מהר"ם שיק על התורה קנו

כפוי טובה הי' לכם לומר תן אתה ר"ל שהשי"ת יתן להם הזכי' הזאת שיכירו את חסדי ה' או שיתן להם באופן גלוי שלא יהי' שום מקום לספק ולדחות זה מעל עיניו היינו בלשון אתה בלשון נוכח כי באמת צריכין אנו לשום זה לנגד עינינו ולזה תקן השי"ת לנו הימים הקדושים רחש השנה ויהכ"פ להאיר עינינו ולשום זה לנגדינו כי הכל מה' והוא הניתן קצבה והם ימים נוראים שגורמים לנו להיות ירא וחרד על דבר ה':

ובזה עצמו שהקב"ה מדריכנו להבין ולראות הטוב והישר אעפ"י שאין אנו רוצים בו ואין אנו הולכים בדרכיו הוא הקורא לנו והוא אפשר הרמז של הבת קול שאמרו במדרש שיוצא בכל יום שובו אלי בית ישראל שהקב"ה רוצה בתשובתו של ישראל וכמו שכתב הרמב"ם בהל' תשובה שכבר הבטיח ה' לישראל שעתידין לשוב שנאמר ושבת עד ה' וגו' ואין הישראל נגאלין אלא בתשובה ורק סוף התשובה המיועדת בסיף הגלות הוא תגרום לנו כל החסדים וזה הבת קול שיוצא שובו שובו בנ"י וזה עצמו ראוי לנו לגרום אהבת ה' דהנה האהבת האב לבנו אינו ניכר אם הבן חכם משכיל הולך בטוב וביושר שאז טבע האדם לאהוב הטוב והמשכיל אבל אם הבן סורר מדרך הטוב ואפ"ה האב אוהב אותו ומשכיל על דבר אמת להדריכו בדרך הטוב והמועיל אע"ג שהבן אינו מכיר טובה ואינו מכיר חסד אדרבה הוא בן מביש ואפ"ה האב משגיח ועוזר בכל מיני התעוררת לטובה עליו הוא הסימן האהבה אמיתית בעצם לו וזה נראה כוונת הכתוב שהתחלנו בו, דהנה האבות משולים להרים והאמהות לגבעות כמבואר בכמה דוכתי במדרש וכשאנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו ואינם מפורדים מהם אין חידוש שהקב"ה אוהב אותנו אבל אם מפרידים ממעשיהם ואפ"ה הקב"ה עושה חסד עכ"ח אין האהבה רק בזכות אבותינו כיון שאנו מופרדים מהם ועכ"ח שהוא אהבת עצמיי שסוף ישראל להיות לעם סגולה וכנאמר הרנינו גוים עמו והוא אות על אהבת ה' לישראל והיינו דקאמר כי ההרים ימושו אם מעשה אבותינו ומעשה אלהות שלנו ימוטו וימושו מן הזכרים והנקיבות שלא יחזיקו בדרכיהם ואפ"ה וחסדי מאתך לא ימוש זאת תאמר ולשון אמירה מצינו על הוכחה ולימוד כמו לשון המורגל זאת אומרת וזה כוונת הקרא שזה שברית שלומי לא תמוט אמר זה תאמר מרחמך ה' שה' אוהב אותנו:

והנה אהבה מעוררת אהבה לזאת ראוי לנו ג"כ לאהוב השי"ת באהבה רבה ואהבת עולם וכמו שבארתי בדרוש וראית את אחורי שזה קשר של תפילין שזה שהקב"ה עושה חסדים אם אנו אחורי השי"ת זה ראוי לקשור עצמינו לאהבת השי"ת הכתובה בתפילין עיי"ש ועיקר אהבה היא כשאדם מכניס עצמו לחיוב ועושה מה שאינו מחיייב ונכספה נפשו שיבוא עת שיוכל להשלים רצון אוהבו ומקבל על עצמו נעשות כן קודם החיוב זה מראה סימן אהבה וזה אפשר שכיוונו חז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך דהמברך הוא על דבר שהוא מחויב לשעתו ואמן אמרו ס"פ שבועות העדות אמן בו האמנת דברים ובו קבלת דברים ובו שבועה וכך ענין אמן על הברכה שמאמת שאמן שכן יהי רצון שכל עמי הארץ יכירו שברוך ה' ובו מקבל לברך שמו של הקב"ה ובו שבועה לחזק מניין שנשבעין לקיים המצוה ונדרים סייג לתורה והה"ד קבלה וכל אלו ג' דברים הם אותות אהבה ולכך גדול העונה יותר מן המברך, והנה העובד מאהבה ושימר וממתין ואומר מתי תבוא מצוה זו לידי ואקיימנ' בזה יכול לקנות הנצחיית דמחשב הקב"ה לו כאיל עובד כל ימי העולם כיון שמחשבתו ורצונו לעשות ולעבוד כל ימי העולם אלא שנאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה וא"כ יוכל לעבוד ה' כאילו חי לעולם, ובזה אני מפרש איוב י"ד אם חרוצים ימיו ומספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבור היינו שאדם אע"ג שזמנו וימיו עוברים מ"מ ע"י התורה יוכל לעשות כאלו חי וקים ולא יעבור והיינו כנ"ל, וזה נראה כוונת המאמר המובא בסידורים אמר ר' יהושע בן גדיא כל מי שעונה איין בעוה"ז זוכה ועונה אמן לעוה"ב שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעוה"ז ואמן לעוה"ב והיינו כנ"ל שע"י עניית אמן מפרסם אהבת ה' ואהבת חבירו וע"י התשוקה שלו לעביד ה' מעלה עליו הכתוב כאלו עשה ועונה אמן גם לעוה"ב נחשב לו כל עניה ההיא ועוד הארכתי בעניני מוסר הראוים:

פ' כי תבוא השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה ורש"י פ' וירא פי' כל השקפה שבתורה הוא לרעה חוץ מהשקפה זו שגדולה מתנת עניים שמהפך הרעה לטובה עיי"ש, ונראה בעזה"י לבאר דהנה האדם