מהר"ם שיק על התורה מו

ששאר מניעות מהטבע המגבילים והמונעים אותו מצרכיו יסולקו ממנו ואין הטבע יוכל לעמוד בפניו:

וב' המעלות אלו נראה שהלבישה המליצה אותם במטה אלקים היינו המעלה השנית לנער רשעים מן הארץ ולמנוע מעצמו כל הפתויי והסתותי היצר והרשעים שלזה מיועד המטה למנוע מלהחליק וליפול ן חלקלקות הנוטים במעגלותו ולנער ולהפריד רשעים אבל יותר נעלה המעלה הראשונה היא קראה המליצ' יד הרמה והגדולה ולזה כיון והי' כאשר ירום מש' את ידו וגבר ישראל:

וגו' דהנה יש נפקא מיני' בין ב' המעלות המעלה השניי' בא לארם מכת הרע והפתויי והסתה של רשעים וכיוצא בהם וא"כ נהי דמעלתו גדולה מ"מ כיון שהרשעים גורמים לטוב ומעלה הזאת יש להם זכות מה ואין הקב"ה מקפח שכר וגו' אפי' אבד דינר ומצאו עני הקב"ה נותן לו שכר וכיון שנתעלה מדרגת הצדיק ע"י פיתויי רשעים אין מדרגה הזאת כדאי שיכבשו הצדיקים את הרשעים ולהעבירם ולסלקם מן הארץ כיון דבכלל מדרגת הצדיק יש זכות לרשע משא"כ במעלה ראשונ' היא נקי' ואין לזר אתו וזה נראה כוונת המדרש שאמר בפ' בשלח שאמר הקב"ה למשה הרם את מטך ונטה ידך על הים שפי' המדרש שירם המטה היינו שיסלק המטה ורק בידו יעשה לו נס היינו מטעם הנ"ל הואיל שבמטה ומדרגה ומעלה זו אי אפשר לבקע הים לנער הרשעים לכך אמר לו לסלק המטה ורק בידו יעשה ניסים ונפלאות היינו ע"י מעשיו הטובים העולים למעלה וא"ש וזה כוונת הקרא הנ"ל דיעקב אבינו הסתפק ג"כ בזה אם אמנם שראה שה' עשה לו ניסים ונפלאות וא"כ מזה נראה שה' רוצה בו וברכו שהלך ללבן אבל עתה שנפל עליו פחד גדול סבר שהי' מעלתו רק ע"י הסור מרע כנ"ל שלא הלך בדרכי עשו ולבן ואז יש גם לרשע חלק בו ואינו עומד לו נגד עשו וזה שאמר במקלי עברתי את הירדן הזה לא בכח מעשי הטובים אלא בכח הסור מרע והוא בבחינת מטה ומקל שהוא מטה האדם ומקל אותו בקלות לילך והה"ד לענין מליצת הענין הוא המקלי לפתות אותו להיות בקלות ראש והצדיק אדרבה ניער במקלו הרע והחזיק עצמו במשענתו שלא ימוט וזה שאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה ופרש"י שנתן מקלו בירדן היינו איך הוצרך לשבר ולהכות על פתויו ונסיון הרשעים שמקיפים אותו כמים רבים בירדן ובזה נבקע הירדן וכדלעיל מידה כנגד מידה ולכך ועתה הייתי לב' מחנות שאין זה כדאי לעמוד ולנער הרשעים ולכך הוכרחתי לחלק לב' מחנות וא"ש וע"ז סובב תפילתי הצילני נא מיד אחי וגו' ואתה אמרת היטב איטב עמך והיינו במעלות העשה טוב שהוא עמו וגו' וא"ש:

ויקח מן הבא בידו וגו' שוב אזר כגיבור חלצו לעשות כל האפשר לו ואע"ג שראה בפעם הראשון שעם זה שכיבד אותו ושלח שלוחים לא הפעיל מאומה לא זז מלעסוק מה שעלה בדעתו להיות טוב כי אדרבה זה הוא סימן שאין סמיכתו על התחכמות של עצמו אלא שזה טוב וישר לפני ה' לעשות כפי האפשרי כמ"ש החובת לבבות בשער הבטחון ולזה כאשר עתה בחר לשלוח לו מנחה לא רצה ליקח מן אותו מקנה אשר נולד לו מקנה לבן אשר כבר גלה לו מלאך אלקים שהי' באמצעות נס שכל העתודים העולים אל הצאן הי' נקודים וגו' ולכך בחר בצאן ובקר הנולד ברשותו:

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב וגו' כי אמר אכפרה פניו וגו' יש לפרש עי"ז ששולח דורן כזה ונראה כי הוא ירא ממנו ואינו סמך על ברכתו של אביו ועי"ז ירפהו:

ויאבק איש עמו וגו' שהוא הי' שר של עשו ושלחו הקב"ה כי לא ע"י מעשיו יגבור וכל הלילה רמז לכל משך זמן הגלות יאבק איש עמו וירצו להפילו ולהורידם מדתם עד עלות השחר סמוך לגאולה וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וכו' אפשר שכיון שאדרבה ראה אח"כ להתחבר עמו ואז ותקע כף ירך יעקב שאז יכול להם שע"י הדביקות יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויאמר שלחני וגו' לא אשלחך כי אם ברכתני וגו' ר"ל שאדרבה יגיירו מהם ע"ד שאמרו מפני מה גלו וגו' כדי שידבקו בהם גרים ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' יש לפרש דהנה כבר מטבע האדם מוטבע לעשות ולדבר כאשר עם לבבו ולא ידבר דבר עיקש ופתלתול ולכך התינוק כל זמן היותו קטן מדבר פיו כלבו אבל לאחר שאדם נתגדל בשנים ורואה הרבה פעמים שאלמלא יגיד כאשר בלבבו יבוא לידי היזק והשקר יביא לו ריווח ולכך מצד אהבתו למועיל לו ישנה דבריו אבל מדת הצדיקים ראוי' שיהי' ודובר אמת בלבבו אבל זה באמת אם הי' כל הדור הוא צדיקים לא כן בעבור שיש רשעים בעול' אי אפשר גם לצדיק להיות בכל פעם פיו ולבו שווין כי אם עקש תתפל ולכך יעקב שנקרא ע"ש