מהר"ם שיק על התורה לח

כפול חסד האשה הטובה וחסד הודעה לו שעוש' לו טובה על דרך שפי' הרמב"ם בפרקי אבות חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' והואיל והיא צריכה ליצחק כדי להיות עזר להולך בדרכי ה' צריכה שתהי' גומלת חסד ולזה אמר אותה הוכחת לעבדך ולצורך זה הוכחת ובזה יש ליישב שלא הי' ניחוש הואיל ויש בדבר טעם ואין אסור בזה משום דרכי אמורי ה"נ לענין ניחוש ולכך יפה שיחתן של עבדי אבות וגו' שאנו רואים כל השתדלות אשר עשה כדי לקיים ולעשות נחת רוח לאברהם ובפירו' דברי חז"ל הנ"ל דיפה שיחתן וגו' נראה דהנה יש חילוק אם מלמדין לאדם דברי דעת וחכמה אז אין ראוי להלביש אותן בדברי מליצה כי אין הכוונה על דברים הנאמרים אלא מה שתוך הדברים מודעת לבינה וע"י קיצור הדבר עושה יותר התפעלות בקרבינו לא כן בדבר סיפור המעשה אשר נעשה כדי להיות האדם מלמד לעצמו מדברי הסיפור ההוא דברי מוסר וחכמה ויהי' בעצמו הרב והתלמיד אז הדבר ההוא צריך שיבוא מפורש ושום שכל ולכך בשיחתן של עבדי אבות ביאר והתיפה הכתוב דבריו מהשתדלותו ונאמן רוחו לאדונו כדי שממנו יראו וכן יעשה משא"כ לענין תורתן של בנים אז כל כמה דמקצר ועולה יקר הדבר יותר רב האיכות ומעט הכמות:

ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם וגו' והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך וגו' ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם וגו' והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכנו וגו' ויאמר בת מי את וגו' ויקוד האיש וגו' ויאמר ברוך ה' אלקי אדוני אברהם וגו' הדקדוקים מבוארים עפ"י אשר יבואר אי"ה בסמוך וראשון נאמר הנה החיוב הראשון הוא החיוב נגד עצמו ואחרי זה מיד בא החיוב נגד בניו והחיוב ראשון יבואר אי"ה במקום אחר ועתה נדבר מהחיוב נגד בניו החיוב הזה הוא מהשכל ומהתורה ומהטבע ג"כ כבר שתל ה' בטבע כל איש ואיש מכל מין שיאהב את צאצאיו לרחם עליהם וכמו שהאריך הבעל חובת הלבבות בשער הבחינה מרוב חסד ה' אשר הטביע ה' בטבע כן ואלמלא כן לתוהו נברא העולם שאלמלא האבות מגדלין לבניהם כמו נפל אשת בל חזו שמש יהיו וכל מין ומין לפי הטרחא המוטלת לצורך קיום בניו השתיל ה' בקרבו האהבה וטורח גידול בני אדם מרובה מגידול שאר בעלי חיים הטביע ה' בלב בני אדם אהבה לבניהם אחריהם יותר משארי בע"ח ובלב הנשים יותר מבלב אנשים לפי הרוב מטעם זה ואמרו חז"ל בכתובות מ"ט מאן דלא זן בניו יכפה לו אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבי בעי בני והאי גברא לא בעי בני' והכוונה נראה דהיא על דרך שאמר שלמה הע"ה במשלי כ"ז אם תכתוש אויל במכתשת וגו' לא תסור מעליו אולתו כי היסורין וכפיי' על ידי מלקות וכיוצא בו היא פועלת רק באדם שאין מדותיו הפנימית מקולקלות רק מתאות נפשו עובר המלקות מונע אותו אבל מי שלבו אכזרי או כיוצא בו מדה רעה מן המדות משפיל נפשו יותר מן בהמות שדה לאיש כזה לא מהני הכות אותו מאה פעמים ולאיש כזה אין צריך למכתשת שהוא הנמשל להאלקות ויוכל לכפות אותה על פי' וזה שאמר לאיש כזה יכפו אסיתא דהיינו המכתשת וליקום ולימא דהוא גרע מבהמות ועופות וכו' ועד"ז יש לפרש בפ' תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי וגו' דהנה הואיל וטרחת וצער גידול הבנים הוא רבה יש להבין מדוע הטיל ה' על האדם טרחה וצער מרובה הזאת אבל הדבר מבואר כי להוליד בנים באדם אינינו רק לתכלית כאשר בבהמות כדי להשאר מינו אחריו אלא להרבות בעולם עובדי ה' אשר יכירו וידעו גדולת הבורא ית"ש וכמו שבכל דבר הצער לפי היקר והחשיבות של אותו דבר וג' דברים שאינם ניתנין אלא ע"י יסורין כמו שאמרו חז"ל פ"ק דברכות להראות חשיבות של אותו דבר כן הבנים להראות תכלית הגדול מהולדת הבנים ולא רק למעלות עוה"ז דבנים הוא אחד מהדברים פי' דאבות הנאים לעולם ונאים לצדיקים לעוה"ב לכך טורח האדם וצערו על הבנים בכפלים מן החיות ובהמות שדי ולכך נאמר זה בעונש האשה הראשונה הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' כדי להראות לה זה ולכך אמרה דכיון דצערה הי' גדול כל כך ועל כרחך שגם החשיבות של הלידה הזאת היא גדול מאוד כמו שהי' באמת שנולד ממנה אביר יעקב חונו המשול' חבל נחלת ה' ולכך אמרה א"כ למה זה אנכי ע"כ שהוא לתכלית גדול שלא הי' עדיין בעולם ולא יהי' כיוצא בהריון הזה שתוליד בן שיהי' בלי זוהמא ויהי' מטתו שלימה ומקור ישראל ולכך ותלך לדרוש ה' וגו' והנה לפי האמור כבר מבואר כיון שצער הריון הוא גדול הבן לצורך הנעלה בקודש ולכך הי' זה לעונש לאשה הראשונה שהלכה אחרי עיני'