מהר"ם שיק על התורה עד

עולה זדון והיינו דקאמר וכתר שם טוב עולה על גביהם ר"ל שבזה תלוים הג' כתרים שאם הם קשורים ודבוקים בכתר שם טוב אז הם כתרים ואם חסר להם זה דיעה חסרת מה קנית וא"ש ולכך מרמז לנו הכתוב הכתר כהונה שהוא סוף ג' כתרים הרמוזים בקרא במזבח הקטורת שאם הוא נותן ריח טוב אז הוא כתר כדלעיל:

תשא כי תשא את ראש בני ישראל כו' ובגמרא איתא במה אשא ראשן של ישראל בכי תשא ויש לפרש דהנה אמרו חז"ל יאה עניותא לישראל כו' שע"י כן הם דבוקים בד' משא"כ אם ירום קרנם מיד וישמן ישורון ויבעט ויגבה לבם ולזה אין טוב' מרובה טוב להם והתועלת לזה שלא יגבה לבם אפשר אלא א"כ ישימו לנגד עינם תמיד כי לא בכחם ועוצם ידם נעשה להם החיל הזה רק הם כשותפים בו מצד השתדלותם אבל אם ד' לא יגמור בעדם לא הי' מעשיהם שווין כלום וגם הכח עצמו ד' הוא הנותן כח לעשות חיל ולזה יתנו מחצית השקל לד' להורות כי אין לאדם בכל נכסיו רק שותפת עם ד' ומחציתו יהי' קודש ועי"ז יהי' כפר לנפשם וגם יהי' עי"ז אפשרות להרים קרנם אם יהי' זה נגד עיניהם וע"ז אמרו במה אשא ראשן של ישראל ר"ל באיזה דרך אפשר שלא יהי' תקל' בהרמת ראשן ע"ז אמרו בכי תשא:

מעשה העגל כבר ביארו הרמב"ן והכוזרי מ"א על איזה דרך נפלו ברשת הטעות הזה ומדוע לא מסר אהרן נפשו על זה והנראה שראשית הדבר לא הי' עיקרו על דרך ע"ז אלא היו מבקשים שהשגחת ד' הנדבקת בהם יהי' על דבר אחד בפרסום ועל ידי זה יתאחדו כולם אל מול אותו דבר בעבודת ד' ועי"ז יתרבה ויתגדל עבודת ד' בארץ על דרך שצוה ד' לעשות משכן ותכלית זה והם אכלו פגה וקודם שנאמר להם ממשכן הם באו על דבר זה בסברתם לעשות להם דבר מה שישרה עליו ד' כי סברו שיש כח באדם לעשות כזה אבל אהרן עשה להם עגל הורה להם כי הם כעגלה לא לומדה ואין אתם יודע עד מה לכוון ואעפי"כ טעו בו אחריו והי' מהם שאמרו לו אלה אלקיך כו' ואז חרה בהם אף ד' וכאשר שמעו ישראל לא שתו איש עדיו עליו אפשר לומר דהרמז הוא שכאן ע"י מתן תורה קיבלו כח התשוקה הרבה לעבודת ד' ועי"ז סברו לעשות להם אלקים וע"כ כאשר נפלו ברעה הזאת הסירו העדי הזה ולא רצו לעשות שום דבר כי היו כחפזים ולא רצו לעשות מחמת יראה ורעד הבא בלבבם וזה מדרך הנפש כאשר תחטא באחת מהקצוות ותדע הרעה אשר עשתה היא מתרחקת לקצה השני וע"ז אמר ד' רגע אחד אעלה בקרבך כו' ר"ל שעתה אי אפשר אלא שתורד גם העדי השני דהיינו הדיעה והחכמ' אשר קיבלו ההוא הכתר נגד כשמע ועי"ז ויתנצלו בני ישראל מעדים בהר חרב:

וידבר ד' אל משה לך עלה ואזה כו' וישמע העם הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ויאמר ד' למשה אמור אל בני ישראל כו' אתם עם קשה עורף רגע כו' ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך כו' כבר נתקשו הראשונים הלא כבר נאמר למעלה ולא שתו איש עדיו ועי' באבן עזרא שזה הי' מוקדם ע"ש ולענ"ד יש לפרש עפ"י המדרש נאה הי' לישראל שאמרו נעשה ונשמע שמא הי' נאה להם לומר אלה אלוקיך ישראל ע"ש וכונתו יש להקטין חטא איש אם נאמר שעשה זה מחמת שהוא מבוהל ברוחו ואינו פשיעתו אלא שעה זה בלי עצה ומזימה כי הנערות גורם לאדם שיהי' חיש מהר ברוחו בלי חוט המתון והזקנה מתון מתון תקרא ועם שבאמת זה מיקל החטא מיהו מקיל גם החסד והטוב הואיל ואינו זהיר ברוחו ומבוהל הוא ואל תבהל ברוחך כו' והנה מדרגת ישראל שאמרו נעשה ונשמע כו' והקדימו נעשה לנשמע ואמרינן במס' שבת פ' ר"ע דאמר מין עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו כו' והשיב כן כתיב תומת ישרים תנחם כו' והנה אם באמת לא הי' פזיזות הי' עטרת תפארת להם בתומת ישרים וכמו שאמרו חז"ל שירדו מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים נגד נעשה ונשמע אבל אם הי' פזיזות אין כאן טוב הדר וכבוד נגד זה שוב הנ"מ בהיפוך אם הי' פזיזות חטא העגל אינו גדול כל כך אבל ישראל אינם עמא פזיזא ואעפי"כ חטאו בעגל חטאם גדול יותר וע"ז אמרו במדרש נאה הי' לישראל לומר נעשה ונשמע ולא הי' פזיזות א"כ שמא הי' נאה לומר אלה אלקיך כו' וגדול חטא העגל יותר והנה כבר כ' המפרשים קשה עורף הוא ההתנגדות של מבוהל וחיש בדעתו שמי שאינו עושה במזמה גם יוותר על דעתו ויהפוך