מהר"ם שיק על התורה קכט

פ' מטות רש"י מהספרי משה נתנבא בכה אמר וגו' מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר וכו' אפשר לפרש דנבואת הנביא כשיבוא עליו יד ה' להודיע דבר מה את אשר ידבר לעם או המעשה אשר יעשו בוודאי לנביא די בדברים מעוטים וברמיזא בעלמא סגי לי' לחכימא אבל אם אח"כ הנביא מגיד הדברים לעם צריך הוא לשנות את הדברים ולעשות לפניהם כשולחן ערוך כדי שיובנו הדברים לאמיתתן וא"כ צריך הוא לשנות הדברים ולבררן לפניהם ולא אפשר לי' למימר אלא כה אמר אבל לא זה הדבר אבל אם גדול כח הנביא שבאמצעיתו משפיע מהקלו על השומעים את קולו ואז די להם בהערה זו בעלמא שבא לו מהשמים ולכך עשה הי' יכול לומר אבזה הדבר וזה הוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר ולכך מרומז זה כאן דאיתא בפ"ק דחגיגה היתר נדרים פורחין באויר והם כהררים התלוין בשערה ולכך בא לגלות זה:

וידבר וגו' עי' במדרש אין וידבר אלא לשון עז וכו' והטעם באמת שלא דן משה רבינו עצמו את זימרי ונהי שכ' רש"י סוף בלק דנתעלמה ממנו הלכה מ"מ הא קיי"ל דמכין ועונשין כדי לעשות סיג לתורה אלא די"ל לפי מ"ש הנמק"י כו ארבע מיתות דנהי דעושין סיג היינו לעשות קרוב לדין תורה וא"כ משה רבינו דנתעלמה ממנו הלכה ולא ידע באיזה דין ינדן וא"כ לא היה יוכל לעשות סיג לתורה דלמא יעשה את אינו ראוי:

נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' דהיינו מה שנחסרו ישראל ע"י המגפה שגרמו הבני מדין לישראל הם יבואו תחתיהן וינקמו מהם נפש תחת נפש והא דצוה משה החלצו אנשים מאתכם לתת נקמת ה' נראה דהביאור שיהיה הנקמה נאותה וראוי' לכבוד השי"ת דהיינו שלא יחטאו במלחמה שנית עם בנות מדין וזה שאמר החלצו אנשים מאתכם וכפרש"י אנשים חשובים וכשרים ויהיו על מדין לתת נקמת ה' כנ"ל שלא יחטאו ולזה נראה שכיון הספרי המובא ברמב"ן על ויקצוף משה וגו' שהשיב פנחס רבינו משה וגו' כאשר פקדתנו כך עשינו והרמב"ן תמה עיי"ש וממ"נ אמנם להנ"ל פנחס סבר שמשה חושד אותם שחטאו והתאוו שנית לבנות מדין ולכך החיו אותם וע"ז שפיר השיב כאשר פקדתנו כן עשינו שלא חטאו בהן ולכך ביאר משה שעם כל זאת לא הי' להם להחיות אותם משום שהן הנה הי':

בישוב הפסוקים דמעיקרא קאמר נקום נקמת בני ישראל ומשה אמר להם לתת נקמת ה' וגו' נראה דאיתא ביומא דף ק"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ע"ש ובמהרש"א ח"א ולי נראה דת"ח שנעלב הוא ג"כ עליבות להקב"ה דת"ח שמא דמרא עלי' וכיון דשמו בקרבו הממרא אותו מלבד העונש הראוי לו מצד עצמותו של ת"ח ג"כ ראוי לו מצד שהמרה בהקב"ה והנה על חטא נגדו ראוי לו שלא ליקום וליטור ולהעביר על מידותיו אבל נגד החטא בבחינת הקב"ה אין לו כח לימחל כי לאו דידי' הוא וראוי לו ליקום וליטור ובכה"ג משכחת לה נקמה של מצוה אמנם עדיין יש לומר דאפילו בכה"ג אין לו לאדם ליקום וליטור הואיל דהאדם חלוש בשכלו ומי יודע אם יעמוד במחשבה זו או יהנה מן הנקמה בשביל עצמו ויהיה אז נהנה מן ההקדש ויחלו רע בטוב אלא שזה גופא גנאי לאדם שלא יוכל להעמיד את עצמו שיהיה הוא שוה בעיניו כאילו לא בזוהו כלל וירא לנפשו לעשות יושר אלקי ולא ראוי לת"ח שיהיה חלוש כל כך ביראתו ובמידותיו והנה בנחש שם הקב"ה איבה בינה לאדם כמ"ש בבראשית ואיבה אשית בין זרעך ובין זרעה וגו' אע"ג דהאדם לא גמל לה רעה אלא אדרבה היא גמלתו לו רעה ואעפי"כ היא מתנקמת באדם ועד"ז אמר כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש ר"ל שנשתוה כל כך עד שלא יקצוף על דברי בזיון כלל והוא בעיניו כאילו לא עשה רעה כלל כאדם שלא עשה רעה לנחש ואעפי"כ אינו נוקם ונוטר אינו ת"ח ר"ל שאינו יוכל להשתמש בכוחותיו כראוי כי זה הוא הנקרא חכם כמ"ש הרמב"ם פ"א מדיעות כי באמת ראוי לו לנקום כשום שמו של הקב"ה הנקרא עליו ועד"ז א"ש נמי מ"ש פרשת משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך וגו' השמר וגומר כי שמי בקרבו וגומר כי לא תשא לפשעכם וגו' והוא כנ"ל:

וע"ז אמר לו הקב"ה נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים ר"ל אצלם יחשב הנקימה כנקימת בני ישראל אבל משה אמר אל העם שלא רצו ללכת וכפרש"י לקמן על וימסרו מאלפי ישראל ולכל הפחות ירא משה שמא לא ירצו ללכת