מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ק

הפחות ספיקא הוי וספק דאורייתא מה"ת להקל להרמב"ם ולכך פוסק דבהמה טהורה עם טמאה דוקא אבל הא דר' אבא דהוכיח הש"ס דאין חוששין אפי' בעל הלכות דאין חוששין הפי' דודאי אין חוששין וא"כ אין כאן הכרח לדעת הרמב"ם ולכך שפיר קאמר ש"מ סימנין דאורייתא

ג) ויש עוד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש הנוב"י במהדורא תנינא בחלק הא"ע סי' ס"ו דמדנקט ר"א עיין בהנך דדמיי' להדדי משמע דלא צוה רק לראות באזני' ובזנב אבל על הקול לא צוה להקפיד וא"כ עכ"ח דהך סימני' הם סימני' מובהקי' אפי' בדאורייתא דאי אינם מובהקי' כל כך רק אומדנא ורק בדרבנן סמכי' עלייהו קשה הא גם בדרבנן כל היכא דאיכא לברורי מבררי' ועכ"ח דאין בירור גדול מזה ולא צריך לבירור אחר ושפיר הוכיח דסימני' דאורייתא: מצוה תקנ"א ל"ת שכ"ח

מל"ת שלא ללבוש בגד מצמר ופשתים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ולבה"ג לאו דלא תלבש ולאו דלא יעלה נמנה לב' לאוין אבל הרמב"ם וסייעתי' מונים זה רק ללאו אחד שאינו בא אלא להשלים ענין וכמ"ש בפירוש הטעם

והנה לדעת הרמב"ם פ"י מה' כלאי' פסק דאיסור כלאי' הוא בשוע וטוי ונוז ולדעת המפרשי' בעי' דוקא תלת אבל אם הוא רק חד אינו אסור אלא מדרבנן והכ"מ פירש ברמב"ם דאפי' הוא חדא שוע או טוי או נוז נמי חייב מדאורייתא ושמעתי להקשות א"כ מנלן להוכיח בפ' תכלת דקשר עליון דאורייתא דאי לאו דאורייתא כלאים בציצית היכא משכחת לה הא להרמב"ם התכלת הי' החוט השמונה חצי תכלת וחצי מין אחר וא"כ לרמב"ם ממילא מוכח כלאי' בציצית דאפי' שוע או טוי או נוז נמי חייב אבל זה אינו קושי' כלל דהרי כבר הארכתי במק"א בתשובה אפי' חוט אחד של כלאי' והוא בסיף הבגד שאינו ניכר כל הבגד כולו אסור ושם נסתפקתי אם מוסיף עוד חוט אחד אי הוי מוסיף איסור דמעיקרא ג"כ אסור הי' מחמת כלאי' והשתא נמי אסור וע"מ בודאי הדין דין אמת דע"י כלאי' בציצית נעשה כל הטלית אסור משום כלאי' והיינו אם קשר עליון דאורייתא אז הוא מחובר אבל אם קשר עליון לאו דאורייתא אז החוט הוא רק בפ"ע ועי"ז הבגד לא נאסר והוי כמו רק הי' תלוי' עלי' חוט ופסק הרמב"ם דאינו חייב א"ו קשר עליון דאורייתא וממילא הוא כמו מחובר ואפ"ה שרי' התורה ממילא נשמע דכלאי' בציצית דוחה

ב) והנה בגוף דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דחוט של תכלת הי' חצי מצמר וחצי' מפשתים תי' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל קושיות המג"א בה' ציצית סימן י"א ס"ק י"ג שהקשה לדעת בעל העיטור דעושין ב' נקבים הוי כב' תפירות והאיך אמרי' ר"פ התכלת אי קשר עליון דאורייתא הוי רק תכיפה אחת ותי' מרן הגאון כיון דצד אחד הוי רק תכלת וא"כ א"ש ואני אמרתי במק"א ליישב קו' המ"א הנ"ל ועיי' במצוה שפ"ז: מצוה תקנ"ב מ"ע רכ"ד

מ"ע לישא אשה בקדושין שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה כבר תנו במתני' בג' דרכי' אשה ניקנית וגו' והה"מ כתב בפ"א מה' אישות דמן הקרא הזה ילפי' דפלגש אסור באיסור עשה דוקא כי יקח איש אשה מלשון קיחה קדושין ולי קשה על דברי הה"מ ההוא מקדושין דף ט' ע"ב דפריך שם בגמ' ובעלה מאי עביד לי' וכו' הו"א אמה עברי' תיתי בק"ו מיבמה כי' ולפמ"ש המ"מ דיליף מהאי קרא דפלגש אסורה דדוקא כי יקח בקיחה בקנין אז ובעלה ולא פלגש וא"כ הא אצטרך ובעלה להא ונראה דהמ"מ כתב כן למסקנא דמסיק יש ג' דרשות מבעל ומה"א דבעלה וגם מדלא כתיב או בעלה ורבא דרש מזה דקדושין שאינם מסורי' לביאה אינם קדושין ואנן לא קיי"ל בזה כרבא דזה מיע"ל קג"ם וא"כ נשאר לן דרש מדלא כתיב או בעלה ועכ"ח בא לדרוש כדברי המ"מ או דס"ל כר"י דיליף ביאה דקונה מבעולת בעל ונשאר לן ובעלה לב' דרשות חדא הא דהמ"מ והב' למעט אמה מביאה וזה ניחא לן יותר דקו' הש"ס דלכתוב או בעלה איכ"ל למ"ד כר' יאשי' דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל חד לחודא ביאה קונה ומשמע תרוויי' ללמד דאפי' אם יהי' תרתי דהיינו נשואין אפ"ה אם והי' לא תמצא חן בעיניו יוכל לגרשה

ב) אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי למעט אמה עברי' מקנין ביאה תיפוק לי' להמ"מ הנ"ל דהוי לי' ביאת איסור וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והכא לרבא נמי פריך מנ"ל הא לרבא לשיטתי' לא אצטרך על ביאה אמה וזה הי' אפשר ליישב או כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח בשם מהרי"ט כיון דאי לא מהני לא הי' איסור לא אמרי' לא מהני או כפמ"ש הנוב"י מה"ת חאע"ז עפ"י דברי תוס' בתמורה ה' שכ' דגט דאיתקש למיתה או כי ימות בעלה וגו' אמרי' לעולם מהני כמו מיתה וקדושין אתקש לגט מויצאה והיתה עיי"ש מיהו עדיין מה ק"ו איכא מיבמה הא ביבמה ביאת היתר ואמה ביאת איסור וראוי' שלא תקנה

ג) והנה אשה נקנה בכסף ובשוה כסף כדאי' נמי במשנה שם. ולכאורה קשי' לי איך יכול לקדש בשוה כסף הרי כ' הר"ן בריש פ' השוכר את הפועל בע"ז דשמעתתא דאתנן דפריך דמחסרא משיכה דמשם מוכח דאם קצץ לפועל בשכרו מטלטלין אינו קונה אותם אלא במשיכה דשכרו הוא לעולם מעות והמטלטלין הם רק כאלו מכר לו עבור המעות וה"נ כן וא"כ לדעת הרמב"ן המובא בריטב"א ובשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז ע"ב דס"ל דגם במתנה אינו קונה לר"י אלא באגב או חצרו עיי"ש וא"כ בשוה כסף דנותן בתורת קדושין דמה"ת לא קנתה במשיכה והגבהה וכיון דלא קנתה א"כ מה"ת אינה שלה וממילא לא נתקדשה וא"כ הא דתנן במתני' דנקנית בשוה כסף היינו רק מדרבנן ואיך יישב אביי לעיל דף ה' ע"ב לר"ה דבמתני' תנו רק מלתא דכתיבא הא תנא שוה כסף ור"ה בעצמו ס"ל בב"מ מ"ו כר"י דד"ת מעות קונות ולפמ"ש לדעת הרמב"ן בשוה כסף ניקנות רק מדרבנן. ועוד קשה לי ר"י דמביא ראי' מברייתא דתנא דעבד אינו ניקנה בשוה כסף בתבואה וכלים וקשה אמאי דלמא היינו טעמא דס"ל לברייתא כר"ל דס"ל בישראל משיכה קונה ובגוי מעות או כתנא דלא דריש לעמיתך ללמד דבגוי קנין אחר מישראל אלא למעט גוי מדין אונאה וכמ"ד גזל גוי אסור וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ח בתוס' ד"ה נתינה וא"כ גם לר"י בגוי מעות קונה ואינו קונה הישראל ממנו התבואה והכלים במשיכה והעבד מוחזק בעצמו והוי כמחוסר ממון של תבואה וכלים ולא קנם במשיכה וממילא אינו נקנה בשלומא לענין קנה את עצמו כיון דהוא אינו רוצה להשאר אצלו ונתחייב לגוי ממון לא מבעי' לשיטת הרמב"ם בפ"ה ובפ"ז ממכירה דקינין במלוה קונה הגוי את השוה כסף במלוה שחייב לו אלא אפי' לדעת התוס' וסייעתי' דאינו קונה במלוה מ"מ כיון דעבד נותן לו שוה כסף אינו גוזלו וממילא קונה בעצמו דהא דבעי' וחשב הוא רק משום גזל וכיון דנותן לגוי שוה כסף אינו גוזלו אבל לענין שיקנה הגוי את העבד ישראל המוחזק בעצמו שפיר בעי' קנין ואם העבד אינו קונה התבואה במשיכה במאי יהי' נקנה לגוי ומאי פריך ר' יוסף ונהי דאיכ"ל ר' יוסף ס"ל כר' יוחנן וס"ל לעמיתך בא ללמד דבגוי מישראל או ישראל מגוי קונה משיכה ופריך שפיר מ"מ קשה מאי פריך ואידך על רבה הא לפמ"ש המפורשים דנראה דרב דאמר בב"מ מ"ח ע"א נתנה לבלן דוקא דלא מחסרה משיכה דמזה נראה דרב ס"ל כר"ל ואמרי' בשבת כ"ב דכל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב וא"כ ס"ל נמי כר"ל ובגוי אין משיכה קנין ולכך לא נקנה בתבואה וצ"ע ויש לומר דהקו' לדידן דקיי"ל כרבה בשיראי וקיי"ל משיכה בגוי קונה וא"כ מ"ט, ואפשר ליישב עפ"ז מ"ש מרן זצ"ל בחתם סופר חי"ד סי' ש"י דאפי' אי משיכה אינו קונה היינו אם רק מושך לסמטא ד' אמות וכיוצא אבל במכניס לגמרי לרשותו לכ"ע קונה ועיי"ש וא"כ שפיר משכחת לה שוה כסף גם להרמב"ן הנ"ל דנתקדש מה"ת בי' וגם שפיר פריך אמאי פסקה הברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים

ד) והנה חופה ס"ל לר"ה בקדושין דף ה' ע"ב דקונה ורי"ף שם ספוקי מספקא לי אי קיי"ל כר"ה, ובש"ע א"ע סימן כ"ו הביא ג"כ המחבר ג"כ יש אומרים דהוי ספק אי חופה קונה, ובתוס' שם בד"ה חופה שגומרת, כו' ונ"ל כו' דס"ל כר"ט כו' דלא אמרי' דיו מזה הקשה השעה"מ א"כ איך כ' הרמב"ן דרי"ף ספוקי מספקא לי אי הלכה כר"ה דחופה קונה הא כל לימוד דר"ה שייך דוקא אי אמרי' כר"ט ואנן לא קיי"ל כר"ט, עיי"ש וכן העיר הפ"י בזה שם. ואמרתי ליישב דחופה גומר מצד כל העומד לבעול כבעולה דמי' למאן דס"ל כר"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמר היינו היכא דהמצוה לעשות כן וה"נ נקרא בעילת מצוה ולפי"ז לפמ"ש הר"ן בכתובות דף ע"ד גבי קדשה על תנאי ולקמן במכלתין דהא דאמרי' ביאה ארוסין עושה היינו בבא עלי' בבית חמיו אבל בהיתה בבית לכ"ע ביאה נשואין עושה קנין וגם גמר וא"כ אי נימא כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק א"כ חופה הראוי לביאה קינה וגומר מצד הסברא ולמה לי' לר"ה ללמד זה מק"ו ועכ"ח או דלא ס"ל כר"ש או דס"ל אפי' חופה שאינו ראוי' לביאה קונה או גומר וא"כ עכ"ח אינו מטעם הנ"ל ואיצטרך למילף מק"ו ועיי' בב"ש באע"ז סי' קכ"ד סק"ב האריך להכריע אי הרמב"ם סובר כר"ש וכן האריך שם הפר"ח דיש סתירה בדברי הרמב"ם בזה ועכ"פ אי קיי"ל דכל העומד לעשות כאלו עשה איכ"ל דס"ל כר"ה ולא מטעמי' ושפיר פסקו הפוסקים דאיכ"ל דמספקא לן

ולפי"ז א"ש מה שהקשה הקרבן נתנאל בריש פ' אעפ"י לדעת הרמב"ם דבעי' חופה ראוי' לביאה א"כ מאי פריך שלש תנן ולא ד' הא שלש קונה אפי' באינו ראוי' ולהנ"ל איכ"ל דר"ה דהוא תלמיד דרב דס"ל דיש חופה אפי' לפסולה וא"כ לא בעי' ראוי' לביאה דלא יליף משום כל העומד עכ"ח סובר אפי' באינו ראוי' לביאה נמי גומר וקונה והרמב"ם קאי לדידן דלא ס"ל כר"ה ותיקשי לי' באמת למה גומר ואינו קונה וס"ל דוקא אם קנה אותה כבר ע"י קדושין