מהר"ם שיק על התורה כב

האופן המרומז בקרא משא"כ אח"ז או אפשר לומר בהיפך דהנה רש"י בפירושו לקהלת פ"ג פי"א הנ"ל פי' גם את העולם נתן בלבם שהכוונה שהקב"ה חלק חכמת העולם לבריותיו ולא נתנם לאחד כדי שלא יעיינו וישיגו את יום הפרדם והוא צריך ביאור והכוונה שעתה שיש לכל אחד רק חלק מחכמת העולם ועי"ז קצרה השגתו ועי"ז צריך טרדה רב ורבו המניעים וצריך שאיש את רעהו יעזורו ועי"ז צריכין לעסוק בישוב העולם וכיון שרוב התעסקם בהם מרוב טרחם יש להם אהבה כאהבת אומן למלאכתו ונחלק עין השגתם עוד יותר נראה דהנ' השכל הוא מכיר ערך יחס הדברים זה אל זה והיא מכיר כי הטוב אמיתי הוא לקנות שלימות וכל מעשי העוה"ז המה רק האמצעיות המובילים לזה ולא בהיפך עוד לטרוד ולבלבל אלמלי משיג כל החכמה וידע ויכיר שאין בעולם טוב בעצמו רק הכל לאמצעיים להשיג בהם שלימותו הי' יודע את פרידתו ר"ל לא שיהי' יודע יום ושעה כי זה אי אפשר בחק הטבע אלא בנבואה למעלה מהטבע רק שיהי' תמיד לנגד עיניו ויהי' לו עוה"ז רק כאורח נטה ללון ולא ישהא לתקן ולבנות בית ושום דבר הואיל ויהי' שכלו בריא ויכלול הכל בשוה וא"כ יהי' אדם מניח שלימות הגוף והעולם הזה וא"כ בני האדם שלא יעלו למדרגת השכלה כי בודאי אין זה אפי' קודם החטא שיהי' אפשר לכל אדם להיות במדרגה זו ולא הי' צורך בהן והחיבור והמצות לא הי' על אופן הזה אבל הואיל ואי אפשר לעולם לאחד להשכיל את כל ולא ידע אחד מדברי חבירו ולא יכיר את האמצעיים כולם עי"ז כל אדם נוטה לאחד מחלקי כוחות הנפש לעיין וכל זמן שנתחזק כח אחד מכוחותי' אזי נדחקים ממנו שאר הכוחות והוא מחליא הנפש והאדם אדוק בדבר ההוא אשר הטה שכלו עליו וכמדומה לו כי רק לו לבדו ניתן הארץ וכח דמיונו נתגדל ונתעלה מאוד הואיל ודבר אחד מבלתי חבירו הי' זמן רב בכח דמיונו וא"כ זה כונת הקרא ויצר ה' וגו' ויפח באפיו נשמת חיים ר"ל דחלוק יש בין חיות האדם ובהמה דהנה הבהמה חי' ואינה יודעת שהיא חי' אבל האדם חי ונודע לו שהוא יודע את עצמו וכמאמ' התנא פ"ג דאבות מי"ז חביב אדם שנברא בצלם וכו' חבה יתירה הראה לו וכו' וזה ויהי האדם לנפש חי' שהאדם עצמו הכיר ויהי לנפש חי' ומפני חבה יתירה נקט ויהי לנפש חי' והנה מכח הכרתו שהיתה אז נגד כל כוחות הנפש וגם ההתעסקות בהם הי' אחד כחבירו וכמאמר שלמה קהלת ה' עשה אדם ישר וגו' ר"ל בכל הכוחות היו בערכם ערך ויחוס שוה ולא הי' אחד מדחיק את חבירו אלא האחד מחזיק את חבירו להכיר בטוב ערך ויחוס הדברים זה לזה ולא ימיר רע בטוב כי לא הי' הכח הדמיון מטעהו כי היו כולם אגודים יחד ולא הי' לו עונג כי אם מצד אם הי' מסכים גם השכל עמו ושהוא מוביל לתכליתו ולא הי' לאדם ושכלו נטי' לאחד מן הדברים יותר מלחבירו ולכך הי' שכלו כולל בכל החכמות בלתי מניעה והי' האדם מתוקן כפי כח השכל וכאילו גדל עמו וזה שאמרו לדעת' נבראו ר"ל שהיו כל הכוחות ואברים מוכשרים לכח השכל וזה הפי' גם כן ויהי האדם לנפש חי' ר"ל שהאדם מוכשר ומגודל לנפש הנשמה אבל בעץ הדעת טוב ורע הי' פרי שהי' מחזק כח המדמה ומגדלו ולכך אסר לו הקב"ה לאכול מעץ הדעת טוב ורע שעץ ההוא יהי' מחזק המדמה ואז ע"י שהי' אחד גדול מכח האחר נדחק הכח ונתמעט ואי אפשר לו לכלול כולם רק בעמל רב אפשר לו להשיג מעט וגם אותו מעט הוא מתחלף לפי נטיית האדם לפי כח המדמה אשר לו אשר הוא מתחלפת מאחד לחבירו והוא מטה לשכלו לפי דמיון שלו והוא המיתה מב' צדדים האחת מוסרי כי החכמה תחי' את בעלי' וכיון שהומת השכל בקרבו הומת הכל והב' המית' הטבעית וגופנית כי אם קודם החטא הי' אפשר לאדם לחיות עולם שובע שמחות את פני ה' בשכר מעשיו כיון ששכלו הי' כולל הכל וכל אשר השכל מקיפו הוא מודרג תחתיו ואינו אסור בחבלי הטבע אבל כאשר נחלש השכל ונתחלק ואינו עובר רק לקצת הדברי' אז אי אפשר לו להשתרר על הטבע ומוסרותיהם ואפי' הקצת שהוא שולט בשכלו אי אפשר להיות תחתיו כי הטבע אחוז בשלשלת אחד בחבירו וכיון שהאחד מעכב אי אפשר להיות תחתיו כמאמר הכתו' ותחסרהו מעט מאלקים וגו' כל שתה תחת רגליו וגו':

והנה האדם הוא הכולל והוא העולם קנון והכל נכלל בו ולכך מחויב הפירוד וגם שהי' עולה לשכל הנאצל עתה שנחשך אורו יהי' מתגלגל עולם בחשכ' האור ההוא ולא יהי' לעולם אור נוגה לו כמו שהי' קודם וע"כ אמר לו השי"ת כי ביום אכלך ממנו מות תמות בב' מיתות הנ"ל אבל הנחש אמרה לא מות תמותון כי יודע השי"ת שביום אכלך ממנו ונפקחו עיניהם ר"ל שיפקחו הכח הדמיון שלו והייתם כאלקי' יודעי טוב ורע ר"ל שתהי' לכם נטי' לאחת מן הכוחות