא ילמוד ממעשיהם. וא"כ הרי מבורר דעיקר הטעם הוא זה ושפיר השתא דבטל הטעם אמרינין דבטלה גם התקנה משא"כ בשכירות דלא התירו בתחילה לשום אדם שפיר יש לומר דהי' להם בגזירה זו עוד איזה טעם כמוס ובפשיטות י"ל הטעם למה חילקו בין ת"ח לע"ה אצל רבית ולא חילקו כן בשכירות בתים וראיתי שהרגיש בזה בס"ת ביו"ד סי' קנ"ט יעויי"ש ולפי ענ"ד דבשלומא ברבית דהוא ענין מו"מ והבעה"ב בעצמו עוסק בזה וע"כ כשהוא ת"ח לא שכיח שילמוד ממעשיהם משא"כ לענין דירה שדר שם עם אשתו וכל בני ביתו דבהו עכ"פ שייך שמא ילמדו ממעשיו

אך זה פשוט וברור דקושית רבינו הוא רק לשיטת הר"ן המובא בשמ"ק דאך לאידך לישנא דר"נ לא אדחי לישנא קמא דהא אותבי' רבא לר"נ ור"ח ורבינא נמי טרו ושקלו בה אבל לפי שיטת התוס' ורוב המפורשים דאידך לישנא פליג על לישנא קמא עיין בתוס' ד"ה תשיך בלא"ה אין מקום לקושית רבינו דשאני רבית דספיקא הוא אם אסרו כלל אף בתחילה ומספיקא נאסר שפיר התירו עתה דלא שייך הטעם אבל בשכירות בתים דנאסר בוודאי אין מקום להתירו אף עכשיו אף שפסק הטעם

גם אלה דברי גיסי הה"ג החריף והבקי צדיק ונשגב יפ"ת כש"ת מוה' יעקב פראגיר ני' שליט"א חתן המחבר זצוקלה"ה

בחולין, דף קמ"א הביאו התוס' דברי הריב"א דאע"ג דאמרי' אין עשה דל"ת ועשה מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דעיקר הטעם דלא דחי הוא מפני העשה אבל הלאו כמאן דליתא והקשו דהא הש"ס שם בחולין פריך הא שליח הקן עשה ול"ת ואיך נדחה העשה ומתרץ הגמרא ל"צ דלאו עברה משמע דווקא אם עברה אבל אם לא עברה ושקלה עדיין הוי בו עשה ול"ת ותי' התוס' דלענין מלקות דווקא קאמר הריב"א ולפי ענ"ד לולא דבריהם הי' אפשר לומר דהנה בסוף שאלות ותשובות נוב"י ח"ר נדפס שם קושיא בשם חתנו ע"ד הריב"א דכיון דלא הוי לי' למיעבד דבר זה דהא אין עשה דוחה עשה ול"ת א"כ הו"ל מצהב"ע ולא הוי מצוה וא"כ נשארה הל"ת במקומה ולא נדחית כלל יעו"ש ואמרתי דלפענ"ד י"ל דע"כ לא מצינו מצהב"ע אלא בדבר שא"א להיות בהיתר גמור כגון בדבר הגזול ובלולב של אשירה לפי' הרמב"ם במשנה ר"פ לולב הגזול דא"א לקיים מצוה זו אם לא אחר עבירות הלאו אבל באיסור זמן דאם יעשנה בזמן אחר לא יהי' עבירה בזה כ"ע מודו דלא הוי מצהב"ע והנה מצאתי סברא זו בירושלמי שבת פ' האורג על המשנה הקורע על מתו בשבת יצא והקשו מ"ש ממצה גזולה דלא יצא ומתרץ תמן גופה עבירה ברם הכא איהו עבר עבירה תדע דאם הוציא מצה ברה"י בשבת יצא עכ"ל ומובא בטור יו"ד סי' ש"מ ובפר"ח או"ח סי' תכ"ד

ולפי ענ"ד ברור דכוונתו כמ"ש ואין זה ענין למ"ש התוס' בפרק לולב הגזול לחלק בין גזול ללולב של אשרה דבאשרה אפילו ג"כ הי' אפשר לו לצאת י"ח לאפוקי גזול אמנם לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דגם באשרה י"ל מצוהב"ע היינו צריכין לומר דלא ס"ל כהירושלמי אמנם לפי מ"ש י"ל דמודה להירושלמי אלא דס"ל דבאשירה כיון דעכשיו א"א לעשות עוד מצוה באשירה אם לא אחר שיעבור עבירה הוי מצוהב"ע משא"כ באיסור זמן שאפשר בלא עבירה כלל ולפי"ז לא קשה מידי תמיהת הקרבן עדה שם בירושלמי על התוס' הנ"ל שלא הביא מהירושלמי הלזה דדבריהם ממש הוא ויותר קשה על הרשב"א בסוכה שהביא דברי הירושלמי וכתב ג"כ סברת התוס' ולא הרגיש שזה יוצא מהירושלמי ולפי ענ"ד חילוק יש ביניהם ועיין בשעה"מ פ"ח מלולב ולפי"ז לא ק"מ קושית חתן הנוב"י דהא הריב"א אאיסור יו"ט קאי ול"ש לומר מצוהב"ע דהא אפשר בהיתר גמור ודוק

והנה לפי"ז נאמר דהריב"א באמת ס"ל כקושיא הלזו די"ל דמצוהב"ע אלא דביו"ט איירי דל"ש מצוהב"ע אבל לענין שליח הקן דשייך מצוהב"ע א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי מצוהב"ע ובזה באמת לא אמרה הריב"א ומתורץ קושית התוס' שאלה אחת הצעתי לפני אדמו"ח הגאון המפורסם זצוקלה"ה ונהנה בפלפולי כי הוא הולך ע"ד האמת ומ"מ לא רצה להורות בזה לרוב חולשות עיניו והוא צוה עלי להציע הדבר לפני גדולי הדור הש"י ופקודתו שמרה רוחי וכתבתי עוד לגאון אחד אבל ג"כ השיב כהנ"ל והנה טירחא לי מלתא לכתוב לכמה מקומות והדבר נחוץ לדינא כי מילתא דשכיחא הוא ונשאלתי ע"ז זה כמה פעמים לכן אמרתי לבוא את דברי בדפוס ואבקש מאת גדולי הדור שיודעינו דעתם דעת תורה וזהו

אשה אחת שיש לה כאב חולי ברחם והרופא ישראל עושה לה רפואות ע"י עטצע"ן וגם לאפי"ש (וא"ל) (אפשר דהוא ר"ת ואמר לה) שבכל פעם תראה כמו דם אבל יודע ברור שאין זה דם נדה שאינו מן המקור וגם אינו מטבע הדמים ורק משריפת הלאפי"ש והטבע דוחה לחוץ וא"א לו לעשות רפואות כ"א בשעה שהיא מסולקת דמים דווקא שלא בשעת ווסתה הנה מחלוקת ידועה בכאב אם היא כמכה שא"י שמוציאה דם בין הטו"ז בסי' קפ"ז וקצ"א והח"צ סי' ע"ג בתשובתי והסד"ט מכריע קצת בסי' קפ"ז אמנם הנוב"י סי' ראיתי שכ' אם באנו לדין כאב במכה נתת תורת כ"א בידו אמנם בנד"ז א"צ לזה ורק לעיין בנאמנות הרופאים

והנה ענין נאמנות הרופאים מבואר בש"ע סי' קפ"ז דלאחר שנתחזקה יש מסתפקים אם לסמוך על הרופאים וכ' הב"ח משום דחזקת האיסור הוא נגד חזקת הרופא וגם י"ל כיון שחזקת האיסור הוא רק ספק שמא מן הצדדים וא"ס מוציא מידי וודאי כן הסביר הב"ח ולפיענ"ד עוד י"ל עפ"י מ"ש רש"י נדה דאפילו למ"ד ווסתות דאורייתא אינו וודאי שתראה אמנם בלא נתחזקה עדיין בבאהי"ט שם מביא בשם שבו"י ותשובת פ"י דנאמנים ועיין בפתח"ת שם שהרבה להביא תשובות המדברים בזה ובשו"ת חת"ס חיו"ד בהרבה תשובות כלל כלל חדש דהם נאמנים רק על הכללות ולא על הגוף הפרטיי ולפי"ז בנ"ד שיצא לדון על הכלל כולו דדבר זה גורם לביאת מראה דם ובפרט לפי דברי תשובת הרדב"ז שהביא בחת"ס סי' קע"ה וכן הביא הפתח"ת דהיכא שיש רגלים לדבר שיש להאמין אפילו רופא עכו"ם ומכ"ש בזה שישראל הוא ורגלים לדבר שאומר כן לכתחילה שיהי' כן

אמנם בתשובה אחת מתשובות ח"ס וכן בחידושיו פ' לולב הגזול דף ל"ב כ' לתמוה על כל ענין נאמנות הרופאים שלמדו מתוך ספרי עכו"ם דחביל גופייהו ואיך אפשר לדון מזה על גוף ישראל ואפשר לומר קצת דלא אמרו דכל נכרים חביל גופייהו דבוודאי נמצא ביניהם מעונגי' ומפונקי' דלא אכלו שקצים וגם עוסקים ברפואת גופם כישראל וא"כ באו גם לפני הרופאים הרבה מהם דלא חבלו גופייהו וא"כ בלי ספק יודעים הם שיש גופים משונים בטבעם ולפי דברי הרופא הנ"ל הדם יוצא ממכה הזו ואם הוא נאמן טהורה לכ"ע

אך אי צריך בכה"ג שנדע שמכתה מוציאה דם יש לדון עפ"י דברי המרדכי המובאה בש"ע סי' קפ"ז דשלא בשעת ווסתה תולה בווסתה והש"ך מפרש דבריו דמיירי בלא מכה כלל אלא דתלינן מחמת מיעוך התשמיש בצדדים משם בא הדם אבל הב"ח ועוד רבים מפרשים דמיירי ביש לה מכה שא"י אם מוציאה דם ולדינא מסיק הש"ך דרק לבעלה התירו אבל צריכה ז' נקיים אפי' אם יש לה מכה אבל הב"ח ורוב אחרונים מתירים אפילו בלא זיין נקיים ולקמן אות כ"ד כ' הש"ך דאם ראתה בלא תשמיש צריך שיהי' לה מכה שמוציאה דם אלא שא"צ שתדע שעכשו יצא משם הדם ורבים תמהו על הש"ך דהוי לי' לומר לענין ז' נקיים צריכה כן דהא שלא בשעת תשמיש אין דנין אלא לענין ז' נקיים וכבר כ' לעיל דלענין ז' נקיים לא מהני מכה אפילו שלא בשעת ווסתה ובסד"ט כ' שזה ראי' לדעת הכנ"י דיש לחלק אם אשה שאת רואה מחמת תשמיש אז מקילין אצלה ג"כ שלא בשעת תשמיש אבל אם אינה רואה מחמ"ת כלל אז מחמרינין שצריכין מכה שמוציא דם והסד"ט אות י"ד והטו"ז חלקו ע"ז ונשארו דברי הש"ך ס"ק כ"ד בצ"ע

ולפי ענ"ד נכון מאוד לומר עפ"י מ"ש הסד"ט ומובא בלחם ושמלה אות ט"ו דספק מן הצדדים שייך דווקא בשעת תשמיש שע"י מיעוך אבל שלא בשעת תשמיש לא ואם הש"ך ג"כ ס"ל כן אז נכונים דבריו דלעיל כדמייתי דברי המרדכי כ' בהדיא דסברתו לתלות שלא בשעת וסתו במיעוך ובא הדם מהצדדים ולפי"ז שלא בשעת תשמיש דל"ש ספק זה יש להחמיר ואי הוי נקט הש"ך בס"ק כ"ד דלענין ז'