מהר"ם שיק על התורה קסב

שיעורו טפח כדי שיאחזנו בידו כלומר שיהא בעיניו להיות אדם המעלה כזה דבר קטן כמו טפח שהוא מדה הקטנה ככתוב הנה טפחות נתת ימי כדי שיאחזנו בידו וברשותו כלומר שיבידו לעלות ולבוא ולהגיע לזה והיינו מכח התוה"ק שניתן לנו מה' לתבלין המלמדת לנו דרך הטוב וכדברי מרן זל"ל וגם יראה לכאן ולכאן על שרשו וסוף הוייהו דהיינו על נשמתו שהוא חלק אלקי ושאין להורידה מקדושתה ועל עניני גופו שהם דברים כלים ונפסדים ככל אשר כתב מרן זצ"ל וזה יראה לכאן ולכאן על נצחיות עניני נשמתו ועל עניני גופו הכלים והבן. ועד"ז יש לרמז עוד ויראה לכאן ולכאן שיראה גדולת בוראנו ית' אשר עמו מקור חיים ויראה שפלות עצמנו ויתעורר לשוב מפחד ה' ומהדר גאונו כמו שפי' בספרים הקדושים סומא באחת' מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה כדרך שבא לראות כך בא לראות והיינו לראות גדולת השי"ת ולראות שפלות עצמו וכיה"ר ובעה"י יש לרמז עוד בזה בגמר' הנ"ל אולם אכ"מ]. אבל אם בכל זאת אינם שמים ללב קרא לנו ישעי' השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו וגו' נגד ג' הנ"ל:

והנה הדרך כשאדם מכיר חסרונו אז יראה לתקן ורוצה להיות טוב אלא דאינו מכיר והיצה"ר מעיור עינו ולכך אמר ישעי' השמן לב מעם וגו' שיעורר אותם ויגלה חסרונם אפשר שעי"ז ישובו פן יראה בעיניו מדרגה אחר מדרגה וא"ש והיינו דקאמר כאן אחר הדברים האלה תשיב ב אל לבבך ותכיר חסרונך ועקשות ערפך [ע"י הברכות והקללות אשר באו עליך] שאע"ג שהשי"ת גילה לך ואמר לך כל זאת אפ"ה לא היית שומע ואז תשוב אל לבך ע"ד שאמר ישעי' ומבטיח השי"ת שאז ושבת עד ה' וגו' ומסיים כי המצוה אינו רחוקה וגו' אדרבה קרובה בפיך ובלבבך ע"י התעוררת הנ"ל וה' יחזירנו בתשובה שלימה ונזכה לשנת גאולה וישועה וכל טוב בבי"א:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת ולא רחוקה וגו' לא בשמים הוא וגו' ולא מעבר לים הוא וגו' ולפי' הרמב"ן קאי המצוה הזאת על מצות תשובה וצריך ביאור מאי קמ"ל הקרא בזה וכבר כתבתי במקום אחר כמה פירושים וכעת נראה לי בעזה"י עפ"י מה שהבאתי במקום אחר דברי הפלאה לפרש בפ' נח לא אוסיף עוד לסכל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו' ופי' הפלאה שכבר נודע שיש בין כתות בני אדם יש חוטאין מחמת רוע מזגם או שהוא להוט אחר תאות העוה"ז לפי מזגו וטבעו ונהי שיש לאדם בחירה מ"מ קשה לו להכניע יצרו או שמזגו נוטה למידת רעות גאוה וכעס ואכזריות וכדומה ואלו וכיוצא בהם בא לו מהתמזגות הגוף והרכבתו בחלקי החומר ובא עיקר חטאו מהחומר ויש כת שני' שאין גופם נוטה ומתאוה לתאוה ולמדות רעות ואפ"ה חוטא מצד חסרון אמונה וידיעה ובאלו עיקר החטא מצד חלק נפשו ולא מחסרון חומרו והנפקא מיני' אם בא מחומר או בא מנפש יש לומר ב' נפקא מיני' אחד שהבא מחומר כובא דרובא מתמעט והולך ע"י הזקנה שאז התאוות מתמעטות וגם עניני המידות אם אמנם שהם אינם מתמעטים ע"י הזקנה הוא רואה הבל הבלים הכל הבל ואינה חשוב בעיניו להתגאות בעולם שאינו שלו או להתכעס עבורו וגם רואה עצמו קרוב לזמן שיתן דין וחשבון והמרחם ירחמו עליו והמעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו ואיך יתאמר משא"כ אם בא לו החטא מצד רוע אמונתו זה לא יתמעט ע"י זקנה שרשעים כאלו אפי' על פתחי של גיהנום אינם חוזרן שאין אלקים כל מזימותיו והיינו רשע דקרא בר"ש סדר שלנו שאומר בשרירות לבי אלך לא בתאוות לבי שנגד זה מודה שבאו הקללות לבטל התאוות שלא יחמוד ולכך בשמעו דברי האלה יאמר בשרירות לבי לפי מה שנראה לו בשכלו והלב מכונה הרבה פעמים לשכל ובאמת התאוות והחומר מעוור עיני שכלו להטותם להיות חפשי ולעשות מה שתאוותו חפץ ויש עוד נפקא מיני' ב' באם החטא בא מחומר יש לענוש האדמה בעבור האדם שהוא בא ממנה וגרמה לו וכעין שנאמר במדרש משל לבני אדם שמקללין עבור בן רשע השדים שינק מהם משא"כ אם בא החטא מנפשו למה יקללו ויענשו השדים או הארץ שלא גרמה זה, ובזה פי' הפלאה לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל גרע בזקנתו יותר מנעוריו ועכ"ח שמרוע נפשו חטא דהיינו שמכח המבול נתמעט תאוותו וראה ה' שמצד התאווה אי אפשר שישחיתו כולי האי כמו במבול וא"כ אין ראוי לענוש האדמה מיהו דברי הפלאה א"ש לדור המבול שלא. קבלו התורה ולא הענישן בדין שמים אלא לפי מה שהחיוב לפי דעת האדם אבל כיון שקבלנו תורה מן השמים וגילה