מהר"ם שיק על התורה נא

ואמרנו חי' רעה אכלתהו שיהי' האמת כן לאחר מיתה ונפרסם זה ונראה ר"ל למען יראו השומעים מה יהיו חלומותיו מה עונש עלתה בו במתכבד בקלון חבירו בפסוק מה בצע כי נהרוג את אחינו כו' כבר אמרנו למעלה כי העונש היא עיקרו כדי להפחיד בני אדם למען ישמעו ויראו לעשות זאת אבל אם מכסים דמו אין כאן למען ישמעו ויראו וכ"ש שאפי' יפרסמו מצד חי' רעה אכלתהו מ"מ יהי' הדבר נשכח שברית כרותה על המת שישתכח ואז לא יהי' לנו תכלית ממנו רק לשעה טוב יותר למכרו לישמעלים למען לא נשכח ויהי' לנו לזכר עולם להפחיד עוד מלעשות כזאת והוא ע"ד תהלים נ"ט אל תהרגם פן ישכחו עמי כו' שאז המה בעצמם יספרו עונם ואז יכירו וידעו כי מיד ד' היתה זאת:

מקץ ויהי מקץ כו' ובמדרש יש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים זה יוסף בשביל שפנה למצרים שנקראים רהב הוצרך להיות ב' שנים יותר וזה תמי' דסיפא סותר לרישא ובתחילה נבאר על מה שפקפקו על מעשה יוסף שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' ולכאורה הוא דבר מחוייב שראוי לכל איש לעשות מה שבכוחו לעשות לטובתו רק בתנאי שלא ישים מבטחו במעשיו אלא בד' וכמו שהאריך הרב בעל החובת הלבבות בשער הבטחון ואיך ראו שיוסף סר בטחונו מד' ולא ראוי לאדם לסמוך על נס אלא מה שיחסור הטבע ישלים הנס ובתחילה נפרש קרא וישב דפתר יוסף ונתת כוס פרעה כו' כמשפט הראשון דהנה ההשבה לאומנתו אפשר שיחנן אותו המלך וימחול לו על סרחונו אבל כיון שיהי' בדרך מחילה אז כבר הוא בתנאי מוגבל שאם עוד יבא עליו חטא מה אז יהי' חתר וניעור החטא הראשון והשני יעיד על הראשון שכולם בפשע יבאו אבל אפשר ג"כ שלא בדרך חנינה ישיב למכונו אלא בדרך היושר והמשפט שיצא דינו לאור ולזה פתר לו שישיב כמשפט הראשון שלא בתנאי אלא שיצא זכאי בדין ויוסף למד זה מחלומו שחלם לו והיא כפורחת עלתה נצה להורות שיהי' כאלו פרח אז בטעם הראשון והנה כבר הי' מנהג בפותרי החלומות ליתן להם אגרא ובפרט עבור בשורה טובה ויוסף אמר שאין רצונו באגרא כי אם זכרתני אתך ר"ל אפי' אם תעשה רק זאת ועשית עמדי חסד וכ"ש לפי שאמרתי שפתר לו שיצא בדין אז לא יהי' לו זה לגנאי אלא אדרבה לכבוד ולתפארת יהי' לו בזכרו את מאסרו וא"כ אין כאן דבר מעכב והנה כבר הי' יוסף מחיוב לעשות זה לבקש על נפשו רק שזה באמ באדם בינוני אבל אדם שצדיק גמור הוא והקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית על כל פעולה ופעולה היינו השגחה מיוחדת שלא באמצעות הטבע אין לו רשות כיון שיודע שמיד ד' הכל בגזירה מיוחדת לכלות פשע המיוחס לעונש זה ואין עצה נגד ד' ועין ד' אל יראיו כשיעלה עת רצון לפניו כי קץ שם לחושך ולכך לא ראוי להסיר מעליו עונש וגזרה אבל יוסף שפשפש ולא מצא בעצמו חטא מיוחס לזה העונש ולכך סבר שמקרה קרה לו שמכח עון עקביו נעזב למקרים ביד רוע בחירת האדם ולא הי' זכותו כדאי שיגן עליו ולכך סבר שיעשה השתדלות מה שאפשר לו וד' יהי' עמו לסיייע במעשה ידיו כי לא הי' גזרת בית הסוהר נגזר בגזרה מיוחדת עליו רק באמת הי' יוסף צדיק גמור ולא הי' ראוי להיות נעזב אל המקרים מפני עון עקביים רק הי' באמת גזרה מיוחדת ובכונה ולא הי' לו ליוסף לעשות כלום ועכ"פ יוסף לא חטא אדרבה בזה בטח בד' כי סבר לעשות את שלו לבקש על נפשו כי האדם מחיוב לעשות בכל אשר בכחו או כדי שעי"ז אם לא יעלה בידו יראה כי מד' היתה זאת אלא מפני שבאמת יוסף הי' צדיק גמור רצה הקב"ה להראות לו זה שהכל מיד ד' לכך הוצרך להיות עוד ב' שנים והטעם נראה כי עיקר הסמיכה הי' על יום הולדת שהוא כדרכן של מלכים שביום שמחתם כזה הם מתירים האסורים אשר אין להם חטא גדול וכיון שאזלו ב' וג' יום הולדת בתרי זימני או בשלש הוי חזקה שבודאי לא יעשה לו טוב ועי"ז הי' ניכר לו שאסורו והתירו הכל בהשגחה מיד ד' וזה כונת המדרש שהתחלנו בו שיוסף שם מבטחו בד' ולא פנה אל רהבים כמבואר לעיל ולכך רצה הקב"ה להראות לו כי לא מידם הוא וקרא דאתא לידן אפשר לפרשו על אופן אחר כי האדם כבר מוטבע בטבע כאשר פסק כוחו ורואה שאין איש שישים עיניו למעלה ויסמוך על ישועה למעלה ממנו מצד שהאדם רוצה להושיע עצמו אבל לא זה הבטחון כפי' הקרא טוב לחסות