מהר"ם שיק על התורה כא

התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בספר הזה כי אז תצליח ואז תשכיל וגו' אמר קודם שיתחיל במלחמה החיצונה אמר קודם יתחזק במלחמה הפנימית ויתחזק בתורה ומצו' ואמר הדרך והכלי מלחמה הפנימיות הם לא ימישו ספר התורה הזה מפיך היינו תורה שבע"פ שבלעדה אי אפשר להבין ולשמור תורה שבכתב וגם על ידיה אין קץ לתורה ולכך אמר והגית בו יומם ולילה ועי"ז תשמור ככל הכתוב כי מבלעדי התורה שבע"פ אי אפשר להבין הכתוב וגם היצה"ר מתחדש על האד' בכל יום ותורה שבע"פ היא התבלין שאמרו חז"ל וע"ז תצליח במלחמה החיצונה וגם אז תשכיל ויתקיימו שניהם בידך:

ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו וגו' ומלאו את הארץ וכבשה וגו' יש לפרש דהנה המצוה הזאת נאמרת לאדם קודם החטא וא"כ לא הי' סופו למות והי' חי בחיים א"כ לאיזה תכלית המצוה לפרות בשלמא לדידן כדי להיות דור הולך ודור בא ולשבת יצרה שלא יכלה המין ויהי' נצחיי במין ולכך הושם זה בטבע שאר בי"ח כדלעיל ויברך אותם אבל האדם קודם החטא שהי' נצחיי במין ולא הי' צריך זה לבריאת האדם לא הי' צורך הרבי' להיות נצחיי רק על צד היותר נאות כמו שהוברא אדם בב' עינים אע"ג שאפשר לו לקיים באחד וכן כל אברים הכפולים הטעם כדי ליברא האדם על צד היותר נאות ויותר מכוון לו ה"נ ברוב עם הדר' מלך ונהי דהקב"ה לא רצה לברוא יותר מאחד כדאי' בסנהדרין ל"ט טעמים על זה ולהורות כי גדול השלו' בעיני הקב"ה וברא ביחידו ע"ש אבל אח"כ המצוה לפרות וזה קאמר ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ר"ל שיפרו וירבו כדי למלאות הארץ ולכובשה ולא לקיום המין ומצד זה אשה אינה מצווה אבל לאחר החטא שמצות פרו ורבו הוא לקיום המין גם הנשים מצוות עלי' וכדעת הפוסקים דנשים מצוות על לשבת יצרה ולכך אמר הקב"ה ואל אישך תשוקתך מצד קיום המין והוא ימשול בך דאצלה הוא גנאי יותר שהיא שוה לבהמה בזה משא"כ האיש שיש לו עוד מעלה אחרת בזה:

אלה תולדות השמים והארץ וגו' הכוונה נראה דהנה כשנבחין מציאות העולם בכללו אנו מכירים כי העולם כלו צריך אחד לחבירו ואי אפשר להתקיים לאחד בלתי חבירו אם לא ברצון ה' ומזה אנו יודעין שכאשר עלה ברצון ה' לברוא העולם עכ"ח צריך להיות שעלה ברצונו לברוא כל העולם ומלואו ומזה נדע כי לא הי' שינוי רצון רק כן ראתה חכמתו אעפ"י שהכל אחד צריך לחבירו והמציאות הכל הוא אחד שלם כמו שהאריך הרמב"ם במורה ח"א סי' ע"א והחובות הלבבות שער היחוד וזה כוונת המקראות האלה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו' עתה שנעשה הכל אנו רואים כי מיד בהבראם הי' אלה תולדות השמי' כי אחד צריך לחבירו ומביא דוגמא אחד וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ וגו' ר"ל שאי אפשר קוד' המטר ובלי אדם כן בכלם אחד צריך לחבירו ואח"כ מבאר בריאת האדם:

ויצר ה' וגו' ויפח באפיו וגו' כאן ביאר הכתוב במקומו הראוי לו כי נפש האדם הוא חלק מהעליונים ולא מהגוף וגם ביאר כאן תכליתו ונקודת מועדו בעולם להיות פועל ועושה מעשים הנרצים והאדם נקרא נפש מצד מידות הנאותות אשר הוכנו לו וזה ויהי' האדם לנפש חי' שתכליתו רק זה הוא ובדרך זה נמי א"ש לקמן בפסוק כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו ע"ד שאמרו חז"ל אלמלא לא ניתן התורה היינו למדין צניעות מחתול וכו':

ויצר ה' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' יש לפרש עפ"י שפי' הרד"ק ישעי' על פסיק חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא דכוונ' דחיות האדם הוא קל הסרה כאלו ניתן דבר מה באפו שאינו מתקיים כן הנשמה היא רק באפו ומעותד לצאת ממנו ואם כי קרוב המות לאדם ומעותד יותר למקרים אשר מקרבים מיתתו וגם הפירוד קל אצלו יותר מבשאר בהמות וחיות הפליא ה' חסדו עם האדם שהאדם בטבעו עוסק בעולמו כאלו חי בעוה"ז לעולמים כפי' הראב"ע קהלת ג' פי"א על כי גם את העולם נתן בלבבם וזה הכוונ' דהקב"ה יצרו מהעפר ויפח רק באפו נשמת חיים קל ההסרה והפירוד ויהי האדם שהאד' הי' בעיניו לנפש חי' כאלו הי' נפש חי בעצמו ואע"ג שלפי קבלת חז"ל הי' האדם קודם החטא חי וקיים לעול' היינו ברצון ה' ולשכר מעשיו אבל לא מטבעו עי' ברמב"ן וא"כ ביום הבריאה קודם שהי' ראוי לו שכר מצוה כתב הקרא כאן את טבעו ברגע הבריאה זה הנראה ואפשר שזה כוונת ריש הפרשה אלה תולדו' וגו' ביום עשות וגו' ר"ל שביומם הי' טבעם על זה