מהר"ם שיק על התורה קד

ונתתי גשמיכם בעתם אפי' הדבר הטבעיי יהי' בהשגחה הפרטית:

אם בחוקתי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ וגו' ופרש"י שמא תאמר הרי המאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ וצריך ביאור למה נקט רש"י בלשונו הרי מאכל הרי משתה וגו' ונראה עפ"י מה ששמעתי מפי מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל לפרש הקרא ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום שפרשו חז"ל אין עוז אלא תורה ואמר הנה השלום נתרבה בעולם ע"י שאחד צריך לחבירו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק דהיינו שאחד יעזור את רעהו שהוא שוה לו ולא הקדים לו חובה אבל אם הקדים לו טובה ונעשה אחיו יאמר חזק יוכל לשאול בפיו וא"כ האפשרות הזה שיהי' צריך לחבירו גם הוא יעזור ויגן ויושיע ויהי' שלום בעולם ולפי"ז רוב טובה אם האדם הי' בטוח שלא יצטרך לשום אדה ממעט השלום והחברה א"כ אפשר שהיעוד מרוב הטובה והברכה יהי' מגרע השלום כי עיקר שם שלום בהבטחה אינו שלא יהי' מחלוקת או מלחמה שלילת רע אלא השלום שאנו מכוונין כאן היינו התאחדות והתחברות איש לרעהו אבל (באמת הרי כשיביא היעוד הזה דהיינו לעתיד וכמ"ש הרמב"ן דמעולם לא נתקיים יעוד הזה של אם בחוקתי תלכו עד לזמן העתיד ואפ"ה) יש דבר שלעולם יצטרך אחד לחבירו דהיינו בעסק התורה שהרי יש לכל אדם חלק בתורה המיועד לאיש זה לא משיג אחר וא"כ לעולם יצטרך אחד לחבירו בענין התורה וכינו שאנו מבקשין ותן חלקינו בתורתך ועי"ז יתרבה שלום בעולם ע"י התורה וע"ד ש שאמרו ת"ח מרבים שלום בעולם וא"כ זה שאמר הפסיק ע"י ש"ה עוז לעמו יתן היינו התורה וע"י זה יברך את עמו בשלום אפשר שיהי' ברכה בעולם ואפ"ה יושג השלום ע"י התורה והיינו נמי ונתתי שלום בארץ היינו תורה ודפח"ח אמנם לפי הקדמת מרן זכ"ל נראה שהמדרש ביאר זה באופן אחר שאמרו במדרש דלכך כתיב נתתי ללמדנו שהשלום יהי' ניתן במתנה והכוונה נראה שהשלום אפשר מ"ב בחינות או שהוא מוכרח בעיניו יראה שאם לא יהי' שלום בינו לבין חבירו אפשר שיפרד בין הדבקים ויהי' כערער בערבה לא יהי' לו כח לעמוד נגד צורכי הזמן ופגעי העולם שלום זה הוא ע"י שלילה וחסרון ואין זה מתנה אמנם יש שלום הטוב מזה שהשלום הוא הואיל וכלם יחפצו תכלית אחד לעבוד את ה' ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דיעה את ה' ואין אהבה אלא בדומים וכמ"ש בעקידה בפ' בראשית וכיון שלא יהי' גאון וגבוה וכלם יחפצו דבר אחד וקנאה תבטל מן העולם כנאמר אפרים לא יקנא יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים (ובמקום אחר בארתי דקנאה מידה רעה מאוד ולולי שיש בה גם כן שום צד לטובה לא הי' הקב"ה מטביע את האדם עלי' והצד לטובה הוא כי קנאת סופרים תרבה חכמה והרבה דברים נעשים רב עזי קנא' איש מרעהו והיינו עתה אבל כשיוכר האמ' לאמתו ולא יעשו הטוב ע"י קנאת סופרים ולא יהי' לקנאה ממילא שום צד טוב ועי"ז ממילא צריך שיופסק הקנאה מן העולם) ועכ"פ ע"י שיהי' דומים וכלם ידעו את ה' עי"ז יהי' התחברות ושלום ואחדות בעולם ושלום הזה אין שורשו החסרון והחולשה אדרבה השלימות שכן נטע ה' בטבע כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו ואין אהבה אלא בדומין ושלום כזה הוא מתנה וע"ז נאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך וע"ז רמזו חז"ל שאל תיקרו בניך דהיינו שהואיל והם בוניך אותך ואיש את רעהו יעזורו וצורך אחד לבנות את חבירו אלא בוניך היינו שהם חכמים ונבונים שע"י התבונה והבינה יתרבה השלום כדלעיל ובוניך מלשון בינה, וזה הוא מתנה של שלום של ונתתי שלום בארץ דהבטיח לן השי"ת דנתתי שלום בארץ בדרך מתנה כדלעיל ושכבתם ואין מחריד היינו לרבותא אע"ג שלא יהי' שם חרדה ולא יהי' השלום מוכרח אפ"ה יהי' בדרך מתנה על אופן הנ"ל מכח שירבה דיעה בעולם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמנם רש"י שהתחלנו בו נראה דמפרש לשון שלום שלא יהי' קטטות ומחלוקת בעולם והיינו דקמ"ל קרא וטובא קמ"ל דהנה הדרך אם יגדל איש או אומה אחת בין שאר אומות ע"י הגדולה יתרבה הקנאה והשנאה והמחלוקת ואומה בין האומות יתרבה עי"ז מלחמות וכדתנן באבות נגד שמא אבד שמי וכו' עיי"ש במפרשים כנ"ל ואז לפעמים השפע והגדולה יהי' סיבה לשנאה ומחלוקת וגבי אומות למלחמה בעולם ואז תצא שכרה בהפסדה אמנם כל זה אם לא ידעו שהאמת הוא בהשגחה פרטיית ובשכר על מעשים הטובים אבל אם יבינו וידעו שזה שכר שמים אז יקויים בנו כנאמר במשלי ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסף לעצוב עמה שלא יהי' הברכה