מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צט

מצוה תקמ"ו מ"ע רכ"ג

מ"ע לעשות מעקה לגגו ולהסיר כל מכשול מביתו שנאמר ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו: מצוה תקמז ל"ת שכ"ד

ומל"ת שלא להניח מכשול מביתו שנאמר ולא תשים דמי' בביתך וכן כל דבר שיש בו מכשול סכנת מות כגון באר או בור צריך לעשות מחיצה לפניו גבוה עשרה טפחי' וצריך שתהי' המחיצה חזקה להשען עליה ולא תפול ואסיר לגדל כלב רע בתוך ביתו [וכ' בס' חרדי' ובשומו על לב בכל יום מצוה זו ויראה אם צריך תיקון נחשב לו כאלו מקיים המצוה בכל יום] והנה לדעת מחנה אפרי' בהלכות שלוחין דאם עושה ע"י גוי מעקה ג"כ מקיים המצוה ואינו צריך לזה שלוחו וא"כ עכ"ח ס"ל הא דכתיב ועשית מעקה היינו רק לגרום. ובאמת מנחת חינוך פליג עליו ובעינן שליחות וכן דרשו בשבת קכ"ב דכתיב לא תעשה והגרמא לא מקרי מעשה א"כ ה"נ כתיב ועשית ואם רק גרם שיעשה מעקה לגגו אז לא קיים מצוה

ב) והנה בביה"כ אמרי' דא"צ לעשות מעקה והקשה במנחת חינוך איך דרשי' בספרי דגם ביהמ"ק ובכבש שעולי' למזבח הי' צריך לעשות מעקה והרמב"ם לא הביא זה וגם תמה הא ילפי' מקרא השמר לך ושמור נפשך מאוד דצריך להיות שמור מכל מיני סכנות וממילא גם מעקה בכלל עיי"ש שהאריך ולענ"ד נראה מצות מעקה הוא בכל אופן אפי' אם אינו רוצה לשמש על הגג אפ"ה מצוה הוא עליו שיעשה מעקה לגגו וא"כ לא קשה שנילוף מהשמר לך ושמור נפשך מאוד דכולל כמה מיני סכנות דשם מיירי באם הולך למקום סכנה ויודע ששם הוא מקום סכנה אבל מצות מעקה הוא אפי' לא יעלה על גגו מעולם וא"כ ליכא למילף מפסוק הנ"ל וגם לענ"ד בביה"כ בגגו אם משתמשין שם ויש לחוש לסכנה בודאי גם בביה"כ מוזהר לעשות מעקה כל בר ישראל דכתיב לא תעמוד על דם ריעך ובכה"ג גם בביהמ"ק נראה דהי' מחוייבי' לעשות מעקה נהי דקיי"ל גגות ועליית לא נתקדשו מ"מ מדרבנן הי' אסור להשתמש שם לכך ממילא הוא פטור ממעקה אבל הסיפרי מיירי מדיינא ובכבש נ"ל שלא הי' צריך עפ"י הדין מעקה כיון דדרשי' מקרא דלא תעלה במעלות על מזבחי שאסור לעשות פסיעה גסה עקב בצד גודל וליכא לחייש ואני כבר כתבתי לעיל במצוה מ"א דהא דהיו רצין בכבש לא משמע כן: מצוה תקמ"ח ל"ת שכ"ה

מל"ת שלא לזרוע תבואה בכרם שנאמר לא תזרע כרמך כלאים: מצוה תקמ"ט ל"ת שכ"ו

ומל"ת שלא לאכול ולהנות מכלאי הכרם שנאמר פן תקדש המלאה, והנה אנן קיי"ל דכלאים אין נוהג אלא כר' יאשי' דוקא ג' מינים חטין ושעורין וחרצן במפולת יד וגם קיי"ל דכלאי כרם אינו נוהג אלא בקנבוס ולוף בלבד מיהו כבר כ' הר"ן בפ' ראשית הגז והובא בכ"מ הלכות כלאים הלכה ג' פרק ה' דהכלל כלאי זרעים נוהג בכל זרעים הנאכלים וכלאי כרם איני נוהג אלא בקנבוס ולוף וה' מינים ומין ירק כמש"כ הכ"מ כגון שזרע חטין וירק וחרצן חייב, ובזה מיושב מה שהקשה הטהרת הקודש על דברי תוס' זבחים דף מ"ד ד"ה ר"ע אומר כו' שהקשה קושי' שני' אם תרומה בזה ז דרבנן א"כ בטלה קדושת הארץ א"כ כלאי כרם נמי דרבנן והקשה בס' טהרות הקודש הנ"ל דגם בכלאים הוי תרי דרבנן דהא קיי"ל דמה"ת אינו אסור אלא בקנבוס ולוף עיי"ש, ולהנ"ל לא קשה לענ"ד דתוס' בוודאי ס"ל כרמב"ם וכ"מ הנ"ל שאם זרע ירקות שאוכלים בכרם בוודאי חייב וא"ש

ב) והנה החילוק בין כלאי זרעים וכלאי כרם כלאי זרעים עובר בלאו כדלעיל מצוה רמ"ו אבל הכלאי זרעים אינם נאסרים בהנאה משא"כ בכלאי כרם הזרעים נמי אסורים דכתיב פן תוקדש המלאה, ובעינן שריפה ואפי' של כה"כ נמי אסורין וריטב"א פ' לולב הגזול כ' דאין הפירוש חייב לשרפו דוקא כמו ע"ז, אלא שאם רוצה לבערו שאל יכשול אדם בו אז ישרפנו, ומסתמא בוודאי כיון דאסור בהנאה אסור נמי אם רוצה בקיומו למ"ד באו"ח סי' ת"נ גם בשאר איסורי הנאה איכא משום רוצה בקיומו ומצד זה תמיהא לי בע"ז דף ס"ג ע"ב דמבעי' שם בשכרו לשבור ביין נסך מהו כו' ואמר ר' נחמן ישבור ותבא עליו ברכה ומייתי לימא מסייע אין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין כדי למעוטי את התיפלה ופי' שם תוס' בד"ה אין עודרין עם הנכרי כו' דהאי כלאים מיירי בכלאי זרעים ולא בכלאי ברם עיי"ש, אבל יש מפורשים דמיירי הברייתא ההיא בכלאי כרם וע"ז לכאורה קשה דא"כ מאי פריך אפי' לקיים נמי שרי ועכ"ח אי נימא דמיירי מכלאי כרם צ"ל דמותר להשתכר אפי' לכתחלה לשאר איסורי הנאה וא"כ שוב לא מייתי סייעתא אלא עכ"ח דמיירי דוקא מכלאי זרעים דמשתכר באיסורי הנאה אסור לכתחלה בכל איה"נ א"כ מאי פריך הש"ס וכן כ' בכוונתם המהרש"א, אמנם ברמב"ם פ"ה מה' כלאים הלכה ה' וכן ביו"ד סי' רצ"ו סעי' א' משמע דמיירי בכלאי כרם וא"כ מדפריך הש"ס אפי' לקיים נמי שרי לרבנן מוכח לכאורה דמותר להשתכר בשאר איה"נ אלא דאין זה מוכח דא"כ תקשי על המחבר דמוכח בא"ח סי' ת"נ דס"ל אפי' בשאר איסורי' אסור, ואפשר לומר דברייתא איירי בין בכלאי כרם ובכלאי זרעים ולכך נקט בכל גוונא מלתא דפסיקא ברישא דאין עודרין אסור אפי' בזרעים אבל קיים שרי בזרעים ובסיפא נקט אבל עוקרין שרי' אפי' בכלאי כרם אע"ג דמשתכר מאיסורי הנאה כדי למעט תיפלה שרי כנלענ"ד

ג) והנה תוס' הנ"ל פלפלו אי כלאים נוהג בגוי והביאו ראי' מירושלמי ממשנה דחדש והקשו שם בירושלמי למה לא תנן במשנה דתנן דכל שהיא חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ ונקט ערלה וכלאים והנ"ל למנקט חוץ מחלה דנוהג גם בח"ל מדרבנן ותי' בירושלמי דחלה אינו נוהג בשל גוי משמע דכלאים וערלה נוהג בשל גוי ובאמת לדעת ס' התרומות המובא בב"י סימן ש"כ דס"ל דשותפות הגוי פוטר אפי' חלק ישראל בחלה א"כ לדידי' אין מוכרח דאפשר לומר דכלאים נמי אינו נוהג בשל גוי והא דמשני בירושלמי דא נן נוהג בחלה בשל גוי ר"ל דאם הוא בשותפות פוטר אפי' חלק של ישראל משא"כ בכלאים וערלה אלא אפי' לדעת אינך שיטות דס"ל דרק חלק הגוי פטור אבל חלק הישראל נשאר בחיובו מ"מ נ"ל דאין מירושלמי הנ"ל ראי' דהרי אמשנה סוף ערלה ג"כ תני מערלה ושם קשי' ג"כ קושיות הירושלמי למה לא תני ג"כ חלה ואי כתי' הירושלמי דאינו נוהג בשל גוי חלה א"כ עמדה הקו' למה לא נקט הרכבת אילן דנוהג ג"כ בכל גוי בשלמא בקדושין איכ"ל דהוא בכלל כלאים אבל סוף ערלה דתנן כלאים היינו מדברי סופרים והיינו עכ"ח זרעים ונא הרכבה וא"כ קשה למה לא תני הרכבה, וצ"ל דתני ושייר, וקשה מאי שייר דהאי שייר אלא עכ"ח תני ושייר חלה וא"כ ממשנה דערלה מוכח בהיפך מירושלמי הנ"ל וא"כ אין ראי' מירושלמי הנ"ל, וממתני' דקדושין כבר כ' בס' באר יעקב דאין ראי' לחדש דנוהג בשל גוי מדאמר ר"א אף חוץ מן החדש דאיכ"ל דקאי על ערלה עיי"ש: מצוה תק"נ ל"ת שכ"ז

מל"ת שלא לחרוש בשור ובחמור יחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ולאו דוקא שור וחמור אלא כל המין במין אחר אפי' בדגים אסור, כל שמתחברים ועושה עמהם מלאכה חייב עליו, והנה במחבר סי' רצ"ז סעי' ט"ו כ' דבעגלה המושכת בקרון שאין לקשור שם מין אחר לא בצידו ולא אחר הקרון והרמב"ם ורא"ש המובא שם בסעי' י"א דלרבינו אפרים אסור אפי' אינם קשורים והב"י צידד דגם הרמב"ם סובר כן ולפי הנראה מדברי הטור והראבי' כ' דבעינן דוקא קשורים. והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת רי"ח כ' להזהיר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד כו' ובכל זמן שהוא יעשה בהם מלאכה חרישה או דישה לוקה כו' ר"ל שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת עיי"ש וכיוצא בזה כ' בחינוך במצוה תק"נ שכל מלאכות חרישה או דישה אם נעשה ע"י שני מינים עוברים בלאו ההוא ואין בזה ספק כלל

ב) והנה הרמב"ם ס"ל דוקא שני מינים אחד טמא ואחד טהור דבעי' קרא כדכתיב והרא"ש תמה עליו והקשה שם ר"פ אותו ואת בנו דילפי' מפריד' סימנים דאורייתא ואע"ג דשניהם טמאין אין כאן כלאים מה"ת וא"כ מנ"ל דסימנים דאורייתא, והתיו"ט בפ"י מכלאים מ"ב הקשה ג"כ על הרמב"ם מירושלמי דרוצה לאסור פרידה מק"ו ומוכח ג"כ דאפי' שני מינין טמאין אסור מה"ת והתוס' חדשים כ' שם דשם לענין הרבעה מיירי דגם הרמב"ם מודה וזה תימא מאי ענין הרבעה לכאן הירושלמי מיירי לענין הנהגה או רכיבה על הפרידה זה הוא כלאים דהנהגה ולא דהרבעה וגם דברי תוס' חדשים שם במשנה א' המה תמוהים דלמד מדאסר רחמנא כלאים לגבו' מכלל דלהדיוט שרי מאי ענין זה לכאן גבי פרידה לענין רכיבה והנהגה, ולענ"ד יש ליישב דהנה בלא"ה הדבר תמו' מאי ראה הרמב"ם לומר כן דהרי יש לן גז"ש שור שור משבת ונראה דהכרח הרמב"ם הוא מדשרי פרידה דבלאו ק"ו דירושלמי קשה כיון דאמרי' לקמן דשה אפי' מקצת שה א"כ שור נמי אפי' מקצת שור וגם חמור מקצת חמור וא"כ פרידה דהוי מקצת שור ומקצת חמור יהי' אסור מלאו דלא תחרוש בשור וחמור ומזה נראה שהכריח הרמב"ם דבב' מיני טמאין אין כאן איסור מה"ת ולכך א"ש דפרידה מותרת אמנם קו' זו קשה רק אי חוששין לזרע אב והוי מקצת שור וחמור אמנם אי אין חוששין לזרע אב א"כ אין כאן מקצת סוס וחמור רק חד מינא ואין כאן הכרח לשיטת הרמב"ם וא"כ הרמב"ם לדעת הלח"מ סובר דחוששין או לכל