מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צח

יותר מכסלע, ולענין אבידה פטור מקרא דלא יהי' בך אביון. אבל בטעונה נהי דהוא ל"ת מ"מ אם יש לו הפסד ע"י טעינה הוא פטור והקרא סתם לא תראה שור אחיך נופלים והתעלמת משמע דאין חילוק אם יש לו הפסד ע"י או לא וזה לא שייך אלא בפריקה והיינו לפי פשטות הקרא דהאי לא תראה קאי אוהתעלמת אבל בגמ' דרשי' מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון שאבידתו מרובה משל חבירו וה"ה אם יש לו פסידא ע"י פטור ושפיר קאי האי קרא אקימה

ב) והנה הר"ן בב"מ דף ל"ב ע"א כ' דפריקה בחנם אפי' בטל מסלע וכ' היינו לבתר דידעי' צער ב"ח דאורייתא אבל אי צער ב"ח דרבנן באמת הו"מ למימר דטעינה בשכר אפי' אינו בטל ופריקה בחנם דוקא אם אינו בטל מסלע, ולדעת הר"ן דסובר דתרוויי' בחנם אפי' בטל מסלע צ"ל דסובר כיון דגם טעינה קרי לי' הש"ס לעיל צער דבהמה ועכ"ח איכא מקצת צער דבהמה ולכך לא אפשר לילוף מאפס לא יהי' בך אביון דוקא באבידה דלית בי' אלא צערא דמרא שפיר אמרי' דכיון דאם יניח אבדה יהי' צער דידי' ואם יניח של חברו יהי' צער חברו שפיר אמרי' דשלו קודם משא"כ טעינה דאם יניח שלו יהי' רק צער דידי' אבל אם יניח של חבירו איכא צער דחבירו וצער דבהמה וא"כ כיון דליכא למילף זה מאפס וגו' אמרי' מסברא דצריך לעשות בחנם אפי' בטל מסלע ורק לרבנן הואיל וגלי קרא מפריקה

ג) והנה בס' יראים סי' רס"ח כ' וכאשר פטרנו זקן ואינו לפי כבודו במציאה משום דכתיב והתעלמת מפטר נמי הכא בפריקה וטעינה דילפינן מינייהו, וקשה לכאורה הא כאן הוי צער בעל חיים ואמאי מפטר הא הטעם דפטור באבידה הוא משום דניתן למחילה, דילפינן משום דכתיב כאן והתעלמת ושם כתיב והתעלמת ילפי' מינייהו, ואני אמרתי ליישב מה שמקשים על רש"י במגילה דף ג' ע"ב דשם בגמ' אמרי' דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ופי' רש"י דילפי' מהשבת אבידה דכתיב והתעלמת, ומקשים הא בגמ' ברכות דף י"ט ע"ב אמרי' דאיסורא מממונא לא ילפי' דמעות ניתן למחילה. ואמרתי דרש"י קאי אי אמרי' צער בעל חיים דאורייתא והכתוב איירי בפריקה נמי ובפריקה איכא צער בעל חיים ולא ניתן למחילה ואפ"ה כתב רחמנא והתעלמת משמע שפיר שאפי' היכא דאיכא צער בעלי חיים נמי פטור ולכך שפיר כ' רש"י דמשם ילפי' דדוחה לל"ת כבוד הבריות: מצוה תקמ"ב ל"ת שכ"ב

מל"ת שלא יהי' כלי גבר על אשה שנאמר לא יהי' כלי גבר על אשה: מצוה תקמ"ג ל"ת שכ"ב

ומל"ת שלא ילבש גבר שמלת אשה שנאמר ולא ילבש גבר שמלת אשה, האיסור הזה הוא לדעת הב"ח וט"ז וסייעתו אם עושה כדי לדמות אשה לאיש ואיש לאשה ואם אינו עושה כדי ליפות א"ע אלא שעושה מחמת סיבה אחרת כגון מחמת קור או גשם תלבש אשה כלי גבר או להיפך בכה"ג לית בי' איסור לאו דלא תלבש, ובס' יד הקטנה ראיתי שהאריך בזה ותמה על שיטה ההוא מה מועיל שאינו מתכוין בעלמא בדבר שאינו מתכוין מותר היינו שאינו מכוין כלל לאותו דבר כגון שגורר כסא וספסל וממילא נעשה החריץ, אבל אם רוצה לעשות אותו דבר רק שמתכוין לאיזה טעם אחר זה לא מקרי שאינו מתכוין ואסור וה"נ כיון שלבש איש בגדי אשה אע"ג שאינו מתכוין כדי ליפות וכדומה מ"מ הוא אסור וכי אם אדם אוכל טריפות לרפואה ואינו מתכוין להנות ממנו יהי' מותר, והמשל הזה אינו דומה לכאן דבמידי דאכילה קיי"ל דאפי' מתעסק חייב כגון מתעסק בחלבים ועריות. אבל גוף הקושי' קשה כנ"ל. אמנם נראה לי ליישב טעם והסברא ע"ד שכתב הרשב"א בשבת דף קל"ג דפריך שם על מה דאמרי' שם בשר ערלתו אפי' יש שם בהרת יקוץ משום דהוי דבר שאינו מתכוין, והקשה הרשב"א מאי דבר שאינו מתכוין שייך לכאן הוא אינו ומתכוין מ"מ נעשית הדבר והוי רק כמו דבר שאינו צריכא לגופא ובמלאכה שא"צ לגופא בשאר איסורין אמרי' דאסור חוץ משבת עכ"ל. ותי' הרשב"א שם מדכתיב השמר בנגע צרעת כו' כאשר יורוך הכהני' לטהרו ולטמאו משמע דעיקר הקפידא הוא במתכוין לטהר מה שהוא טמא ולכך אם אינו מתכוין לטהרו מקרי שפיר דבר שאינו מתכוין אע"ג דמכוין לחתוך וה"נ נראה כונת הקרא הזה דאמר לא יהי' כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ד' אלהיך כל עושה משמע אלה אם מכוין לעשות תועבה אז אסור אבל אם מתכוין מחמת איזה סיבה אחרת אז ודאי מותר מחמת שהוא דבר שאינו מתכוין דשם משמע מלשון עושה אלה שמתכוין לעשות עצמה לאיש או הוא לאשה וכעין שתי' הרשב"א עיי"ש: מצוה תקמ"ד ל"ת שכ"ה

מל"ת שאם יקרא קן צפור לפניו לא יקח האם עם הבני' שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך כו' והאם רובצת על האפרוחי' או על הבצי' לא תקח האם על הבני': מצוה תקמ"ה מ"ע רכ"ב

ומ"ע שישלח את האם ויקח את הבני' שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבני' תקח לך

ובגוף המצוה יש פלוגתא בין חו"י ושאר מפורשי' דלחו"י דמספקא בסי' ס"ז דמצות שלוח הקן הוא אם רוצה ליקח הבני' אין כאן מצוה ולבסוף מסיק דהמצוה הוא כך כו' דאל"כ איך אמרי' דמצות שלוח הקן לית בי' חסרון כיס הא משכחת לה אם צריך לילך לשוק אם יש חסרון כיס א"ו היא רק אם רוצה ושאר מפורשי' ס"ל דהוא מ"ע וחיוב. וגוף הדבר נראה דתלי' בפלוגתא שבין הראשוני' דהנה הכ"מ פי"ג משחיטה הקשה לקמן קמ"א ע"א דקאמר דשלוח הוי עשה ול"ת הא מעיקרא לא הוי רק ל"ת ולבסוף הוי רק עשה וע"ש בת"ח דאפ"ה פריך שפיר דאפי' בכה"ג אין חד עשה יוכל לדחות עכ"פ כולן סוברים דמעיקרא אין כאן עשה כלל לרבנן דשלח לאו מעיקרא משמע כ"ש כשאינו רוצה ליקח כלל דפטור וכן מוכח בדברי הרמב"ם פי"ג משחיטה דין ד' שכ' הואיל ומספקא הלכך לא יקח כו' וקשה ומאי בכך הרי עדיין הוא ספק אי עובר והוי לי' למימר הלכך ישלח אלא עכ"ח דלא כחו"י וכן מבואר בהדי' ברבינו בחיי בפ' כי תצא וכבר הבאתי דמלשון הרשב"א נמי מוכח כן וכבר הביאו דגם בר"ן בחי' בשמעתין לקמן דכ' דשלוח הקן אינה מצוה המוטלת עלי' ולכך לא דחי אפי' לאו גרידא מבואר דלא כחו"י ונהי דלא דמי' זה להא דאמרי' בכתובות מ"ם דהואיל ואי אמרה לא בעינא לא הוי עשה וכו' התם הכונה דהמצוה רק לטובתה ואפשר לה לומר אי אפשי ומצוה כי האי לא חשיב כלל אפי' לברך עלי' אבל מצוה כשלוח הקן נהי דאינה חייב ליטול אבל כשניטל חיוב הדבר לשלח האם שפיר הי' אפשר לברך אשר קדשנו דלקדושה ניתנה ולא להנאתינו לכך הוצרך הרשב"א בתשו' סי' י"ח לומר טעם אחר על הא דאין מברכין על מצוה זו ולעולם דהרשב"א סובר דלא כחו"י והוא הפשוט והא דאמרי' שם בחולין קל"ט ע"א אי דהגבהה כו' מעיקרא אחייב בשלוח כו' היינו משעת הגבהה דהיינו הלקיחה והא דלא מוקי לה הש"ס דעדיין לא בא לידו ואפ"ה אפשר לו להקדיש עפ"י מ"ש הרא"ש בנדרי' ל"ד ע"ב דאם הדבר תוך ד' אמות שלו והוא קודם לזכות בו ובידו לזכות יכול להקדיש אע"ג דעדיין לא זכה ונהי דד' אמות דרבנן ולקמן משמע דקאי על דין תורה מ"מ לאו מתורת ד' אמות קשיא לן אלא מתורת ידו דבידו לזכות דהכא אין בידו לזכות דאם יזכה חייב לשלח ותו כיון דאמירה לגבו' כמסירה להדיוט דמי א"כ זה הוא הלקיחה ואתחייב בשלוח אמנם מלשון רש"י לקמן קל"ט ע"א בד"ה איחייב לי' בשלוח כשמצאן כו' משמע כדעת חו"י וכן משמע לקמן קמ"א ע"א בד"ה הא לאו הכי כו' מיהו איכ"ל דמצא היינו דאתי' לידי' משמע כדאמרי' ריש ב"מ עכ"פ מלשון רש"י משמע דאפי' לרבנן דהוי לאו הנל"ע אפ"ה נתחייב בעשה מיד אלא דהוי ג"כ תיקון ללאו ולא קשה קו' הכ"מ הנ"ל בש"ס לקמן קמ"א ע"א ועיי' בחי' לחולין באריכות

ב) בחולין דף קמ"א פריך עשה ול"ת הוא כו' כבר הבאתי לעיל מה דנתקשה הכ"מ בזה ושעכ"ח הכ"מ לא סובר כחו"י ולדעת חו"י לא קשי' קו' הכ"מ דהרי לדבריו לרבנן אע"ג דהוי ניתוק לעשה מ"מ מעיקרא נמי משמע ועי' בת"ח שיישב קו' הכ"מ ומלשון רש"י דסובר בזה כחו"י בד"ה הא לאו הכי כו' אמנם לקמן שם ע"ב בד"ה עד כמה משלחה אם עבר ונטלה כו' משמע דוקא אם עבר ונטלה יש מצות שלוח וכדעת הכ"מ ובאמת לדינא קיי"ל אנן ביו"ד סי' רצ"ב דהאי עד כמה משלחה אפי' בלא עבר ונטלה והלשון צ"ע בזה והנה תוס' בד"ה לא עבר כו' נראה דסוברין ג"כ כפי' הכ"מ ות"ח מהא דהקשו בשמעתין על דברי הריב"א וכ' דבשמעתין משמע דאפי' הל"ת אינה נדחית ולא ידעתי שום משמעות לזה בשמעתין ונראה דכונת התוס' כיון דהאי שלח לרבנן הוא רק לנתקו ולתקן הלאו וכיון דהעשה דוחה הלאו ממילא אין כאן עשה ולא דמי' זה לשאר ל"ת ועשה דשפיר איכ"ל כריב"א משא"כ בשמעתין דהעשה היא רק לנתק ולתקן ואם אין כאן לאו אין כאן עשה כנלענ"ד כונת קו' תוס' וממילא מוכח דתוס' סוברין כמ"ש הכ"מ והת"ח אמנם ריב"א אפשר ס"ל כחו"י הנ"ל וממילא דל"ק משמעתין: