מהר"ם שיק על התורה קמד

להשתמש בהם אפי' לדבר הרשות ואם משתמש בהם לצורך הנפש מעלה לו שכר ונטע בני אדם בעולמו מהם עניים ומהם עשירים ג"כ לטובת בני האדם כמו שביאר החובת לבבות בשער הבחינה שאלמלי הכל עשירים לא הי' נתקיים הקשר בין בני האדם וגם לא הי' להכסף מוצא שהכסף הוא רק כלי להגעת רצונו ואם הכל שווין אין לכסף מעלה והוא הבל ממש אבל מצד שבני אדם מגיעים לכסף ע"י טורח רב ודאגה מרובה וע"י זה כתיסף לו אהבה על אהבה שיש בכל ממון שהוא אהבת הערב והמועיל נתוסף לו אהבה טבעית שהוא אהבת האומן למלאכתו מחמת הטורח וכ"ש לפי מה שאמרו חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה וכו' א"כ כל שמוסיף העשירות הוא דואג על יותר וטורח לזה ולכך אמרו חז"ל פ' אלו טרפות וסימנך עשירים קמצנים והוא מטעם הנ"ל וע"י אהבה זו נשכח להם מעלת הכסף שהוא רק כלי לדבר אחר וסוברים שיש לו מעלה בעצמו ולאותן האנשים הממון הוא קרח מכאן ומכאן והוא דבר שאין בו ממש ואין ראוי לקרותם עשירים וזה כוונת חז"ל איזה עשיר השמח בחלקו ר"ל שאם שמח בחלקו ורואה שהממון הוא רק לכלי ולזאת הוא שמח שעלה בגורלו להיות עשיר שאי אפשר לעולם הזה קודם התיקון בלא עניים ובלא עשירים וע"ז שמח בחלקו ואז הכסף יש לו מעלה והוא עשיר שיש לו דבר מה וגם מרומז בחלקו שהוא מודה כי מתת ה' הוא לו ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את אלה וכיון שהקב"ה חלק לו חלק טוב ראוי ג"כ להדרו כיון שהמלך חפץ ביקרו וע"ז אמר איזהו עשיר שראוי להדרו:

וכבר ניחם הנביא בהפטרה פ' זו את ישראל על האופן הנ"ל עפ"י הקדמה אחת שאפרש עוד מה שפרשתי פסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך כי כבר ראוי לאדם שיתעצב על היותו צריך לטרוח אחר מאכלו והוא גרוע מכל ברואי ה' שברא. מזונותיהם עמהם וכמו שביאר הש"ס סוף קידושין אלא ושהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וא"כ מטעם זה עצמו ראוי לו להיות כואב ומיצר על הטרחתו אמנם יש בדבר הזה בחינה אחת טובה שאלמלא הי' האדם ניזון בטבע אז עמי הארץ לא הי' להם חלק ונחלה בלימוד התורה אשר הוא כנגד כולם אבל ע"י שצריך התעסקות וטורח אז ע"י הספקת לומדי תורה יש להמחזיקים תורת ה' חלק בלימוד התורה וזה שמח זבולון בצאתך ר"ל במה שאתה צריך לצאת ויששכר באוהלך ר"ל שעי"ז יששכר באוהלך ועפי"ז אמר הנביא עניה סיערה לא נוחמה ר"ל נהי שכבר ניחם אותם על השפלות כלל ישראל מ"מ לא ניחם עדיין על פרטיית אשר הוכו ועינו ע"ז אמר הנה אנכי מרביץ בפוך וגי' ר"ל על ריבוי טובות זמניות כמו שכתב הרד"ק ושמא תאמר ברבות הטובה לא יהי' לנו חלק בלומד התורה אמר וכל בניך לימודי ה' ועי"ז ורב שלום בניך ובצדקה תיכונני היינו לגר אשר יגור אתך וגו' ועי"ז לא יהי' לכסף מבוא בלימוד התורה ולכך אמר אח"ז הוי כל צמא כוונתו כמ"ש המורה ח"א פל"ד שלכל אדם יש לי תשוקה לידע החכמות רק שיארכו לו הצעות וע"ז קאמר הוי כל צמא שהוא מתאוה רק תאוה לכו לשם שילמדו הדברים הצריכים להצעות ואשר אין לו כסף היינו רמז על הצעות נכי שבר ואכול ומסיים ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר דהיינו עתה ע"י הכסף ומחיר זוכין בתורה אבל לא בעת ההוא ואמר אח"ז למה תשקלו כסף בלא לחם ר"ל למה בעיניכם יש לו לכסף משקל בלא לחם והוא מליצה הלא אלמלא הי' כלי להגיעו ללחם לא הי' לו משקל והי' נקל מהבל יחד ר"ל שלא הי' שוה לכלום ויגיעכם אפשר כוונתו לפי הנ"ל שאם תאהבו אותו מצד היגיעה בלא לשבעה הרי נגד אהבה זו יש אהבה לערב ומועיל שמעו שמוע אלי ואכלו טוב שהשמיעה הוא מועלת לכם וגם הוא ערב ותתענג בדשן נפשכם וכמאמר דהע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו' אהבת המועיל והערב ונגד זה צווה לנו הקב"ה כאן כי יהי' בך אביון מה שנגזר על טפה שלו מאחד אחיך וגו' שהוא צדיק כמותך רק מזלו גרם לא תאמץ את לבבך לומר בצדקתי וביושר לבבי אני אין צריך לו והוא צריך לי בזה תאמץ על לבבך זה סיבה אחת מה שבני אדם מתירין לעצמם שלא ליתן על זה הזהיר שלא תקפץ את ידך מאחיך האביון כי באמת הוא אחיך במצות ואעפי"כ מזלו גרם ואפשר עוד שמרומז בכאן עוד להזהיר נגד סיבה שני שבני אדם מקמצין דמי יודע מה יולד יום וכ"ש כשרואין אדם עשיר שמטה ידו ע"י מקרה רע יחשוב שיקמץ ליום רעה אולי יכרהו הון ביתו נגד זה הזהיר ולא תקפוץ ידך, מאחיך האביון ר"ל מסיבת. המקרה אשר קרהו (ומ"ם של מלת מאחיך הוא מ"ם הסבה ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כלומר