מהר"ם שיק על התורה צ

שהם הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא וזה שאמר דהע"ה מי האיש החפץ קיים היינו החיים האמיתיים המוסריים והנצחיים וגם מבקש ואוהב ימים היינו החיים הזמניים וגם מבקש לראות טוב הצלחה ומי שמבקש שיהיו ג' אלו קשורים ודבוקים יחד והשיב שלזה צריך שיקשר ויחבר ג"כ מדות טובות שהם ג' כללים אחד נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה היינו ב' מיני לשון הרע וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ז מהל' דיעות אחד שמדבר בפירוש והב' שמדבר בדרך שחוק ורמאות ועל שניהם אינו די שלא ידבר אלא צריך שישמור וינצור פיו ולשונו מצד שהוא רגילות באדם וכמו שאמרו כולן באבק לשון הרע ועי"ז כיון שלא יעשה לשום אדם רעה יזכה בעוה"ז בהצלחה ע"ד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ובפרט אם שומר לשונו מצד שזה האדם נברא בצלם אלקים ובן אברהם יצחק ויעקב ואיך יגנה אותו וגם מצד שהוא מכיר חולשת האדם כנ"ל ישוב המדה השנית סור מרע ועשה טוב שיסור מכל רע מצד חולשתו וכיון שיהי' מושרש בזה עוד יבוא לכלל מדה הג' המשלמת הכל שיבקש שלום וירדפהו והיינו כנ"ל שיאהב האמת והשלום ועי"ז ממילא יזכה לפירות בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב ויזכה לחיים כנ"ל בעוה"ז והואיל וזכות הרבים תלי' בו לא יבוא לידי חטא וממילא יחי' חיים בטוחי' וזה שאמר שהזהיר משה וזאת תהי' תורת המצורע היינו המוציא רע ביום טהרתו והובא אל הכהן היינו שזה יהי' לו ללימוד דווקא אם נטהר יכול לבוא אל הכהן שאל"כ בדד ישב מצד שהאדם חלוש וילמד משכניו הרעים כשם שמחלת הגוף יש מהם ארסיים המחליאים ומדבקים באדם אחר כך בחולי הנפשות והולך את חכמים יחכם ורוע כסילים ירועע היינו שבעצמו יש לו לאדם חלק המחכים הנפש והנשמה וחלק שעושה אותו רע היינו יצה"ר שבגוף והולך את חכמים יחכם ע"י חלק הנשמה שמתעורר ע"י ומצא מין את מינו וניעור ורוע כסילים ירוע מחלק היצה"ר ומצא מינו וניער ולכך בדד ישב בעת טהרתו אדרבה ידבק בחכמים ותלמידיהם בכהן שהוא מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום עד יתקיי' בנו הקרא בישעי' וכל בניך לימודי ה' ולא יהי' צריך להיות רודף שלום אלא ורב שלום בניך בבי"א:

אחרי במדרש רבה בפסוק איש איש אשר ישחט שור וכו' חוץ למחנה הה"ד עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים כל מה שאסר לן התיר לן אסר לן דם התיר לן כבד אסר לן חלב התיר לן חי' וכו' עיי"ש שהאריך וצריך ביאור והמשך לכאן הנה רמב"ן כתב דפשטא דקרא משמע כמאן דאמר בשר תאוה אסור במדבר ולכך כל בשר הנאכל הוא קדשים וצריך להביאו למשכן ושפיר סתם הקרא ע"ש. והנה טעם דאסר לן במדבר בשר תאוה יש להסביר דהקב"ה לא התיר בשר בע"ח אלא לצורך דאדם הראשון הי' אסור לאכול בשר עד כח לאחר המבול וביאר בעל העקדה שם דלאחר המבול שירדה תשות כח קצת לעולם שהרי חזינן שנתמעטו ימי חיי הדורות והי' צורך באכילת הבשר לחזק גופם ולכך זה מעלה ושלימות לבע"ח שעל ידו יחזק כח האדם לשרת את קונו ע"ש ומצד טעם הזה א"ש במדבר שאכלו המן לחם אבירים שנשתנה טעמו לכל מיני מאכלים והי' בו כל הכוחות שוב לא הי' צריכין לבשר לחזק גופם והי' כמו קודם המבול ולכך אסור להם בשר אמנם כבר כ' בספרים דכל הדברים צריכין להתעלות ומעלה לדצ"ח שע"י זה שאדם אוכל אותם נתעלו ונתדבקו באדם ונעשה כל העולם חיבור אחד ולזאת צוה השי"ת שאם ירצו לאכול בשר יקדישו לשלמים ויהי' מהם בשר קודש וגם יאכל האדם מהם ויתעלו ויתדבקו באדם והכל אחד ולא יהי' נעשה לבעלי חיים שלא כדין ויהי' להם ג"כ עליי' ולכך אם שחטן בחוץ חשוב לי' הקרא כאלו דם שפך שעשה שלא כדין וגם ביזה קודש ולכך חייב כרת ועפ"י האמור שיש למאכל עלוי ע"י אכילת אדם נראה לי טעם מה שאמרו חז"ל כל מה שאסר לן התיר לן כנגדו דעלוי הנ"ל שייך בדברים טהורים ובטמאים מה איכא וכלי מעשה בראשית אחד הוא אמנם ע"י שהתיר לן כנגדו דבר שיש לו אותו כח ועצמיות לכך אפשר שע"י אכילת אותו דבר היתר נתעלה המין כולו:

ועפי"ז א"ש המשך המדרש הנ"ל דהפסוק אמר אשר ישחט שור או כשב חוץ למחנה כאלו דם שפך דנעשה להם שלא כדין כמו שהסברתי וע"ז מביא הקרא דעושה משפט לעשוקים דיש ללמוד ק"ו אם לבהמה כך לאדם לא כ"ש והיינו דמפרשה זו למדנו הה"ד דהשי"ת עושה משפט לעשוקי' ולכך נותן לחם לרעבים היינו ישראל שנאמר ויענך וירעיבך ולכך ניתן לישראל רק לחם למעוטי בשר דבשר תאוה אסור להם לרעבים דהיינו תאוה כנ"ל