מהר"ם שיק יורה דעה ט

קצת חידושים ממר גיסי הרב המאוה"ג החריף ובקי וכו' מוה' יעקב פראגער נרו האב"ד ור"מ דק"ק אדא והגליל יע"א

הנה התוס' בריש פ"ק דחולין הביאו בשם ה' א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות והקשו דמזבחים דף ל"א דקאמר שם דטעמא דנקט במתני' כל הנשים ששחטו דיעבד משום דתני שם טמא ולדעת ה' א"י הוי לי' לומר דנקט משום נשים דתנא שם מקודם ולדעתי י"ל דהנה התוס' בגיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א כ' דאחד נאמן על השחיטה אע"ג דאתחזק איסורא משום דבידו הי' לשחוט ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאינן יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או לשכור אחרים שישחטו לה כבידה דמי עיי"ש ולפי"ז י"ל דס"ל לה' א"י דדווקא בדיעבד יש לסמוך על זה אבל לכתחילה אין לסמוך על זה דכיון שדעתן קלות אפשר שתשחט אעפ"י שאינה יודעת ולא תטריח את עצמה ללכת לבקש שוחט בחנם או בשכר כדרך נשים עצלניות אבל בוודאי אם היא במקום שיש עמה שוחט לפניה בוודאי אם א"י הלכות שחיטה לא תשחוט בעצמה דחזקה לא שבקה התירא ואכלה איסורא ולא גרועה ממומר לתיאבון ולפי"ז התם בזבחים דאיירינן לענין קרבן דשכיחו שם כמה שוחטים והכהן עומד אצלה לקבל הדם וודאי אי לאו דידעה בנפשה בבירור גמור דבקיאה לא הוית שחטה וא"ל דלפי"ז אף בחולין אם אחרים היודעין ה"ש עומדים שם תהא מותרת לשחוט אף לכתחילה הרי הה' א"י אינו מחלק בזה די"ל דבחולין לא פלוג כיון דעל פי רוב אין אחרים עומדים ע"ג משא"כ בקדשים דא"א שלא יהיו שם אחרים היודעין לשחוט שפיר מותרת לשחוט אף לכתחילה

והבית יוסף ביו"ד סי' י"ט הביא דברי האלדד הדני שאם שחט ולא ברך שחיטתו פיגול והנה מלשונו משמע דאף לאחרים אסור ואחר זה הביא הב"י דברי הראב"י דאם הזיד ולא ברך על השחיטה אסורה לו ולא לאחרים ובהג"א תמה על דברי אלדד הדני דלא מצינו דמשום ברכה יהא נאסר השחיטה (ועיין בברכות דף ט"ו דמפורש שם דברכות דרבנן וברכה לא מעכבא)

ולפי. ענ"ד דהנה הנוב"י במהדו"ק חיו"ד סי' ב' הביא בשם הגאון או"ח זצ"ל דממתניתן ריש חולין דחשו"ק ששחטו מוכח דלא כאלדד הדני והנוב"י הוסיף להקשות מהפיל סכין ושחט וכן מכמה מקומות עיי"ש וכ' הנוב"י די"ל דטעם האה"ד הוא משום קנס או משום דחשוד לאותו דבר וזה שייך דווקא אם בכוונה שחט בלא ברכה אבל מי שלא הי' מחוייב לברך או שא"א לו לברך או שלא הי' אפשר לו לברך והיינו בגוונא דחרש או בהפיל סכין לא שייך קנס ולא טעמא דחשיד גם האלדד הדני מודה דאין הברכה מעכב ושחיטתו כשרה ולדעתי קצת קשה על מ"ש הנוב"י דהטעם משום קנס הי' לאלדד הדני לחלק בין אם הבהמה שלו לשל אחרים ומ"ש הנוב"י דס"ל לאלדד הדני לאסור גם לאחרינא קשה קצת להבין באין לו לשלם מה קנס הוא לו אם יאסרו בהמת חברו

ומ"ש הנוב"י עוד משום דחשוד לאותו דבר זה צ"ע הלוא מבואר ביו"ד בסי' קי"ט דחשיד לדבר הקל לא הוי חשיד לחמור וכיון דברכה דרבנן ונבילה הוי איסורא דאורייתא הוי מקל על חמור גם בנבלה עובר על לפ"ע בכל כזית וזית והיותר תימה על הנוב"י דהרי הרא"ש הביא דהאלדד הדני אמר דינו בשכח ולא ברך וא"כ ליתא להנך ב' תירוצים של הנוב"י ושוב ראיתי שגם בפ"ת העיר בזה ולזה נראה לפי ענ"ד להשוות דעת האה"ד עם דעת הראבי' הנ"ל די"ל דאף דפשוט להלכה דשחיטה לא בעי כוונה היינו כוונת מצוה וכוונת מעשה שחיטה ] ועיין בפמ"ג בסי' ג' שהביא בשם מהרש"ל ביש"ש דהיפוך הכוונה מזיק] אבל ברור דצריך השוחט להיות מיושב בדעתו להיות נזהר בכל הלכות שחיטה בכללותי' ובפרטותי' דאם אינו מיושב בדעתו ויש לו איזה דבר המטרידו אפשר לו לשכוח איזה מהדברים שצריך להיות נזהר בהם [ובפ"ת כ' דאפשר דמטעם זה אין לאבל לשחוט משום דטריד באבלו] לזאת כל ירא ה' בוודאי מסיר מלבו כל טרדותיו בעת שהולך לשחוט ובפרט בעת הברכה נותן בוודאי אל לבו יותר שלא יטרידו שום דבר ולזאת אם ראינו ששחט בלא ברכה והיינו ששכח לברך [וכמו שהעתיק הרא"ש דברי האה"ד] א"כ שוב י"ל שהי' טרוד במחשבתו כל עת השחיטה ואולי שהה או דרס ולכן שחיטתו פיגול בין לו ובין לאחרים

אבל בהזיד ולא ברך כיון שעשה כן במזיד א"כ הוא מחמת קלות והרי הוא רק חשיד שלא לברך והוא קל נגד איסור נבילות בזה ס"ל לראבי' דרק לדידי' קנסו אבל לא לאחרים אבל בשכח לברך י"ל דגם הראב"י ס"ל כהאלדד הדני דשחיטתו פיגול אף לאחרים וכנ"ל ומיושבים ג"כ קו' האור חדש והנוב"י הנ"ל די"ל דווקא דצריך לברך ולא בירך מחמת שלחה ומוכח שמחמת טרדתו שכח וא"כ אפשר שקלקל בשחיטה ג"כ משא"כ במקום שלא הי' יכול לברך וכדומה דאין לנו הוכחה על טרדתו פשיטא דאין הברכה מעכב ומיושב קושית הגהות אשרי הנ"ל ואמרתי דבר זה זה רבות בשנים לפני אדמו"ח הגאון זצוקלה"ה והוטב בעיניו אמנם לפי"ז צריך טעם למאי דקי"ל בש"ע בסי' י"ט בשחט ולא בירך דהשחיטה כשרה ואפשר לומר עפ"י מ"ש בפרמ"ג בשפ"ד בסי' א' ס"ק י"א דבנטל קבלה ושכח וכו' אמרינין דמסתמא שחט כרגילתו. א"כ אפשר לומר דגם לענין הברכה וכו' מ"מ סמכינין ארגילותי' וצ"ע

בסי' ק"ב בו"ד הביא הש"ע דיש אומרים דדבר שאין ההיתר יבוא בוודאי לא מקרי דשיל"מ והש"ך הקשה שם למה הביא דבר זה בשם י"א הלוא הדבר הזה מוכרח ומבואר בביצה דף ד' דקאמר אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא יעיי"ש ולדעתי י"ל עפ"י מאי שהביא הפליתי בשם הצ"צ שהקשה למאי נ"מ יקרא זה דשיל"מ הא ממנ"פ אם תמות תוך י"ב חודש והרי היא טריפה א"כ הרי נתבטל האיסור ואם תחי' י"ב חודש אפי' בלא תערובות מותרת הביצה ותי' דניחא לן שיאכלנה בהיתר אף אם לא היתה בתוך התערובות משיאכלה רק ע"י היתר שנתבטלה וההיתר רק מכח דסמכינין אביטול והפליתי כ' דאין לזה הבנה [וכוונת הפליתי י"ל דהרי אפשר דהיום היא עכ"פ רק תערובת ספק טריפה ולאח"ז אפשר שיתוודע שיש כאן וודאי טריפה בתערובת

ולפי ענ"ד דיש לזה הבנה דאם נאמר דסד"א לחומרא א"כ היום אוכל איסור מה"ת ע"י תערובות וגנאי הוא עכ"פ כמבואר ברא"ש בפנ"ה ובב"י ביו"ד סי' ק"ט אבל למחר אפשר שיותר לגמרי ואפילו אי יהא אסור לא הפסיד דגם היום אסור אלא שהוא בתערובות ואולי אם ימתין יהא מותר וירויח וזה דווקא אם סד"א לחומרא יש מקום לומר דזה הוי דשיל"מ ולא קשה קושית הצ"צ משא"כ אם ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דפשיטא שלא ימתין דהרי היום הוא מותר עכ"פ מה"ת בוודאי ולאח"ז אפשר שיתברר שהיא אסור מה"ת ואם דגם אפשר שיתברר שהוא היתר הרי גם היום הוא מותר מה"ת

וא"כ. להרשב"א לשיטתו דס"ל סד"א מה"ת לחומרא א"כ לדידי' הי' אפשר להגמרא לתרץ שם בביצה דביצה ס' טריפה בתערובת הוי דשיל"מ ומדלא מתרץ הכי ש"מ דזה לא נקרא דשיל"מ אמנם להרמב"ם ודעימי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא א"כ ממילא אין שום קושיא על הגמרא וממילא לא מוכח דבכה"ג לא הוי דשיל"מ לענין דינים אחרים דלאו תערובות (וגדלה שמחתי מאוד כי הראה לי אחד דמבואר בכ"מ פ"ז מהלכו' עכו"ם דהרמב"ם ס"ל דדבר שיל"מ נקרא אף אם אין ההיתר יבוא בוודאי ודלא כהרשב"א ולכן המחבר לשיטתו כפי מ"ש שם בכ"מ שפיר הביא בש"ע דבר זה בשם יש מי שאומר דהוא ס"ל דהרמב"ם חולק על הרשב"א וא"כ צריך לתרץ קושית הש"ך מהגמרא ולפי ענ"ד מ"ש נכון הוא בעזה"י

הנה אדמו"ח הגאון זצוקלה"ה הניח בצ"ע בתשובותיו לחאו"ח סי' קפ"ב דמ"ש דלענין רבית לעכו"ם דאסרו משום שמא ילמוד ממעשיו התירו בזה"ז כמבואר ביו"ד סי' קנ"ט משום דא"א בזה"ז בלעדם לישא וליתן וא"כ גם לענין שכירות בתים מנכרים דג"כ נאסר שלא ידור בשכונתם משום שמא ילמוד ממעשיהם ולמה לא ניתר גם כן ואי משום דאפילו בטל הטעם לא בטלה התקנה א"כ גם לענין רבית הי' ראוי לומר כן יעויי"ש ולפי ענ"ד דמלבד די"ל דבשלומא ברבית אם לא יתירו לא יהי' שום אפשרות לשאת ולתת עמהם ע"כ הוכרחו להתיר משא"כ בשכירות בתים למה יתירו אם אם אפשר בלא שכירות ולא נעקר דברי חכז"ל בכדי

אבל י"ל עוד דהנה החו"י הקשה על הטו"ז שכ' דהיכא שריבתה התורה בפירוש א"א לחכז"ל לאסור א"כ ברבית דהוא מפורש בתורה לנכרי תשיך וכו' איך אסרו חכז"ל ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ס"ב שתי' כיון דכדי חייו התירו א"כ לא עקרו לגמרי ובתשובת חת"ס חיו"ד סי' ק"ט תי' דחכז"ל לא אסרו הרבית להדיא רק אמרו שיתרחק הישראל מהם שלא ילמוד מעשיהם ואסרו כל דבר המביא למשוך אחריהם והוא גדר וסייג ללאו דלא תלמד לעשות כתועבת הגוים כו' וגם דברי תורה מתקיימים כגון בכדי חייו ולת"ח עיי"ש והנה כ"ז הוא התנצלות אם הי' אפשר לכל ישראל להתרחק בכל מו"מ מהם גם דאסרו חכז"ל רבית נוכל לומר כתי' החת"ס דכיון דלא אסרו בפירוש רבית אלא דאסרו כל דבר הקרוב לזה אין זה נגד התורה כ"כ אבל בזה"ז כיון דעיקר מו"מ הוא עמהם וא"א לאסור כל דבר אשר מביא לידי התקרבות א"כ הדרא קושי' לדוכתה איך אפשר לחכז"ל לאסור נגד המפורש בתורה להיתר ע"כ התירו לקחת מהם רבית משא"כ בשכירות בתים שאינו נגד מפורש לתורה בהיתר והניחו האיסור על מקומו

ויש לישב עוד קושיא הנ"ל בדרך צחות לדעתי דהנה מבואר ברא"ש בע"ז דף ב' דל"א שבמנין וכו' אפילו בטל הטעם ל"ב התקנה היכא