מהר"ם שיק על התורה קמח

וכאן בעושין והקשו בתוס' איך משני דקרא ואספת מיירו באין עושין הא לעיל מוקי לה ע"י סתירה מקרא ולקחתי דגני בעתו דקרא ואספת מיירי בעושין ותו קשה דהרי מבואר בקרא דואספת והי' אם שמוע תשמעו וגו' וא"כ מבואר דאיירי בעושין ותי' דמיירי בעושין ואין עושין, ונראה ביאורו דיש ב' מדריגות עובדי ה' אחד מדרגת הכובש את יצרו והשני מדרגת הכושר והיושר כמי שביאר בס' טל אורות. והנה הכובש, את יצרו עובד ה' ושומר מצותיו רק לעולם צריך ללחום נגד יצרו וצדיק אקרי ומידת הכושר והיושר היינו שכבר נתהפך טבעו לטובה שאינו מתאוה רק לדבר המותר לו שהרגיל עצמו עד שנעשה טבעו נוטה לטוב והוא מדרגת החסיד כמו שביאר הרמב"ם בשמנה פרקיו והנה הכובש יצרו צריך לו עזר מתורה ומעול דרך ארץ כמו שהעידה המשנה הנ"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וא"כ אעפ"י שהיא צדיק אי אפשר שיהי' שכרו ועמדו זרים ורעו צאנכם שאדרבה טוב לו שיעמול בעמל דרץ אבל אם הוא במדרגת החסיד שעושה מעשיו בכושר ואין צריך ללחום נגד יצרו אז כיון שא"צ עמל דרך ארץ להכניע יצרו שכבר הוא מוכנע ועומד אז הוקל עליו עול דרך ארץ כי כך טוב ויפה לו כמו לאדם הראשון קודם החטא וזה כווינת הש"ס בעושין רצונו של מקום מצד הנטי' וכושר מידותיהם כבר הורגלו לעשות הטוב והישר בהנך נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם אבל אם צריכין לכבוש יצרם נהי דמ"מ עושין רצונו והם צדיקים גמורים אפ"ה זה טוב להם שיאספו הם דגנם ויטרחו בעול דרך ארץ וזה כוונת התוס' בעושין ואין עושין היינו שעושין אלא שיצרו עדיין לא חולל בקרבו ורוצה שלא לעשות אלא שכובש והיינו. שביאר הקרא בהדי' והי' אם שמוע תשמעו דהיינו שע"י שמוע שמיעת התורה שהיא תבלין תשמעו ותכנעו את היצה"ר ואז ואספת את דגנך וגו' אע"ג שנתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' לא יהי' רע בעיניך שהם מתפרנסים בלא צער ואתה בצער אלא ואכלת ושבעת ושביעה היינו הרצון והתענוג שלא, יהי' רע בעיניך השמרו לכם שע"י העמל ועול דרך ארץ עי"ז יהי' שמירה לכם פן יפתה לבבכם וגו':

ואמרינן במנחות כיצד סדרן של תפילין קדש והי' כי יביאך מימין שמע והי' אם שמוע משמאל ופריך ותתניא איפכא ומשני כאן מימין המניח וכאן וכאן מימין הקורא והקורא קורא כסדרן והתוס' שם הקשו לפרש"י הוי לי' למימר קדש מימין ואינך ג' פרשיות משמאל או ג' ראשונות מימין והי' אם שמוע משמאל, ולענ"ד בעזה"י נראה לבאר לשון הגמרא עיקר ותכלית כל עבודה הוא לבוא לידי אהבה להשי"ת ולעשות הכל לשמו ובאהבתו אמנם במה יקנה האדם האהבה הזו כבר שאל זאת בספרי ואהבת שתהי' מאהבהו על הבריות כדרך שאברהם אהבהו ובמה יאהבהו ע"ז אמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ע"י התורה והמצות ועי' בסדר למשנה בפ"ב מיסודי תורה שהאריך בזה שגם הרמב"ם סובר כן אלא שביאר שע"י מצותיו ומאמרי התורה כשיתבונן בהם יקנה אהבה וע"י התבונן בממשה ה' ונפלאותיו יוסף אהבה על אהבתי וע"י שם שצריך לזה עא אלקי ואין העזר בה אלא ע"י עשיית המצות עיי"ש ועכ"פ מבואר שע"י ב' דברים יסובב אהבת ה' ע"י הבחנה במעשה ה' ונפלאותיו דהיינו יצ"מ והשני ע"י עשיית המצות והבחנה בהם:

והנה מצות התפילין עצמה תלמדינו איך יקנה אהבה שלכך צוה ה' להניח בתפילין בפ' קדש והי' כי יביאך ששם מבוארים נפלאותיו דיצ"מ הם אות על מעשה בראשית כמו שכתב הרמב"ן בפ' יתרו דלכך כתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' שיציאת מצרים הוא אות על ב' דברים על הבריאה שרק הפועל ועשה הוא יכול לשנות ולאדר המערכת והשנית על אלקיך שהקב"ה מייחד שמו עלינו ושכר ועונש והיינו פ' קדש לי כל חמור וגו' אפי' החומריות וביאר הטעם זכור את היום אתם יוצאים מארץ מצרים וא"כ קדש והי' כי יביאך הוא דוגמת אנכי בעשרת הדיברות שאמרו חז"ל שלכך הקדים זה לעשרת הדיברות שמעיקרא צריך לומר קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי וכיון שיצ"מ הוא אות כל שהוא ברא עולם וניכר יכלתו וחכמתו וגם חסדו' וטובו עלינו ושהוא נותן שכר ועונש אח"כ בא המצוה בפ' שמע יחוד הבורא וכולל גם יחוד המעשה ומצות אהבת ה' וזה נלמד חוזק ע"י יצ"מ שבפ' קדש והי' כי יביאך אמנם עדיין אין הדבר בקנין לו כי לא כל דבר שבמאמר הוא בפועל ונהי שאנו מצווין לאהוב אבל צריך שתהי' בנו לקנין ע"ז בא פ' והי' אם שמוע שקראו חז"ל קבלת עול מצות שע"י עשיית המצוה יקנה לו מידת אהבה בפועל וילוונו עמו עזר אלקי וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ובחובת הלבבות שעד אהבה פ"ד וה'