מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב צא

הדיין בדבר שבממון כן שחס על אחד כבר הוא מטה דין ועושה עול במשפט לחבירו וע"ז כבר נאמרו לאוין מיוחדים לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול וכיוצא וא"כ לאו דלא תחוס הנאמר בעדים זוממין א"א למנותו דממ"נ לענין מיתה נפש בנפש הנאמר שם דעושה הכתוב לעדים זוממים כרוצחים וברוצח כבר נאמר לאו ועכ"ח אם אתה מונה היינו לענין קנס ממון עין תחת עין וכ"כ הרמב"ם הלאו בפ"כ מסנהדרין לענין קנס ושוב כבר מצווה ועומד מלא תעשה עול במשפט או לא תשא פני דל וגדול ולאו שנאמר לטפל אינו נמנה למצוה בפ"ע ולכך לא מנו מוני המצות זה ללאו בפ"ע ורוח ד' דיבר בם כנלענ"ד: מצוה תקכ"ב ל"ת ש"י

מל"ת שלא להשיג גביל רעהו שנאמר לא תשיג גבול רעך. והנה רש"י בתורה כבר הקשה הספרי דל"ל לאו בפ"ע תיפוק לי' מלא תגזול ותי' לעבור בשני לאווין ומכאן הוכיח המשנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה וכבר הבאתיו לעיל בלאו דלא תגזול ולא תגנוב, דהלאו דלא תגזול קאי גם על קרקע וגם הלאו דלא תגנוב אע"ג דקרקע אינו נגזלת אבל מ"מ הלאו עבר ומכאן קשה על דברי התוס' דף ס"א ד"ה אלא לא בגזל וכו' ועיי"ש במהרש"א וגוף הקו' של ספרי אפשר לומר לדעת הרמב"ם דסובר דתורה דיברה דייקא בלשון וודאי וא"כ לא תגזול ולא תגנוב היא וודאי ע"כ צריך לא תשיג אפי' על ספק והלאו הזה של לא תשיג גבול רעך דוקא בארץ ישראל דכתיב אשר גבלו ראשונים: מצוה תקכ"ג ל"ת שי"א

מל"ת על הב"ד שלא להקים דבר ע"פ עד אחד שנאמר לא יקים עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת והסמ"ג סובר דלאו הזה הוא על העד ועי' פ"ד שהקשה לסמ"ג למה לוקין. והנה הקרא הזה מצוה לן דע"א אין רשאין לעשות עפ"י דיבורו ואפי' אם הוא איש מופלג ויחיד בדורו אפ"ה אין לו נאמנות לעשות על פיו דבר ולענוש או להוציא דבר כן נראה מדברי החינוך ומטעם זה קשה לי דבעלמא ילפי' מכאן כ"מ שנאמר עד אינו אלא שנים דמדכתב עד אחד ולמה נכתב אחד אלא דבעלמא הוא שנים ולהנ"ל לכאורה קשה דילמא כתב אחד למימרא אפי' מיוחד שהוא מופלג אז ג"כ אין לו נאמנות ובאמת קשה קצת על הא דאמר רבא בכתובות דף פ"ו דברתי' דר' חסדא אמרה ידענא באיתת' דחשודה על השבועה ואסרה על פומה והאיך יכול לאוסרה הא לפי מה שדרשי' בספרי דעל ידי עד אחד אינו יכולין להוציא וכיוצא והאיך יכול ר"ח לסמוך עליה ולמר בר ר' אשי דאמר מר לא קים לי בגוי' הא אפי' אם קים לי' בגוי' לא הי' יכול לסמוך וצע"ג ונהי דעד המסייע פוטר מן השבועה וא"כ עד עדיף מן שבועה מ"מ כיון דהתורה אמרה לא יקים ע"א באיש מנלן לפסול האדם ולכאורה זה בכלל לכל עון ולכל חטאת ולכל חטא אשר יחטא וזה ג"כ כיוצא בהן וצע"ג

ב) והנה לפי מה שנראה מדברי החינוך דאחד המיוחד אפשר לומר דיש סמך לדברי ר"א ממיץ המובא בהגהות אשר"י פ"ק דחולין דע"א המוחזק בכשרות נאמן אפי' נגד חזקה להתיר דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם משמע דוקא לענין עונש אבל בעלמא נאמן אם הוא מיוחד ובמק"א הקשתי דל"ל קרא ליליף מיני' דע"א מהימן מוספרה לה או מושחט אמאי לא ילפי' מקרא הנ"ל ולהנ"ל א"ש דמשם משמע רק מי שמיוחד שהוא בר סמכא ודוקא להתיר נאמן אבל לאסור הוא בכלל לכל עון ולכל חטאת כמו דאיתא בכללי הרא"ש בסוגי' דע"א דע"כ לא מהימן להעלותו או להורידו מכהונה בגיטין דף כ"ד בי"ד כללים דע"א וברשב"א קדושין ס"ו לאסור הוי כממון שהוא מפסיד לחבירו ובכה"ג לא אמר ר"א ממיץ דמוחזק נאמן ובזה מיושב מה שמקשים עליו מכה"ג ביוה"כ ולהנ"ל א"ש: מצוה תקכ"ד מ"ע רי"ג

מ"ע לעשות לעדים זוממין כאשר זמם לעשות לאחיו אם בחיוב ממון הוזמו משלמין בין שניהם מה שרצו לחייב ואם בחיוב מלקות הוזמו כל אחד לוקה ארבעים ואם בחיוב מיתה הוזמו כל אחד נהרג ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין והזמה היא דוקא שאמרו עדים אחרים לאותן העדים שהעידו עמנו הייתם ולדעת הרמב"ם אם הכחשה והזמה ביחד לא מקרי הזמה ומקשין עליו מכמה דוכתי בסנהדרין דף ט' דאמר רבא אם אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו ומביאו המפורשים בשם מו"ה חיים יונה זצ"ל דהקשה משם על הרמב"ם דפסק בה' עדות פי"ח דאם יש הכחשה עם הזמה אין הזמה מועלת א"כ כאן הא הוי עדות שאתה אינו יכול להזימה דאם יזימו אותו עם אחר שהצטרף ויאמר עמנו הייתם א"כ ממילא הוי הכחשת הדבר ולהרמב"ם לא חשיב כה"ג הזמה ועיי' מ"ש בזה בקונטרס מיפך והזמה ועד זומם למפרע הוא נפסל וכעת נראה לי ליישב בפשיטות דנראה דטעמו של הרמב"ם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דלענין הכחשה אינו מועיל עדותן ואמרי' מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהני ולכך בטל כולה כמ"ש הנמק"י שם בסנהדרין בשם הראב"ד והנה הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מבואר במכות דף וי"ו דהיינו אם כיוון לעדות כמו שאמרו למחזי אתיתו וכן כ' השיטה מקובצת בכתובות י"ט טעם דלכך בשמעתין לא אמרי' בטלה כולה דמסתמא לא כיוון להעיד על עצמו, ועוד כ' הרמב"ן בחי' במכות בפ"ק גבי אילעא וטובי' קריבי' דערבא הוי דהיכא דהדבר שבטל הוא טפל לא אמרי' דיבטל העיקר ולפי"ז מבואר אם טעמא דהרמב"ם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה זה שייך אם שניהם הזמה והכחשה אבל אם הם רק הזימו אעפ"י שממילא מובן מתוכו הכחשה מ"מ כיון דעל זה לא כיוון לומר וגם הוא טפל לעיקר עדותו לא שייך לומר הואיל ובטל מקצתה בטול כולה וא"כ שפיר מועיל הזמה והוי עדות שאתה יכול להזימה גם להרמב"ם בנדון שלנו, ובזה מיושב ג"כ קו' הפלא"ה בסוגי' דשליח נעשה עד על הרמב"ם הנ"ל דהוי אינו יכול להזימה משום דממילא מוכחש ולהנ"ל אם לא כיוון לא שייך זה וא"כ שפיר משכחת לההזמה והוי יכול להזימה כנלענ"ד נכון. ואח"ז מצאתי שכעין זה כתב ג"כ בנתיבות המשפט סי' ל"ו

ב) והנה אמרו חז"ל מקרא דאשר זמם ולא כאשר עשה ואם הרגו אינן נהרגין ובממון פליגי התוס' דבממון אפי' אם כבר נעשה מעשה אנו דנין אותן כזוממין ולריטב"א ונמק"י גם בממון אמרי' ולא כאשר עשה וב"ב דף נ"ו סע"א איתא שם במתני' הי' שנים מעידין אותו לענין חזקה וכו' והקשו התוס' ונמק"י הא אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין ושוב אמרו הרגו אין נהרגין משום דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ ממ"נ אם גמרו הדין כאן כבר מוחזק והוי כאשר עשה ותי' התוס' בב"ק דף ד' הובא בתיו"ט שם דגבי ממון עונשין מן הדין ולכך אפי' לאחר שעשו יש דין זוממין שהרי במכות דף וי"ו אמרו הטעם דלכך הרגו אין נהרגין משום דאין עונשין מן הדין וכיון דבממון עונשין מן הדין כמו שהוכיחו מכמה דוכתי שפיר אמרי' אפי' עשו עונשין מק"ו ולכאורה קשה לי כיון דבנפשות אין הורגין לאחר מעשה וא"כ שוב נתבטל הק"ו גם בממון דאיכ"ל נפשות יוכיח, ונראה הרמב"ם בפ"כ מעדות כ' דוקא בנפשות אמרו הרגו אין נהרגין וכ' הכ"מ דסובר דוקא במיתה משום דאלקים ניצב בעדת ד' ולולי שהי' זה מתחייב מיתה לא הי' השי"ת מניח לעשות תקלה זו ע"י הדיינים ולכך במלקות לא שייך זה עי"ש והתיו"ט הקשה עליו מנלי' לרמב"ם זה עיי"ש במכות פ"ק מ"ט ונראה דקו' חדא מתורצת באידך דאם נימא כטעם הכ"מ ליכא למימר נפשות יוכיח דמה לנפשות משום דאלקים ניצב שם ובוודאי הי' חייב וא"כ א"ש דלהרמב"ם הי' קשה קו' הנ"ל ממתני' דידן וניחא לי' כתי' התוס' דבממון עונשין וקשה לי' הא נפשות יוכיח וע"כ צ"ל נפשות שאני משום אלקים ניצב שם וא"כ שוב ליכא למעוטי גם מלקות מהאי שאמרו הרגו אין נהרגין וא"ש

ג) מיהו בלא"ה עדיין דברי הכ"מ תמוהין דאכתי קשה במלקות מנ"ל לאחר שחלקו דנענשין דהרי בקרא כתיב כאשר זמם ואי מק"ו הא אין מלקין מן הדין ונראה בעזה"י דהפ"י שם במכות דף וי"ו הקשה מאי קאמר הטעם משים דאין עונשין מן הדין הא ס"ל לאביי בסנהדרין דף ע"ו ע"א דגילוי מילתא בעלמא עונשין עיי"ש בפרש"י להסביר מאי נקרא גילוי מילתא וה"נ העונש על הזמה הוא מכח שרצו לעשות מעשה ונראה שם במכות דף וי"ו יליף במתני' מדכתיב לאחיך והרי אחיך קיים והריטב"א תמה ע"ז דגם לאחר מיתה נקרא אחיך ובלא"ה הא הש"ס קאמר משום דאין עונשין מן הדין ונראה דלכאור' קשה לי על הכ"מ הנ"ל מה בכך דאלוקים נצב בעדת ה' ובודאי הי' זה חייב מיתה זה אתי שפיר אם הי' החיוב על המעשה אבל כאן שחייב' התור' על אשר זמם והרי המה לא רצו להורג' משום שחייב מיתה וכמו שהאריך הרמב"ן בחומש בפ' לך גבי גם הגוי אשר יעבודו דן אנוכי דאפי' הרג אדם שנגזר עליו מן השמים להורגו חייב וכנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שביאר התי"ט בפ"ב דאבות מ"י מאמר הלל על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון וא"כ גם אם הטעם משום אלוקים נצב בדבר המשפט ובודאי הי' רשע למות מ"מ כונתו ומחשבתו וזממו הי' לרעה וכאן העונש על הזמתן ויותר קשי' לי מנ"ל לומר מדכתיב אשר זמם דמיירי בלא הרגו דלמא מיירי בהרגו ואפ"ה כיון דאלוקים נצב בעדת אף אם נהרג בודאי הי' חייב מיתה ולא ענש הכתב על המעשה אלא המחשבה וזה שאמר אשר זמם לעשות וכו' ונראה דהרי אמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן מדכתיב ונקלה אחיך כיון שנלקה הרי הוא כאחיך עיין מגילה דף זי"ן ע"ב מבואר שאם הוא רשע לאותו דבר שאנו דנין עליו לא מיקרי אחיך וא"כ אי סק"ד דמיירי בחייב מיתה איך קראו הכתוב לאחיך ועכ"ח