מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צו

ובימי דוד המלך לא הי' חשמונאים וא"כ הי' רשאי ליקח אותה אפי' אי לא הי' אשת יפת תואר אלא רזה תי' הריטב"א בקדושין כ"ב משום דאסור משום פרהסי' ות"ת אם לא כתיב אל תוך ביתך אבל אם הביאו אל ביתו אז לא ידע שום אדם אם היא בא עלי' קודם טבילה או לאחר טבילה ואז לא הוי' פרהסי' וא"כ אפי' לא הוי יפ"ת מ"מ אין בה איסור כנלענ"ד ומיושב קו' התוס'

ב) והנה בקדושין דף כ"א פלפלו שם בגמ' אי גם כהן רשאי ליקח יפ"ת או לא, אי נימא הואיל ואשתרי אשתרי או לא וכתבו שם בתוס' דמאי אשתרי והא יש בכהן איסור גדול מישראל ובדברי התוס' בע"ז ל"ו הנ"ל מובנים היטב דבביאה ראשונה כשהיא נכרית אין בה איסור זונה אבל לאחר גירותה שפיר אסורה לכהן משום זונה. מיהו אי בעל בלא קדושין נשים האסורות לכהן בלא"ה איכא פלוגתת אי גם בלא קדושין איכא הלאו

ג) והנה הב"ש באע"ז סי' זי"ן סקט"ו כ' בשם הרמב"ם דפליג על התוס' וס"ל דנכריות אפי' בגיותה עובר עלי' משום זונה וא"כ עמדה קו' התוס' אמאי בביאה שני' לכ"ע אסורה ולא אמרי' מדאשתרי אשתרי. ומיהו אפשר הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפי"ז מאיסורי ביאה דין ב' בבעל בזנות אין כאן איסור וא"כ א"ש בביאה ראשונה לא הותר איסורי כהונה מיהו בפרמ"ג בסי' קכ"ח במג"א אות נ"ח מסתפק דאפשר דגם בלי קדושין יש איסור תורה ואשתרי ואכתי קשיא קו' התוס' ויש לומר כיון דמעיקרא בלא קדושין הוי רק איסור והשתא הוי איסור לאו לא שייך לומר אשתרי מיהו כבר כתבתי בגליון מ"ה דדברי הב"ש הנ"ל תמוהין דהמג"א בסי' קנ"ג סקס"ח הוכיח דגם הרמב"ם סובר כהתוס' עיי"ש וצ"ע: מצוה תקל"ג ל"ת שט"ז

מל"ת שלא למכור היפת תואר אם לא חפץ בה שנאמר לא תמכרנה בכסף והרמב"ם פסק שם אם מכרה אינה מכורה והמעיי"ח כ' שמכאן ראי' דהרמב"ם פוסק כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולענ"ד אין מכאן ראי' שכבר כתבתי למעלה בפרשת בהר דאם מוכר דבר שאינו שלו פשוט לכ"ע דאין המכירה מכירה, דאיך ימכור אדם דבר שאינו שלו והלא מה מכר ראשון לשני אלא זכות שיש לו בה וכיון דכתיב לאו דלא תתעמר בה אלא שלחתה לנפשה ואין לך זכות בה וא"כ ממילא המכירה כמאן דליתא ולא מהני לכ"ע ולכך נמי אינו לוקה מלבד הטעם הנאמר למעלה בסוף פ' בחוקותי דהוי כלאו שאין בו מעשה אלא גם הטעם דהוי כניתן להשבון ואין לוקה להרמב"ם כמ"ש במקומות אחרים. ואפשר דמטעם זה פסק הרמב"ם פ"ו מה' בכורות דאם מוכר בכור אינו לוקה והקשו עליו להנ"ל א"ש דהרי בכור הוא לגבוה ואפי' כהנים משולחן גבוה קזכי' ממילא אם מכרו הרי מכר של הקדש ולא עביד כלום ודימו הבכור ליפת תואר. ולענ"ד מרומז זה בקרא דביפ"ת נתנה לו התורה ב' קנינים אם רצה למכור מה ששבה מן המלחמה הרשות בידו דקיי"ל אפי' גוי קונה במלחמה וכן נתנה לו התורה רשות אם רוצה ליקח לו לאשה הרשות בידו ע"ז אמר הקרא ואם לא חפצת דהיינו זכות זה שהי' לך לאשה אי אתה רוצה, ומכור רק שתרצה למכרה לא תמכרנו אי אתה רשאי למכרו משום אשר עניתה ומדוייק כפל הלשון בפסוקי ומכר לא תמכרנה

ב) ועי' בס' יראים סי' ש"א ש"ב דכתב מנין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובת הנאה פי' לא ישעבדנה לאחר ת"ל לא תתעמר בה: מצוה תקל"ד ל"ת שי"ח

מל"ת שלא יכבשנה לעבדות אחר שבעלה שנאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. והיינו שאסור לעשותה כשפחה ולעבוד בה, בודאי מה שהאשה מחוייבת לעשות זה אינו בכלל, וכבר הבאתי לעיל בשם ס' יראים שאסור לתנה במתנה, וד"א אזהרה לב"ד שיענשוהו ויכפוהו שלא יעשה כן. ונראה דס' יראים למד זה מלשון תתעמר לשון התפעל ואם הי' קאי רק על העושה הי' די אם הי' כתיב לא תעמר בה והי' ידעי' דאסור לו לעבוד עמו, ובמנחות חינוך הקשה למה אין לוקין על הלאו הזה הא קעביד בה מעשה, ויפה תי' במעיי"ח משום דניתן לתשלומין ורמב"ם פסק דאז אין לוקין ולענ"ד אפשר לומר כיון דכתיב לא תתעמר ע"י אחרים משמע וע"י עצמו ילפי' רק מק"ו ואין עונשין מן ק"ו: מצוה תקלה מ"ע רי"ח

מ"ע לתלות למגדף ועובד ע"ז שנאמר ותלית אותו על עץ: מצוה תקל"ו ל"ת שי"ח

מל"ת שלא להלין נבלת התלוי על העץ שנאמר לא תלין נבלתו על עץ: מצוה תקל"ז מ"ע רי"ט

ומ"ע לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא, ומרבוי' דקרא מרבי' כל המתים לקוברן ביום שמתו בסנהדרין דף מ"ז ע"ב פלפלו בגמ' קבורה מנ"ל מה"ת כן שאל שבור מלכה ולא ידע להשיב אמר ר' אחא אמסר עלמא ביד טיפשא הו"ל למימר מקרא הנ"ל, וכי סק"ד דהתנא לא ידע מקרא הנ"ל, אלא צ"ל דהוי ס"ל דהקרא דוקא בתלוי כדקאי רישא דקרא לא תלין וכדכתיב כי קללת אלוקים תלוי משום שגידף השי"ת צריכים אנו לסלקו שלא יבואו לכלל ראי' אבל אבל באמת אייתר קרא הו"ל לכתוב קבור אותו ביום ההוא קבור תקברנו בא לרבות שאר מתים שמצוה לקברן ביום ההוא ועיי"ש בחי' הר"ן דעיקר קבורה היא הקרקע אפ"ה אם מניחים אותו בארון ואח"כ נתנו בקרקע אפ"ה קיים מצות קבורה. אבל מקרא דעפר אתה ואל עפר תשוב ומזה למדו חז"ל שהוא תיקון למת לכך אמרו חז"ל שמנהג ישראל שלא לעשות ארון שלם, ואמרו חז"ל שם בסנהדרין דהרוגי ב"ד לא הי' קוברין אותן בקברי אבותיהם שאין קוברין צדיק אצל רשע ואפי' להרוגי ב"ד הי' שני בתי קברים אחת לנהרגין ונחנקין, ואחת לנסקלין ונשרפין עיי"ש

ב) והנה אנן קיי"ל דאין תולין אלא מגדף ועובד ע"ז אבל שאר נסקלין אין תולין ואמרי' בגמ' דסנהדרין מ"ו דטעמא דר' אליעזר משום דדרש ברבוי' ומיעוטי התורה, ועיי' בפר"ח יו"ד סי' פ"ג שהאריך בסתירת הרמב"ם שלפעמים מוכח דס"ל דדרשי' בריבוי ומיעוט ולפעמים מוכח דדרש בכללי ופרטי וגם מסנהדרין דף מ"ו מוכח דדרש בכללי דהא קיי"ל כרבנן דאין נתלי' אלא ע"ז ומגדף ויקשה משם על המקומות דמשמע דהרמב"ם פוסק כמ"ד דדריש בריבויי ומיעוטא ועיי"ש בפר"ח ולענ"ד מהא דסנהדרין אין הכרח דלכאורה קשה לי למה איצטרך לר"א ריבוי לרבות כל הנסקלין תיפוק לי' מדדרש שם לקמן באין מיעוט אחר מיעוט לרבות בן סורר ומורה א"כ מוכח כל הנסקלין נתלין ונראה דלולי דדרש ר"א המורה בריבוי' ומיעוט לא הוי דרש לרבות בן סורר ומורה והי' מצריך הייתור דקרא לשום דרשא וגם שלא הי' אפשר לנו לדרוש כן כיון דכתיב פרט מפורש בקרא כי קללת אלוקים תלוי' ועכ"ח הי' דורש אותן מעוטי לדרשים אחרים רק השתא דדורש רבוי' ומיעוט אפשר לי ליישב הקרא דב' מיעוטים לרבות בן סורר ומורה. אמנם עדיין קשה לי לרבנן דלפי הנראה דרשי' חטא משפט משפט מי שמת ע"י חטאו למענו בן סורר ומורה ולמה לי קרא הא אינו נסקל אלא עע"ז ומגדף ונראה דלולי דהי' לנו מיעוט דבן סורר ומורה אינו נסקל גם רבנן הוי מודה דכל הנסקלין נתלין דמכח הסמיכות בן סורר ומורה לתלי' הוי דרשי' דהנסקלין נתלין ולא הוי ממעטי' מפרטא דקללת אלקים דפרטא לא הי' כח למעט ב' ריבוים אחד לאפוקי הכלל והשני לאפוקי הסמיכות רק לבתר דגלי קרא דבן סורר ומורה אינו נתלה א"כ עכ"ח נדחה הסמיכות שוב נוכל לומר מפרטא למעט מכלל וא"כ לבתר דגלי קרא דבן סורר ומורה אינו נתלה אכתי הוא גופא תיקשי למה אסמכי' לבן סורר ומורה ועי"ז נצטרך המיעוט ועדיין קשה לרבנן וצ"ע. ונראה דמכאן יש להוכיח דמאן דדריש למעט סורר ומורה סובר בעלמא דרשי' בריבוי ומיעוט ומרבה כל מילי לכך איצטרך למעט בן סורר ומורה וכיון דקרא למעט אתא אין סברא דהוי ריבוי וא"ש: מצוה תקל"ח מ"ע ר"כ

מ"ע להשיב אבדה לישראל שנאמר השב תשיבם לאחיך: מצוה תקל"ט ל"ת שי"ט

ומל"ת שלא להתעלם מאבדת ישראל להניחה שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים כו' והתעלמת לא תוכל להתעלם, הנה דבר שיש בו סימן חייב להכריז ואם אמר הסימנים שיש בו חייב להחזיר ודבר שאין בו סימן מסתמא מיאשי הבעלים מיני' ואין צריך להחזיר אפי' מדע מי הם הבעלים ואם יש לן ספק אם הוא באופן אם צריך להחזיר או לא ר"פ אלו מציאות דף כ"א נשאר בתיקו כו' והרא"ש כתב דהוי ספק איסור ולחומרא והרמב"ם פט"ו מגזילה ואבידה פסק דין י"ב האיבעי' דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ולפי"ז לכאורה קשיא מ"ש הה"מ פי"ד דין ה' דאם מסופק אם ידע בעלים והוי יאוש או לא ידע חייב להחזיר ומ"ש מהכא ולולי דברי הה"מ הי' אפשר לומר דלהרמב"ם אין ראי' דמספק חייב להחזיר דלכאורה יש לומר דהרמב"ם לטעמי' דפסק ספק דאורייתא מה"ת