מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צג

את משמרתי הוא רק אסמכתא בעלמא ואמאי יהי' שבועת שוא מצד האי טעמא ונראה דודאי באדם שהוא רואה בטבעו שהוא להוט אחר אחר עבירות ועלול לעבור בודאי חיוב עליו לשבע ולקיים כמו שדרשי' בחגיגה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך באופן זה בודאי חיוב מדאורייתא הוא לשבע וכמו שאמרי' נמי אם רואה שיצרו מתגבר עליו יזיר את עצמו מן היין ורק בשאינו עלול לחטוא אז הוא רק אסמכתא וממילא ה"נ שהקהל גזרו איזה דבר בודאי ראו שהדור עלול לחטוא והם גדרו גדר בודאי אופן כזה הוא דאורייתא ואם הוא עובר בודאי הוא שבועת שוא וא"כ אפשר בכה"ג מיירי ר' יוסי דאפי' על דרבנן משכחת לה דהוי כדאוריי' כיון שהוא ירא במלחמה שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה וכשם שאינו יכול ללחום מלחמת הגוף בודאי אינו יכול ללחום מלחמת הנפש וממילא אללו הוא דאורייתא הדרש דושמרתם את משמרתי וממילא דרבנן נמי אצלו כעין דאורייתא וע"כ צריך לחזור עליו מעורכי מלחמה ומזה יש לכאורה ראי' לשיטת הרמב"ם דס"ל דאם מברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא יש לכאורה ראי' מכאן דבגמ' דרשי' דאפי' סח בין תפלה לתפלה חוזר עליה מעורכי מלחמה ולכאורה מאי עבירה איכא בסח בין תפלה לתפלה אם לא נאמר כיון דגרם לו ברכה שאינו צריכה והוי כמו לא תשא: מצוה תקכ"ז מ"ע רט"ו

מ"ע לקרא לשלום כשעושין מלחמה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום: מצוה תקכ"ח ל"ת שי"ג

מל"ת שלא לחיות נשמה משבע אומות שנאמר לא תחיה כל נשמה ויש בעשה ול"ת זו דיעות שונות רש"י בתורה כ' דהפסוק מיירי במלחמת הרשות איכא מ"ע זו ול"ת היינו בשבעה אומות ולפי דברי רש"י אין מצוה בז' אומות לקרא לשלום אדרבה איכא לאו דלא תחיה אבל אם הם מעצמם באים לעשות שלום עם ישראל אינו מבואר ברש"י כאן ואיכ"ל דבכה"ג אין כאן לאו דלא תחי' ואם רוצי' להיות למס עובד ולקבל שבע מצות רשאין לעשות עמם שלום גם לשיטת רש"י ולהניחם בארצם וכן ס"ל לרש"י בגיטין מ"ה ע"א לת"ק דר' יאשי' דיליף כן מלא תסגיר עבד אל אדוניו ועי' בפ"י שם ברש"י ד"ה לא ישבו בארציך וכו' וגדולה מזו צריכין אנו לומר דקודם שיכנסו לארץ ולא הי' יראה גדולה כל כך הי' רשאין אפי' להקדים בשלום וכמו שהוכיחו התוס' בסוטה ל"ה ע"ב ד"ה לרבות כנעני' וכו' וכן בתוס' גיטין מ"ו ד"ה כי היא וכו' מהא דאמרו בירושלמי שלש פרוזטגמאות שלח יהושע וכו' עיי"ש ואפ"ה ל"ק מה שהוצרכו הגבעונים להערים דאיכ"ל כמ"ש מהרש"א בתוס' גיטין מ"ו ע"א ד"ה כיון כו' דהואיל ואין מצוה בכה"ג אלא רשות לכך לא סמכו הגבעונים על זה אבל אם יאמרו מארץ רחוקה באנו עכ"ח שמעו דבכה"ג מצוה עליהם לעשות שלום ויש להם לסמוך עליהם ועפי"ז יש ליישב דברי הרא"ם שהביא הלח"מ בפ"ז ממלכים ותמה עליו שיש לומר שג"כ כיוון על זה ולפי"ז אפי' בזי"ן אומות אם רוצים לעשות שלום ולקבל זי"ן מצות רשאין להחיותם אלא גבעונים ע"י שרימו אותם וכיון שהדבר רשות הי' הורגין אותם אבל אם הדבר חיוב ומצוה דקרא קשיא דאפי' אם רימו איך הי' הורגין אותם זה נראה לפי דעת רש"י וראיותו אבל בסוטה דף ל"ה מבואר מפרש"י דלכ"ע גוים שבא"י מז' אומות אפי' רוצי' לקבל זי"ן מצות ומשמע שם אפי' ברוצי' לגיירם מדמביא שם יפת תואר עיי"ש אין מקבלי' אותם משום דתלינן דמחמת יראה עבדם אבל בשאר ארצות וכנעני' שבח"ל פליגי אי מקבלין לר"ש מקבלין ולר' יהודא אין מקבלין כך פרש"י ונראה דאפי' לפי הש"ס דסוטה ולפירש"י דוקא לענין דאין לקבלן דהיינו להתחתן או לישב בא"י אבל בודאי אין איסור להחיותם וליכא לאו דלא תחי' כל נשמה וכן מבואר בפ"י בגיטין מ"ה ונראה דאין כאן מחלוקת בודאי אם רוצי' לקבל עבדות ולעשות שלום וגם קבלת ז' מצות לכ"ע רשאין לקבלם אלא שם בסוטה מיירי היכא דעשו עמהם מלחמה מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם שאינם רוצים להכניע לדת ישראל ואפי' יחידי' שבהם שהרי ניתן רשות לכל הרוצה לפנות יפנה כיון דנראה דאינם רוצים לקבל דת ישראל ולהכניע להם אם אח"כ רוצים לקבל אינם מקבלין אותם לכ"ע אבל אם אינם בא"י כנעני' שבח"ל אין כאן הכרח למו דעושה מחמת יראה שהרי אין מכריח להם אבל באותן שבא"י כיון דמעיקרא לא קיבלו ולא פינו אין אנו מאמיני' להם שחזרו ואוקי בחזקתי' ולכך ביפת תואר דמיירי קרא שעשו מלחמה לר' יהודא אפי' בכנעני' שבח"ל אין מקבלין והא דחיישי' בכנעני' טפי כבר אמרו משום שהם מקור העבודה זרה ועיקרה לכך אית בי' חשש טפי

ב) ועפ"י האמור מיושב קו' התוס' בסוטה ל"ה ע"ב מרחב שנתגיירה ונסבה יהושע דעפ"י הנ"ל כיון שמעיקרא קיבלה והוי נודע מעיקרא לכ"ע מותר וא"ש ונראה דזה יש לכוון שם בדברי התוס' ועכ"פ לפי הנ"ל כללא הוא דאם רוצים לעשות שלום או שהם בקשו שלום ורוצי' לקבל זי"ן מצות לכ"ע רשאי להחיותם ולקבלם אבל אם עשו מלחמה ושוב רוצים לקבל זי"ן מצות בזה לר' יהודא אינו מועיל כלל אבל לר"ש מועיל לכנעני' שבח"ל

ג) אמנם דעת הרמב"ם והרמב"ן דמ"ע וקראת עלי' לשלום קאי גם לזי"ן אומות אלא שרמב"ם סובר דצריך שיקבלו מס ועבדות וגם זי"ן מצות בכל האומות וא"כ לענין אם רוצי' לעשות שלום אין שום חילוק בין כנעני' לשאר אומות אלא לענין כריתות ברית לפי הנראה מדברי הרמב"ם בפ"ו ממלכי' עי"ש בלח"מ דאסור בשבע אומות אפי' אם רוצים לקבל זי"ן מצות אלא א"כ מתגיירים [כמו שביארתי לעיל במצוה צ"ג] וכן לענין חיתון לדעת הטור וסייעתו כמבואר בכ"מ פי"ב מאסורי ביאה ולדעת הכ"מ תלי' זה בפלוגתא דר"ש ור' יודא ועי' מ"ש לעיל במצות לא תתחתן אבל אם אינם רוצי' לעשות שלום ועשו מלחמה אז יש חילוק בין כנעני' לשאר אומות ובגבעוני' צריך לדחוק קצת שלא סמכו או שלא ידעו זה וגם צריך לדחוק דאע"ג דאיכא מצוה לעשות עמהם שלום הואיל ורימו אותם הי' הורגים אותם לולי שנשבעו ומשום חילול השם וזה שנתקשה להרא"ם וגם צריך לומר הא דהי' קשה בעיניהם שנשבעו כמו שכ' הרמב"ם משום כריתות ברית

ד) והרמב"ן ג"כ סובר כן אלא דס"ל דקריאת שלום בשאר אומות אין צריך קבלת זי"ן מצות אבל בכנעני' ושבע אומות צריך קבלת זי"ן מצות ובזה יש ליישב כל קו' לח"מ בפ"ו ממלכי' כי אם מה שהקשה מה שדרשו בספרי והי' כל העם הנמצא בה לרבות כנעני' שבתוכה דהרי דינם שוה להרמב"ם זו הקו' עדיין עומדת דהרי שם מיירי בעיר שעשתה שלום ואפשר לומר בודאי אם כל העיר משבע אומות ועשתה שלום יש הכרח יותר דרצונם להיות מוכנעי' תחת ישראל ולקבל עליהם שבע מצות אע"ג דזי"ן אומות הם בחזקת דלא מעלי ואין תקנה להם ואין רוצי' להיות מוכנעי' מ"מ הרי חזינן דאיתרע חזקה זו וקיבלו עליהם להיות מוכנעי' ובודאי ישמעו וכיון דרוב עיר לכה"פ קיבלו וויתרו הי מניהו מפקת אבל בעיר שכולו או רובם משאר אומות יש לתלות ולהחזיק כנעני' שבתוכו בחזקת דלא ישמעו כנלענ"ד להסביר ומה שהקשה הפ"י גיטין מ"ה ע"א על שיטה זו מהש"ס דקדושין דף ס"ז ע"ב יש ליישב עפ"י הנ"ל בעשו מלחמה

ה) והנה תוס' בגיטין מ"ו ע"א ד"ה כיון נראה כדיעה שלישית דאפי' זי"ן אומות אם רוצי' לקבל ולעשות שלום מס ושיעבוד אין אנו רשאי' להורגם אבל מ"מ אין אנו מחוייבי' להניחם בעריהם דתוס' נמי ס"ל כפרש"י בחומש דקריאת שלום חיוב דוקא בשאר אומות ובז' אומות היא רשות כדלעיל אבל המהרש"א שם כ' לחלק בין ערים שלהם לשאר ערים וצ"ע: מצוה תקכ"ט ל"ת שי"ד

מל"ת שלא להשחית אילן מאכל במצור שנאמר כי תצור על עיר כו' לא תשחית את עצה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום שקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, וכל המשבר כלי וקורע בגד והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, ולא אסרה תורה אלא דרך השחתה דוקא לאפוקי אם קוצצו לאיזה צורך או שאם מזיק אילנות אחרים, וכבר הקשו המפורשים ואיתא ג"כ במעין החכמה למה נאמר כאן אשר תדע כי לא עץ מאכל אותו תשחית ומשמע אם דוקא ברור לו אז מותר לקצוץ הא אם מסופק לא ולשיטת הרמב"ם דפסק בפ"ט מטומאת מת ובסוף הלכות כלאים דספיקא דאורייתא לקולא אפי' אם מסופק נמי רשאין לקצוץ אותו, ועי' במעיין חכמה מה שתי' ע"ז, ולענ"ד דהתורה גילתה לנו דהשחתת העצים מלבד האיסור יש ג"כ סכנה כדאיתא בגמ' וכן איתא ביו"ד סי' קט"ז דיש סכנה להשחית עצים שראוים לגדל וא"כ איכא נמי סכנה גבי' וממילא ע"כ אפי' הרמב"ם מודה דאפי' ספק נמי אסור מצד חמירא סכנתא מאיסורא וא"ש, ובזה נמי אני מסביר למה דייקא הזהיר רחמנא על השחתת העץ הא כל דבר אסור בהשחתה ולהנ"ל א"ש דשאני עצים משום דיש נמי סכנה גבי' ובשיטה מקובצת בפרק החובל אמר שם דאם עקרו עם השרשים דאפשר ליתנו במקום אחר ויגדל שם אינו עובר דהוא אינו משחיתו אעפ"י שלא גדל שם באותו מקום שנטעו, ומש"כ לעיל דאם צריך לו אינו עובר זה תלי' בפלוגתא, ועיין בשו"ת מרן החת"ס חיו"ד סי' ק"ב: מצוה תק"ל מ"ע רט"ז

מ"ע לערוף עגלה בנחל איתן בשנמצא הרוג ולא נודע מי הכהו שנאמר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה לא נודע מי הכהו