מהר"ם שיק על התורה קיא

וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנין שאם הם לימודי ה עי"ז יהי' שלומם היינו הצלחתם בכל מיני מעלות רב וגדול וחשיב והיינו ורב שלום בניך ועל ידי זה נתרבה הריעות והישוב העולם שע"י התורה נתעלו המדות ויהי' שלום ואחוה וריעות כדתנן הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא כל העולם כולו כדאי הוא לו וכו':

אמרינן בברכות דף כ' אמרי מלאכי השרת וגו' למה אתה נושא פנים לישראל והשיב הקב"ה אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית עד כביצה וכו' וצריך ביאור והמשך ונראה בעזה"י כבר מאז קשה לי לשון הקרא ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה וגו' שהרי בהמ"ז הוא חובת הגוף ומ"ס על הארץ הטובה דקאמר ובמקום אחר ישבתי וכעת נראה כבר נאמר הבחינה שיש בני אדם משונים לב' כתות בענין הודאתם על הטוב שקיבלו אם הנותן אינו אדם רם ונישא למעלה למעלה מערך המקבל אז עיקר ההודאה לפי ערך המתנה אם גדולה או קטנה היא אבל אם הנותן היא רם ונישא והשפיל עצמו ממדרגתו להשגיח ולהשתדל בטובת השפל והנבזה אז ראוי שיהי' עיקר הודאתו על חסדו וטובו שהראה בזה ואפי' המתנה מעוטה מ"מ הוא חסד גדול מאוד וראוי להודות עליו וע"ז אפשר שכיוון לן הקרא שלא יהי' עיקר ברכתו על הנתינה ארץ טובה אלא על אשר נתן ה' בכבודו אשר רם ה' ושפל יראה ולשון על לשון גבוה כמו נאם הגבר הוקם על וגם לשון על הוא לשון מלבד כמו על עולת התמיד וכו' וזה שאמר ואכלת ושבעת וברכת את אלקיך אמנם יהי' עיקר ברכתם על החסד שהשי"ת בכבודו ובעצמו משגיח ונותן וזה שאמר שתהי' ברכתם על הארץ הטובה מלבד יגבי' יותר מעל הארץ הטובה יהי' ברכתם אש נתן לך בכבודו ובעצמו אמנם למדריגה הזאת שיותר ישמח האדם בחסד הזה אשר נתן לו והגיע לו מן השי"ת מה שישמח בטובה עצמו לזה צריך מדריגה גדולה ביראת שמים ופרישות מענינים החושים שיהי' עניני החושים הבל הבלים בעיניו ולא כל אדם זוכה ולזאת דקדקו ישראל לברך על כזית וכביצה להרגיל ולהורות זה שבכזית בוודאי אין ההודאה מצד המתנה אלא מצד חשיבות הנותן ועי"ז יפרסמו וירגילו להודות על דרך הזה וא"כ מזה שרוצים להרגיל עצמו למידה הנ"ל הוא אות שאין אדם ההוא מתגאה וגדול בעיני עצמו אלא אדרבה הוא קטן בעיניו ויודיע שצריך שמירה והרגל והנה מבואר בספרים שזה שאדם קטן בעיניו הוא גורם מחילה וסליחה וכמו שדרשו על אחות לנו קטנה וגו' מה קטן אין מקפידין על מעשיו וא"כ א"ש דזה השיב השי"ת כיון שהם מדקדקים בעצמם על כזית וכביצה ונראה שהם בעיניהם פתיתי מעלה וזה גורם נשיאות פנים ואחות לנו קטנה הקטון אהוב וחביב ונשוא פנים וא"ש:

כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ואמרו חז"ל בגמרא מס' סוטה דף ל"ה דהע"ה אמר זמירות הי' לי חוקיך בבית מגורי תורה דכתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו ואתה אמרת זמירות הי' לי אמר לו הקב"ה חייך שאתה נכשל בדבר שאפי' תינוקת של בית רבן יודעין שדהע"ה הניח לארון לישא על עגלה ולא נזכר דארון בעינן בכתף ישאו ע"ש וצריך ביאור:

והנלענ"ד בעזה"י הלווים והכהנים נקראו לפרסם שמו של הקב"ה כנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל להשיב רבים מעון כנאמר ושפתי כהן ישמרו דעת וכו' אמנם אם הדבר לעשות פעולה על השומעים לא די אם יפרסמו מעלות התורה וחשיבותה שהוא חיינו ואורך ימינו ועושר וכבוד בשמאלה ושראוי ליתן ולמסור כל מחמדי תבל עבור קיום תורה ומצות כי לא המדרש עיקר אלא המעשה והדברים אשר יעיר אדם בם את הסובבים אותו אינם פועלים כל כך מצד האמירה כאשר פועל עליהם המעשה שאם בעיניהם יראו את המעשה אשר יעשה זה פועל יותר ובפרט שהמעשה אשר בו וברר כי מגמתו ודרכו נוכח ה' וכל התלאה לא נחשב בעיניו למאומה כדי לעשות רצון בוראו אז יוכל להגבי' קולו ללמד בני אדם שהמעשה יפעול ויברר דרכו ויאמר דברו ועד"ז אפשר הוא הרמז שלכך הי' הארון הקודש לישא בכתפיו בעמל ויגיעה כדי שיוכל לפעול יותר ועד"ז אפשר שרמז כאן ישאו שאחז"ל שהוא לשון שירה שנאמר שאו זמרה שזה שנושאים בכתף זה יתן קול עוז אם אז בשעת העמל ויגיעה רבה יתנו קול בשיר לה' יהי' מופת שעבודתו בשמחה ואין שמחתו מצד שכר העוה"ז שהרי הוא עמל ויגע ואפ"ה שמח ואז לשמח גם אחרים עמו בשמחה של מצוה כה' וז"ה דבה המתקיים ולא יסורו הבדים מטבעות, הארון שיהי' קיום למשא הזה ויהי' עיקר הבדים