מהר"ם שיק על התורה נה

לא הי' ואין לו להשגיח אלא על תכלית הכלל אשר הועמד עליהם ולכך קרא לו פרעה שם חדש אשר יקבנו צפנת פענח כדי שידע שאיש אחר הוא וששם הזה יגלה לו את תכליתו לפענח הטוב הצפון מבני אדם ולהיטיב עמם וגם יוסף קרא את שם בנו הראשון מנשה שע"י הגדולה שכח את כל עמלו ר"ל מה שהוא תכלית ועמלו כנאמר אדם לעמל יולד וגם את בית אביו נגד זה שצריך לשכח תכליתו אדרבה צריך שישתדל בתכלית אחרים ויש לו חלק בעמל כל אדם ונעשה פרה ורבה ולכך קרא שם השני אפרים כי הפרני ה' בארץ עניי שעי' שנעשה שר ומולך נעשה פרה ורבה ונתרבה חלקו ועמל הרבה ועד"ז אפשר לומר ברכת יעקב ישימך אלקים כאפרים וכמנשה שישימהו השי"ת שיפרה ויהי' חלקו מכל העולם ולא יהי' השתדלותו רק על צורך עצמו אדרבה ישכח על עצמו וישים לפניו רק אפרי' זאת היא הברכה העליונה ופרעה אמר עוד שישים זה לנגד עיניו וע"ז אמר ראה נתתי אותך על כל. ארץ וע"י הבגדים יהי' לנגד עיניו מה הוא ולכך הלבישו בבגדי משנה למלך למען יהי' זה לנגד עיניו ועד"ז יתפרש המדרש חזית הובא בבינה לעתים דרוש ט"ו ר' סימן וגו' כך בגבעון נראה ה' לשלמה ואמר לו שאל מה אתן לך אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והוא ניתן לי אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל והוא עפ"י הנ"ל דהכסף וזהב לצורך עצמו הוא ואינו יאתה לשר ומלך שישים עיניו על צורך עצמו לכך ביקש החכמה והכל בכלל ולכלל ישראל חלק בו ולו חלק בהם וכך כל מי שמשתדל לזכות אחרים זכות הרבי' תלוי' בו כדאי' בפרקי אבות וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים ואע"ג שעי"ז צריכים יתבטלו מעסק עצמם ומתורת וצדקת עצמם אמנם ע"י שעוסקים לש"ש לא די שיהי' להם חלק גם באחרים אלא שזכות אבותם מסייעתם שצדקתם עומדת לעד ותלמודיהם נשאר בכליותיהם וזה שאמר שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם היינו צדקת עצמם מה שצריך עמל ויגיעה יהי' אצלם עומדת וא"כ יהי' להם השכר בכפלים וזה שאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי רבים ככוכבים לעולם ועד שהמשכילים ע"י שישכילו אחרים יזהירו הם כזוהר הרקיע וע"י שיצדיקו אחרים אין חטא בא על ידם תה ככוכבים לעולם ועד:

ויגש ויפול על צוארי בנימן ויבך ופרש"י על בתי מקדשים עיי"ש וצריך טעם מדוע נמשל הבית המקדש לצוואר ונראה דהנה הצוואר הוא המחבר חלק הראש שבו ניכר נשמת רוח חיים באפיו ושכלו אשר משכנו במוח וחלק הגוף התחתון חדרי בטן והצואר הוא המחבר את שניהם וקבע ד' את מקום האכילה ושתיי' בצואר ג"כ שיהי' לאדם מוסר שגם החלק הרוחניי יהי' לו חלק באכילה ע"י מחשבות קדושות וברכה על האוכל וגם ע"י שנותנים ממנו לעניים וככה הוא הבה"מ הוא המחבר חלק השמים ממעל וחלק העולם התחתון בהשגחה פרטיית ועין ד' אל יראיו והקרבנות הם הם המזונות להשראת השכינה וכמ"ש העקידה באריכות בפ' ויחי והרי הכתוב קרא לקרבנות לחמי לאישי וא"כ שפיר הוא הנקרא צואר וכשם שבצואר הוא חלק הדיבור ככה מציון תצא תורה והוא המלמד לאדם דיעה ומספר כבוד ה' ומטעם הנ"ל הוא נימוס מימי קדם ליפול על הצואר שהוא מקום המחבר גוף ונשמה ולזה נופלים עליו להורות שחברתו עמו בגוף ונפש אמנם זה שיש פירוד הוא הגורם החורבן שאם ישראל הם במדרגה כנאמר ושכנתי בתוכם שהם עצמם הם המרכבה אז לא הי' החורבן אמנם הואיל והם ב' צוארים שצואר המקדש וצואר האדם אינם במדרגה אחת ולזאת צריך לגלות ולחרבן ולזה בכה על צואריו ר"ל על שאינם באחדות הגמורה לחלק הרוחניי ועי"ז ממילא הוא חרבן בהמ"ק :

עוד בפסוק הנ"ל ויפול על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו וערש"י שרמז על מקדשים שיחרבו ועל משכן שילה וצריך טעם מה ענין זה לכאן ובמדרש יש על ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה אתמול ארי ושור נוגחין זה את זה ועכשיו הולך בשליחתו כמו שנאמר תאב ושה יחדיו ירעו כו' עי"ש נראה שקיבוץ יוסף עם אחיו ואביו הוא דוגמת קיבוץ גליות לעתיד לבוא שע"י שנאתן וקנאתם נפרדו זה מזה דוגמת זה הי' סיבת הגלות שע"י שנאת חינם וע"י שאר עבירות נעשה החרבן דכשם שכנוס צדיקים נאה להם ונאה לעולם כך פזור רשעים נאה להם ולעולם ולכך דוקא כשיתוקן הכל ומלאה הארץ דיעה חכמה ועבודת ד' שמו להם ראש אחד דהיינו תכלית אחד ועלו מן