מהר"ם שיק על התורה קנג

דבר הקיים לעולם, הבוראם ומחזקם ונותן להם קיומם בכל עת ואי אפשר לומר שזה נותן ע"י שמים שגם השמים נהי שאינם כלים מ"מ כינוים ומשתנים ועכ"ח שהשי"ת הוא המקיימם עי"ש כל אלו מופתים לימודים אבל יש לנו מופת חושיי מקיום ישראל כמו שאמרו חז"ל שה אחת בין ב' זאבים ואומות הגדולים כולם כלו ולא נודע אי' הם רק ישראל נשארו וזם מופת חושיי אשר אפי' אוה"ע החוקרים ורוצים באמת מודים זה שהוא אות על השגחה פרטיית של השי"ת על ישראל ועכ"ח שעוד ידו נטוי' עלינו וכיון שיש לנו אותות ומופתים על השגחת ה' על, העולם ובפרטיית על הישראל אע"ג שאנו בגלות ולא לחנא וביד הקב"ה נס לשקר אלא כדי למלאות את דבריו שצוה עלינו ע"י נביאיו שעוד ירחם ה' על עמו ובא לציון גואל וזה נראה כוונת הנביא הנ"ל שאנכי אנכי ר"ל במה שהשי"ת הוא משגיח עלינו וידו נטוי' עלינו ונצב עלינו על חומת אנכי הוא מנחמכם ועי' באפיקי יהודה בדרוש, מה שביאר על לשון אנכי ובדברים הנחמדים הנ"ל דברי מרן המחבר זצלה"ה מה נמלצו אמרת המדרש על פסוק ויותר יעקב לבדו הה"ד אין כאל ישורון מי כאל ישורון כדכתיב ונשגב שם ה' לבדו ביום ההוא כך ויותר יעקב לבדו מובא בס' הקדוש כתב סופר עה"ת והוא לכאורה תמוה אך בדברים הנ"ל מובן דידוע שבגלגולי סיבות של אבותינו אי"ו ע"ה נרמז ונצפן כל הקורות אותנו עד היום האחרון כי מעשה אבות סימן לבנים וזה מרמז הקרא הנ"ל דיעקב לבדו נותר על הבחינה הנ"ל דהאומות הגדולים. ארזי הלבנון עברו ונענשו חלפו ואבדו מן ארץ החיים והתבוננת על מקומם ואינם אך יעקב לבדו נותר אף כי קטן יעקב ודל והוא שה בין הזאבים כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והוא מופת חושיי כי ה' בקרב הארץ וזה כוונת המדרש ויותר יעקב לבדו הה"ד אין כאל ישורון היינו קיום ישראל מופת ומוכיח על השגחת וגדלות אלקינו יתברך כדכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא פי' כמו שעל ידי שהאלילים כליל יחלופו יתעלה שם ה' אלקינו ית' לעתיד כן ויותר יעקב לבדו גם זה מעיד על מעשה ה' כי נורא הוא עוד כל ימי הארץ זמן הזה עד זמן העתיד והבן] וע"ז אמר הנביא מי את וגי' ר"ל וכי אין אתה מכיר עצמך וכל עלילותיך ומעשים שעברו עליך שאתה מתיירא מאנוש ימית וגו' ותשכח ה' עושך וגו' נקט לשון הווה שהשי"ת עושך בכל עת ומביא ראי' על השגחת ה' מהא דנוטה שמים ויוסד ארץ ואמרו חז"ל למה נקרא שמה ארץ שרץ לעשות וכו' והיינו שקרא לה ארץ על שהולכת ומשתנת וכלה ואפ"ה ה' יוסד אותה בהווה ואין לומר שבא משמים שהרי גם הם נוטים ותפחד תמיד כל היום בכל עת ועונה בפחד מהקרובים עליך אשר כונן להשחית ואי' חמת המציק אי' הם ואי' אתה ועכ"ח תוכל לידע שהשי"ת עושך וממילא זה ינחמך וא"ש וכיון שהכל לנו בהשגחה צריכים ג"כ אנו לראות על דרכינו ואני לדודי ודודי לי והארכתי. פ' כי תצא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך וכו' הדקדוקים מבוארים מתחיל בנדר ומסיים בנדבה ונראה לבאר עפ"י מ"ש הבינה לעיתים בדרוש אלא שביארתיו קצת ביתר ביאור הדבר חשוב צריך שמירה כן אנו רואין בטבע שהחשוב' חשוב יותר נתן לו הקב"ה בטבע דבר המשורו יותר והדיבור והלשון הוא מותר האדם מן הבהמה כמו שפי' התרגום על ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא ולזאת נתן לו הקב"ה בטבע שמירה משיניים ושפתים כמו שפי' המדרש על קרא דמה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמי' וכו' שנתן הקב"ה ב' שמירות אחד מצד חשיבות הדיבור וב' מצד שהמות וחיים ביד הלשון ולזאת נתן הקב"ה ב' שמירות והלשון בפנים וא"כ השפתים הם עצמם ראוים להתעורר לאדם לשמור פיו מלשון הרע ועד"ז יש לפרש דברי שלמה הע"ה במשלי לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח והיינו כנ"ל שהחכם משכיל ומתבונן צורת פיו איך בראו וציירו ה' בשומרים מסובבים בשיניים ושפתים ועל שפתיו ר"ל מלימוד שפתיו המלמדו מעלות הדיבור דהיינו שיוכל ללמד לאחרים ועי"ז יוסיף לקח וכיון שראוי לשמור שפתי פיהו וכל שכן אשר פצה פיו לה' לעשות לא ימיר לחלל דבריו שאז יבזה את המתנה הגדולה אשר נתן ה' לו הדיבור וכבר התחיל, לצמוח בדברי צדקה לקטוף במה שיניח מלעשותו וזה שאמר מוצא שפתיך תשמור מה שהדיבור הולך בין שפתיך תשמור יהי לך למשמרת לשמור את לשונו כנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ותו ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך כל מה שפצית פיך לטוב תשמור (ומרמז ג"כ למה שמשביעין את האדם קודם צאתו לאוויר העולם שיהי' צדיק ולא יהי' רשע) וע"ז מסיים הקרא נדבה אשר דברת