מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צב

דלא מיירי ברשע וא"כ איך כתיב כאשר זמם ועכ"ח דמיירי בלא הרגו וא"כ א"ש דע"י דכתיב לאחיך דמיותר עכ"ח באינו מחויב מיתה מוכח דלא מיירי בהרגו אלא באחיו קיים מדכתיב כאשר זמם ולכא למימר כקושי' שלו ומיושב קושי' הריטב"א הנ"ל ולפי"ז כאן דהקרא איירי באינו חייב מיתה מנ"ל לחיובי בכאשר זמם היכא דזמם כן על רשע דלמא זה שזמם על צדיק גרע ונראה דק"ו הוא מן רוצח דעלמא דאינו חייב על זמם להרוג ועשה כל הצטדקאות להרוג חבירו אם נמלט אח"כ פטור ואפי"ה אם רצח אפי' נודע שהי' רשע חייב מיתה א"כ אנו רואין שזה שעשה בפועל אפי' לרשע המחויב גרע וא"כ שפיר ק"ו אמנם כיון דהוי רק ק"ו דאתא מעלמא אינו גילוי מילתא ושפיר קאמר דאין עונש מן הדין ומיושב קושי' הפ"י הנ"ל דלא הוי גילוי מילתא וכ"ז בהריגה שמצינו סברת הכ"מ הנ"ל בקרא כי נפול הנופל ממנו מי שראו ליפול ובקרא דאלוקים אינה לידו אבל במלקות דל"ש זה א"כ עשה גילוי מילתא מן כאשר זמם כקו' הפי' הנ"ל ולכך שפיר כ' הרמב"ם דלוקין ועונשין ממון על כאשר עשה וא"ש

ד) והנה בב"ק דף ע"ב ע"ב פליגי אביי ורבא אביי סובר דלמפרע הוא נפסל ולרבא מכאן ולהבא הוא נפסל ויש בזה ב' טעמים או משום דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד טעם משום פסידא דלקוחות ושם בתוס' ד"ה רבא כו' תימא כו', ולענ"ד יש ליישב דהנה הא דחייישי' לפסידא דלקוחות צריך ביאור מאי חזית דחיישי' להנך לקוחות ולא לפסידא דמוכרין כיון דלא מיירי דידעי' דהשטר אמת וכמ"ש התוס' ונראה להסביר עפי' מ"ש בקונטרס אחר בשמעתין דפלגי' דיבורא דהא דרשע פסול לעדות מצינו ב' טעמים התומים בסי' כ"ח באורים הביא בשם תשובת חו"י והכריע דפסול רשע הוא משום חשש משקר עיי"ש אבל בס' יריעות שלמה בבית יד הלכה א' הביא בשם תוס' בכורות ל"ו דרשע פסול רק משום גז"ה דמצד הסברא הוא נאמן דמומר לדבר אחד או חשוד לד"א אינו חשוד לכל התורה אלא שהרחיקתו התורה שלא ייחד כבודו בקהל ד' לבוא ולהעיד ויבדיל מקהל הגולה שלא ילמדו ממעשיו ונראה דגם הא דסובר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל הוא מטעם זה דאי סק"ד דחשוד ומשקר איך אפשר לחלקו לחצאין וכמ"ש תוס' ד"ה אין כו' ולפי"ז א"ש דחששו לפסידא דלקוחות כיון דאינו נחשד אלא דפסול וא"כ אמרי' דאמת הוא ולכך חששו לפסידא. ולפי"ז כיון דטעמי' דרבא דס"ל דאמת הדברים זה שייך בשמעתין אבל שם גבי עדות אבהתא וחזקה שכנגדו צועק ששלו ויש לו עדים ע"ז אלא שאין אנו מאמינים לו הואיל ומכחישים זה את זה מ"מ אי אפשר לומר לחוש לפסידא דמאי חזית דחישי' לפסידא דהאי דלמא להאי חיישי'

ה) והנה הזמה דאין העדים מכחישים את גוף העדות אלא שאמרו עמנו הייתם וממילא אי אפשר שנעשה המעשה ההוא באותו יום לדבריהם ואמרי' אליבא דרבא מאי חזית דסמכית אהני, ואמרי' שם דאוקי תרי לגבי חד ולכך ללישנא קמא דחידוש הוא גם רבא מודה דלמפרע הוא נפסל ובתוס' שם דף ע"ג בד"ה דאיסהידו בו תרי בחד כו' ותימא כו' ולענ"ד ליישב וכבר כתבתי במקום אחר ליישב דברי הטור שכ' בח"מ סי' ל"ח דהזמה הוא מסברא הואיל והוא על גוף העדים והם כבעלי דברי' לענין זה ולכך אינם נאמני' על עצמם דתיקשי א"כ הזמה אינו חידוש וקשיא לרבא כן הקשה הלח"מ פכ"א מעדות ותי' דבזה פליגי אביי ורבא והטור קאי לדינא דאביי ולי נראה דגוף הסברא נהי שכ"כ ג"כ הרמב"ן בחומש פ' שופטי' יש לפקפק דאי חשבי' לי' שבאו רק על גוף העדי' לפסול, והוי כפסול גזלונתא הרי בפסול גזלנותא כ' הרמב"ן והובא בקיצור בר"ן בכתובות י"ט גבי שני' שחתמו על השטר ומתו שאפי' אם באו לפסול בגזלנותא אינם נאמני' כיון שכבר מתו ועכ"ז באו על מנה שבשטר וא"כ גבי הזמה התורה חשבה עדותם שבאו על מנה שבשטר דאל"כ למה חייבה התורה לנזמים לשלם על פיהם ולחייב דין הזמה שהרי אם נוכל לומר שבאו רק ליפסל העדי' א"כ איך אפשר לעשות במזימי' דין הזמה דהא יוכלו לומר דרק לפסול באנו וכמו דאמרי' בעדי נערה מאורסה שהוזמו שפטורין משום שיכולין לומר לאוסרה באנו כדאי' בסנהדרין מ"א ור' אשי סובר בסנהדרין ע"ח ע"א והכי קיי"ל דגם הזמה בעי' עדות שאתה יכול להזימה ועכ"ח דהתורה חשבה לשון עמנו הייתם שמכחישין גופו של עדות וא"כ שע"ז באו שוב הוי חידוש וא"ש שע"י התשלומין מוכח שבאו נגד השטר או העדות וא"כ שוב. הוי חידוש וא"ש דהטור כ' כן לדידן דאין דנין דין הזמה וא"כ עכ"ח רק לפסול באו ושוב אינו חידוש ולפי"ז הא קיי"ל פ"ק דמכות דאין העדי' נעשו זוממין לענין תשלומין עד שיזומו את כולם וא"כ אי אתו תרי בחד עכ"ח באו רק לפסול ושוב אינו חידוש וא"ש ומיושב קו' התוס' מיהו הה"ד דהו"מ למימר דנ"מ לבזה"ז מיהו עד אביי ורבא עדיין סמוכין הוי ורצה הש"ס לומר א"ב אפי' בא"י: מצוה תקכ"ה ל"ת שי"ב

מל"ת שלא לירא מהגוים במלחמה ולא לברוח שנאמר לא תערצון מפניהם ורמב"ן משיג ע"ז דאינו אלא הבטחה ונגד זה יש בהיפך פלוגתת הרמב"ן ולא ימס לבב אחיו וגו' ללאו שהירא ורך הלבב לא יבואו למלחמה ולהרמב"ם זה אינו אלא שלילה ולענ"ד אלו ואלו דברי אלקי' חיים ושניהם בקנה אחד עולים בודאי מצות הבטחון הוא שורש כל התורה וזולת בטחון א"א לקיים התורה וגם קיום העולם אינו אלא ע"י בטחון ואפ"ה לא מצינו מ"ע מפורשת ע"ז לפי שא"א לצות ע"ז שדבר זה תלוי' במדת האדם וטבעו ואיך יצוה את האדם שלא ירא ולא יפחד מקשרי מלחמה כיון שהוא דבר טבעי' וכמו שהקשה האבן עזרא על הקרא דלא תחמוד ואם אמנם שהקושי' ליתא לא התם ולא הכא שאדם נפעל ע"י מחשבותיו כי אם ישים הרבה פעמי' נגד עיניו הניסי' והנפלאות שהקב"ה מקיים אותנו ע"י ניסים כי אין מזל לישראל ומחשבות כאלה יפעלו על האדם לשרוש מדת הבטחון על ד' כמו שביאר היטב החובת הלבבות שער הבטחון וכן לענין המדה כמו שכתוב הוא בעצמו מ"מ לא די בזה וכו' וגם הוא שרשי קיום התורה לכך כמו כל השרשי' שלא נמצו למ"ע בפ"ע כך מידת הבטחון לא נמנה למ"ע רק שהקב"ה הוליך אותנו מ' שנה במדבר ונתן לנו את המן מידי יום ביומו וביום השבת לא נפל ועי"ז קבע בנו מדת הבטחון שרק אל המן עינינו ומים אין לשתות ומסובבי' בנחשי' שרפי' ועקרבי' ולא שלטו בנו וע"ז עשה משה רבינו נחש נחושת ושם אותם על נס דהיינו שע"י הרגל ע"י מ"ם שנה נדמה להם שהם בטבעי שהנחשי' אינם מזיקי' ועתה ראו שהנחשי' השרפי' מזיקי' עכשיו ראו למפרע שעד עתה חיו רק עפ"י נס וז"ש הכתוב והי' כל הנשוך וראה אותו וחי דהיינו שראה שעד עתה הי' רק בנס ולא נשכו אותם הנחש ואמאי עתה נשכו בהם הנחש זה הי' בודאי שע"ע עשו כהוגן ולא חטאו ועתה עברו את פי ד' ובזה י"ל הדקדוק שפעם אחת כתיב והי' כל הנשוך וראה אותו וכו' ופעם אחת כתיב והי' אם נשוך הנחש והביט ולהנ"ל א"ש דיש ב' מיני אדם המדברי' אחד שע"י אחרי' שרואה שאחרי' מדברי' גם הוא מדבר ויש אדם שמעצמו מדבר וזש"א והי' כל הנשוך דהיינו ע"י אחר אז רק אם ראה דיו אבל אם נשוך הנחש דהיינו שמעצמו מדבר אז והביט צריך להביט לאחריו וממילא הבטחון אינו צריך ציווי דממ"נ אי שמוחזק בו א"צ ומי שאינו מוחזק אינו מועיל הצווי וה"ת אם נוגע רק לו אבל אם נוגע בשאר ב"א אז בודאי צריך ציווי וממילא הרמב"ם ורמב"ן הם אחד או לכלל ישראל ולכבוד שמים שאם חלילה ינצחו האוה"ע יחלל השם וגם חלילה חילול התורה כמו שנאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה ע"ז צוה השי"ת שאפי' אם יסברו שישופך דמם שם אפ"ה אל יראו ואל יפחדו שחיות הנצחי' בכפלי כפלי' חשוב מחיי' העוה"ז וד' עמכם וגו': מצוה תקכ"ו מ"ע רי"ד

מ"ע למנות כהן משוח מלחמה שידבר אל העם. במלחמה שנאמר והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. על הספר אמר מי האיש אשר בנה בית חדש כו' ילך וישוב לביתו כו' ובעורכי מלחמה אמר פסוקי שמע ישראל אתם קרבים היום אל המלחמה כו' אל ירך לבבכם כו' עד להושיע אתכם עד כאן כהן משוח מלחמה אמר וכהן אחר משמיע אותו לכל העם אח"כ מדבר משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש כו' ומי האיש אשר נטע כרם כו' ומי האיש אשר ארש אשה כו' ושוטר משמיע בקול רם אח"כ השוטר מדבר מעצמו מי האיש הירא ורך הלבב כו' ושוטר אחר משמיע בקול רם לכל העם והנה החינוך כתב דאם רצו להוסיף על דברי התורה רשאי' ומנחת חינוך תמה ע"ז דמאי שנא מברכת כהני' דאמרי' בר"ה כ"ח דאין הכהן רשאי להוסיף ואם מוסיף עובר על בל תוסיף ולענ"ד לא קשה דמדברי רמב"ם עצמו פ"ז ממלכי' משמע דפי' הא דכתיב ויספו השוטרים לאמור דהשוטרים מעצמם הי' אומרים כן וא"כ עכ"ח זה אינו חייב אלא רשות לעורר את העם בכל מה דאפשר וכיון דיש ג"כ התעוררת רשות א"כ אם מוסיף הוא מוסיף רק על דבר הרשות וא"כ אם מוסיף אינו מוסיף על חיוב רק על הרשות וליכא בל תוסיף

ד) והנה בגמ' סוטה דף מ"ז פליגי שם מהו משמע בהירא ורך הלבב חד אמר כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה וחד אמר זה קאי מי שיש בידו עבירות ור' יוסי שם אמר אפי' עבירות שהם רק מדרבנן ע"ז נמי חוזר מעורכי מלחמה והנה הרמב"ם פסק כפשטא דקרא ופלוגתא דר' יוסי שקאי על עבירות לא מביא הרמב"ם ור' יוסי הגלילי דסובר דזה קאי על עבירות ור' יוסי שקאמר שקאי על עבירות דרבנן נמי נ"ל דפליגי במה שכתב הרמב"ם ריש הלכות ממרים אם דרבנן הוא כדאוריי' ועוברים על לא תסור ויותר נראה לפי מה שאמרתי על הטו"ז ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג דקאמר שם שאם נשבע שלא לכנס בתקנת הקהל הוא שבועת שוא וכתב שם הטו"ז דהוא דוקא אם הוא דברים שהם סייג לתורה דע"ז אנו מצוים מצד ושמרתם את משמרתי והקשתי הא מבואר ביבמות דף כ' דושמרתם