מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צה

מגז"ה דקרוב עדיף מרובא דאיתא קמן אבל שקולי' מצד הסברא אי אפשר לומר וא"ש ואין כאן סתירה

ו) והנה כבר ביארנו כ' מיני מצוי' אחד שבשל כנגדו אין הדבר עדיין בעולם ובזה הוא בעולם והב' דשכיח יותר לפרוד מזה ומזה מיהו יש עדיין מצוי' ג' דהיינו שבאותו מקום מצוי' יותר משל אחד מהם ואינו מצוי בשל אחר בכה"ג כ' התב"ש בסי' ס"ג להוכיח דאזלי' בתר רוב המצוי' באותו מקים ועדיף מרובא דעלמא וגם עדיף מרוב העיר או רוב השיק כיון דידעי' באותו מקום רוב ישראל מצוין ואע"ג דרוב העיר גוים מ"מ ידעי' דמרוב הגוים ההם לא הי' כאן אלא מיעוט עפ"י הדרך והמנהג שהוא כחזקה דמצוי' כזה הוא כחזקה דבנה כרוך אחריה סוף קדושין דהוי מצד הרגילות ה"נ מצד הרגילות כאן רוב ישראל אזלי' בתרי' ועיי"ש בתב"ש שאפי' בנמצא שלא במקום שמצויין שם רוב ישראל אלא סמוך למצוי' אע"ג שעכ"ח זה פירוש ממקום אחר לכאן מ"ע כיון דידעי' שממקום המצוי פירש לכאן שוב אזלי' בתר רוב המצוי' באותו שוק וסברא זו נראה דתלי' במצוי' הב' שכתבנו דהיינו דשכיח טפי להפרד מכאן וכיון דזה מחצה ע"מ אי הופרד מדרך הזה או מדרך אחר אזלי' בתר המצוי' דשכיח ואמרי' דנתפרש ממקום המצוי' וממילא אזלי' בתר רוב המצוי כן נראה לי להסביר דבריו ומביא ראי' מחצבא דרוב גנבי נכרים אבל הא דמסיק דבעינבי מצוי' בכה"ג בדרך גניבה נראה דלא חשיב מצוי' טפי שהוא מכאן מיהו בשיטה מקובצת בשם הר' יונה הביא בחד תי' דזה שכיחא טפי עי"ש ולפמ"ש שם בחי' לדידן דלא קיי"ל כר' יודא דמכשירין פ"ב נגד רוב לא מועיל מצוי דשכיח טפי לפרוש מזה מיהו ברמב"ן בחי' אתא עלה מכח חזקה דכאן נמצא וכאן הי' וזה נכון

ז) ומיהו קשיא לי הרמב"ן מייתי ראי' מקדושין ל"ח בכרם הנמכר חוצה לו כו' עיי"ש ושם תנן דדוקא בארץ אסור ובח"ל מותר מוכח דאפי' במקומו מותר ובגמ' מסיק שם דערלה דינו בכלאי כרם וא"כ מוכח אפי' במקומו חשבי' לי' ספק רוב ונגד חזקה דכאן נמצא וא"כ אמאי פסקו כאן בעינבי דמצוי דאסור אפי' בח"ל באמת הרא"ש כ' דשרי אבל בטור וש"ע דאסרי משום כאן נמצא מדברי הרמב"ן צ"ע

ה) והנה לפי דברי התב"ש הנ"ל מביא שם בשם הסמ"ע בסי' רנ"ט סק"ו דהא דאמרי' בעגלה ערופה דפריך דניזל בתר רובא דעלמא היינו משום דמיירי שבמקום ההרוג לא נתחזק מי שכיח כאן יותר ועתה בא לומר דבא מעיר הזאת ע"ז פריך דלמא מרובא דעלמא עיי"ש ובאמת זה קשה לענ"ד דפשטא דקרא נראה דהערים אשר סביבות החלל הם מצויין יותר באותו מקים או לכל הפחות בררכי' שהם אצל החלל ההוא וכבר כ' בחי' בשם התב"ש שגם בכה"ג אזלי' בתר המצוי' וכ"כ הרמב"ן בחומש שם בפ' שופטי' בשם הרמב"ם במורה דסביבות הערים מצויין שם וא"כ מאי פריך דליזל בתר רובא דעלמא ונראה כשם שביאר התב"ש שם פי' הרשב"א שכ' שם אם יש שם מעבר לרבי' לא אזלי' בתר המצוי' היינו שדרך הגנב בלילה ואז אינם מצויים עיי"ש ה"נ הרוצח לאור יקום בשעה שאין בני אדם מצוין ובקרא סתמא כתיב אפי' כשיש מעבר לרבים ולכך פריך דליזל בתר רובא דעלמא וא"ש. ועכ"פ אם הי' ידעי' דהרציחה ההיא נעשה ביום בשעה שבני אדם מצוין שם בסביבות החלל או שנמצא במקום שבני אדם מצויים לכ"ע אזלי' בתר הקרוב בכה"ג כמ"ש התב"ש ומיושב בזה קו' התוס' בד"ה יושבת בין ההרים דלמה לי קרא למעט ירושלי' תיפוק לי' דרבי' מצויין שם מיהו זה באמת תי' התוס' שם וזה ראי' גדולה לדבר של התב"ש הנ"ל. ובאמת גוף קו' תוס' הי' נ"ל ליישב כיון דשם אזלי' דירושלי' לא נתחלקה לשבטי' ולכל ישראל יש חלק והיא עיר של כל ישראל וא"כ אפי' אם הרגו אחד מישראל הדר באחד משאר ערי ישראל ועכשיו נזדמן פה בירושלי' הוא כאיש מירושלי' דהוא עיר של כל ישראל ושפיר הו"א דירושלי' צריכין להביא עגלה ערופה ולכך אצטרך למיעוטא לרשתך למעט ירושלי'

ט) ולדעת הרמב"ם הנ"ל שהקשו עליו דלא מביא תי' הש"ס ביושבת בין ההרים נלענ"ד ליישב כעין שכ' הכ"מ דודאי לפי קו' הש"ס דפריך ליזל בתר רובא דעלמא הכונה שאין שום עיר מחויב להביא ואם זה באמת קו' הש"ס אינו מובן דבאמת גזירת הכתוב הוא כיון דלכל הפחות גם העיר ההוא בכלל הספק ההיא הוא תבוא ועל ידי' יתכפר לכולם ונראה דקו' הש"ס על הא דאמר קורבה דאורייתא דהיינו דמה"ת יש סברא לתלות בקרוב וע"ז פריך בשלומא אי לא הי' שייך לחוש ברובא דעלמא אלא מהערים שסביבתו וא"כ הי' ראי' שהם יביאו עגלה בשותפת ומדחייבה התורה הקרובה עכ"ח שיש לתלות בה יותר ושפיר ילפי' דאזלי' בתר קרוב אבל אי יש לחוש לרובא דעלמא דגוים וא"כ אי אפשר להביא עגלה ערופה כלל ולכך גזירת הכתוב דעיר הקרובה תביא ואין כאן לימוד דאזלי' בתר קרוב וע"ז משני דמשכחת לה ביושבת בין ההרים ואז ליכא ספק על רובא דעלמא אלא על הסביבות החלל ואז אי לא אזלי' בתר קורבא אלא דגז"ה דעיר קרובה תביא ותפטור האחרי' דהא אפשר לקיים שניהם ויביאו בשותפת ועכ"ח דתלי' בעיר הקרובה וא"כ שפיר אמרי' דקירבה דאורייתא ולפי"ז א"ש דלא הביא הרמב"ם זה דגוף דין עגלה ערופה הוא לעולם מגז"ה וכן מיושב קי' התוס' מירושלי' דגם לתי' זה לעולם מביאין עגלה כנלענ"ד נכון: מצוה תקל"א אית שט"ו

מל"ת שלא לעבוד ולזרוע על נחל האיתן שנערפה שם העגלה שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ורמב"ן בסוף השגות לל"ת סי' ו' מנה גם איסור הנאה של עגלה ערופה וכל העובד שם עבודה בגופה של קרקע כגון חרישה וכיוצא לוקה. וכ' בס' מצות השם דנוהג בזמן הבית ואני כבר כתבתי מאז בהג"ה על ספר הנ"ל דזה אינו דאפי' בזמן הזה אם נודע לנו מקומו אסור לזרוע עיין חינוך כאן ובסוף ס' כריתות על הקושי' דיהי' אסור כל העולם משום קבוע דנחל איתן דנהי דמצות עגלה ערופה היא דוקא בארץ אבל אם רצו להביא עגלה ערופה ולא מצאו נחל איתן אלא בח"ל ושם ערפו אותו ודאי שם נמי אסור וכעת מצאתי כעין זה בס' מנחת חינוך ועל הקושי' של ס' כריתות הנ"ל דנימא קבוע ראיתי בס' שלום ירושלי' על הירושלמי דמס' שקלים שכ' כיון דקבוע חידוש ואין לך בו אלא חדושו ועגלה ערופה אמרי' בחולין י"א דמהני רק מצד רוב ואז בא הקבוע רק ע"י הרוב בכה"ג לא אמרי' קבוע עיי"ש ותי' זה לכאורה קשה כיון דאזלי' בתר רוב ותורה שוי' לעגלה הערופה ושהי' מקום ההוא אסור בעבודה ואם אפי' טריפה הוא התורה אכשרי' ואמרה עגלה ערופה ההיא ואמאי לא אמרי' קבוע הא עגלה ערופה היא. ויותר תימה בעיני על גוף העגלה ערופה שחיוב להביא אם מצאו אדם שהרג מגזלן שזה נהרג מרוצח אפשר היא בהיפך הוא רדף אחר אחד ורצה להרגו וממילא זה מותר להרגו דניתן להצילו בנפשו וממילא הוא עפ"י ד"ת אינו נרצח וא"צ כפרה ואפשר לדחוק דאם הי' המעשה כך הי' מפרסמו ולא הי' ירא לנפשו אלא דאפשר לומר דהתורה חייבתה אפי' היא ספק וכמו שהוכיח בס' מנחת חינוך דאפי' בנפל אמרי' דחייב להביא עגלה ערופה ואפ"ה התורה עשתו לעגלה ערופה ובמקום ההיא אסור לזרוע וממילא התי' הנ"ל אינו מובן ואכתי עמדה הקו' של ס' כריתות אלא שהוא הקשה מצד קבוע ואני הקשתי דבמס' תרומות פרק ט' משנה ה' הביא שם התוספות יו"ט ור"ע מברטנורה בשם התוספתא דשדה שנזרעה בו ערוגות ערוגות ויש בה אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה נמי אוסרת לפי שאין הקרקע עולה באחת ובמאה וא"כ אפי' לא אמרי' דהוא קבוע נמי יהי' אסור משום דאינו בטל וא"כ הוא ספיקא דאורייתא ולהחמיר ורש"י גיטין דף נ"ד ע"ב גבי נטיעות של ערלה שנתערבו פי' דלכך אינו בטל משום דהוא דבר חשוב וממילא מוכח דהוא רק מדרבנן אבל מתוספתא הנ"ל קשה וצ"ע

ב) והנה בלאו דלא יזרע ולא יעבד מנה הרמב"ם ושאר מוני מצות לחד לאו אלא שהתורה ביאור מכל עניני עבודה וכשם שאסור בגוף העבודה כך מעבד נמי בגוף עבודה דומי' דזריעה. ובס' מנחת חינוך הביא בדיעבד דאם עבד וזרע אסור אפי' בהנאה משום דלא תאכל כל תועבה וגוף הדין של לא תאכל כל תועבה חולין דף קט"ו ע"א שם דלחד תי' התוס' שם אינו אסור אלא אם נשתנה ממה שהי' וכאן ודאי הוא נשתנה ובפרט שהרי זריעה אינו תועבה מצד עצמו אלא מצד עבודה ועבודה מצד עצמו אסור וזורע אינו אסור מצד מצד עצמו וליכא למימר כאן לא תאכל כל תועבה וצ"ע: פרשת כי תצא מצוה תקל"ב מ"ע רי"ז

מ"ע לעשות כדין ביפת תואר שבמלחמה שנאמר כי תצא למלחמה כו' וראית בשביה אשת יפת תואר, הנה במצוה זו שהתירה תורה לישא אשה שחשק בה במלחמה בין היא אשת איש או בתולה ולא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר שאם לא ישיאנה בהיתר ישיאנה באיסור. והנה רש"י פי' אע"ג דהחמירה התורה דוקא לאחר שעשה בה כל המעשים כן פי' תוס' ברש"י והקשה התוס' עליו א"כ האיך אמרה תמר לאמנון דבר נא אל אבי' ולא ימנע אותה ואי נימא כפי' רש"י דאינו רשאי לבוא עליה עד שיתגיירה וא"כ היא אחותו גמורה ואיך רשאי לישא אותה, ולכך פי' המקנה ושאר מפורשים דגם רש"י מודה דרשאי לבוא עליה מיד כשיבואה אל ביתו דוקא במלחמה אסור לו לבוא אלי' ואני אמרתי דבלא"ה אפשר לומר דהרי בע"ז דף ל"ז אמרי' דנכרית אינו אסור אלא מדרבנן משום נשג"ז וע"ז גזרו חשמונאי'