מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ט

שאינו נוהג כשורה לקרוא לדוכן ולע"ד גם בכה"ג צריכין אנו לקדשו וכבר ביארתי זה בחידושי בגיטין דף כ"ט ברש"י ד"ה וקדשתו כי את וגו' לשון רש"י תמוה מאי בעי בזה וכבר עמד בזה במהר"ם שי"ף ולענ"ד רש"י בא ליישב קושית הרא"ם עה"ת דרש"י בפ' אמור הביא מקרא דקדוש יהיה לך והקשה דבש"ס ילפינן מוקדשתו והנה לרש"י קשי' ליה דמוקדשתו ילפינן ריש פרק האשה רבה דאם לא רצה דפנו וכן פי' רש"י בחומש דוקדשתו בא ללמד ע"ז ונרא' דהרי כבר חקר הפרמ"ג בט"ז סי' קל"ה אם כהן רשע קודם לישראל כשר וכ' דמסי' קכ"ח משמע דכ"כ ברשע בשאר עבירות וא"כ קדושת כהונה עליו וגם בכה"ג קודם שמא עשה או יעשה תשובה אלא דקשי' מנ"ל הא ונראה דמכאן שמעינן לה כיון דוקדשתו מיירי דלא רצה להתקדש דדפנו א"כ ע"כ הוא בעל עבירות אפ"ה כיון דאת לחם אלקיך הוא מקריב ואין הכבוד שלו וע"ז מסיים קדוש יהיה לך ר"ל אפי' כהן כזה מצוה להקדים וע"ז כיון רש"י דגם בש"ס דידן יליף מקדוש יהיה לך אלא דהביא רישא דקרא להורות דמיירי אפילו בבעל עבירה. וכיון דאפי' בבעל עבירה מצוה להקדים הה"ד אפי' בעם הארץ נגד בן תורה ול"ק קושי' הרמב"ם בפי' המשנה דמנ"ל להקדים ע"ה ולהנ"ל א"ש דכבר האריך מרן זצ"ל בתשובה ח"ס חיו"ד סי' רצ"ה לענין קימה וחיות בעל מעשה עדיף מבעל תלמוד ואינו בעל מעשה וא"כ כיון דאקדמי' כהן שצריך כפי' ואינו בעל מעשה לבעל מעשה כ"ש לת"ח והיינו אם שומע בקול חכמים אבל כל זמן שעובר באותו דבר עצמו ונושא נשים בעבירה כיון שהוא מומר לאותו דבר עצמה אין לו קדושה וכבוד ולפי"ז יש ליישב משנה דסוף הוריות שהביא הרמב"ם בממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה כיון שהוא ע"ה ואינו נזהר במה שנותנין לו דאיכ"ל בוודאי אם אנו נותנין לו משלנו ראוי להקדים בעל מעשה ותלמיד חכם אבל לקרוא ראשון זה נתנה לו התורה אלא שאנו רוצין ליטול ממנו זה אסור לן כל זמן שנוהג ככהן: מצוה רע"א והוא להרמב"ם ל"ת קס"ה. ולהרמב"ן מצוה רמ"ד ול"ת ק"ס

מל"ת שלא יבא כהן גדול באוהל עם מת שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא: מצוה רע"ב והוא להרמב"ם ל"ת קס"ו. ולהרמב"ן מצוה רמ"ה ול"ת קס"א

ומצות ל"ת שלא יטמא כה"ג במגע ובמשא אפילו לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא ואם נטמא לוקה אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו מת או שנכנס באוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחד ולוקה שתים, הכ"מ דייק מלשון זה שהוא סמוך למיתה והתרו בו ע"ז וכן בפרע ולכאורה דבריו סותרין למ"ש בפ"י מכלאים דין ל' כיון שבא ע"י מעשה בתחילה ויש בידו לסלק מקרי עדיין מעשה וצריך לחלק היכא דתחילת מעשה באיסור גם השהייה מקרי מעשה משא"כ כאן וכן מוכח מרמב"ם בפ"ה ממלכים דין ח' וכן רצ"ל המש"ל סוף פ"ג מביאת מקדש דין כ"א לחלק בזה אלא דהקשה מהא דפרע וכן ממי שנזר בביה"ק ולע"ד נזירות חשיב מעשה הואיל ובדיבור אתעביד מעשה ושפיר מקרי התחלה באיסור ע"י מעשה ופרע פסק באמת הרמב"ם דאין לוקין והש"ס קאי למ"ד לוקין ובזה מיושבים כל הקושיות על הרמב"ם בפ"י מנזירות דין ח' וט' ועיי' בפ"ה מנזירות דין ח"י וי"ט ועיין לקמן כלל ח' והשאגת ארי' האריך בזה ולא חילק ולהנ"ל א"ש הכל

ב) והנה נהי דכה"ג אסור לטמאות לשום קרוב כמש"כ לאביו ולאמו ולאחותו לא יטמא מ"מ למת מצוה מטמא זה ילפינן ברכות כ' ע"ב מלאחיו ולאמו ולאחותו שאפי' היה כה"ג ונזיר דוקא לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ואפי' היה כה"ג ונזיר שהלך לשחוט את פסחו אפ"ה מטמא למת מצוה ומזה רצה להוכיח שם דגדול כבוד הבריות אפי' נגד עניני תורה וקשיא על הא דאמרינן לעיל אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ולבסוף משני שוא"ת שאני ולבטל מילה ופסח הוא שוא"ת אבל לעשות עבירה בפועל שאני והקשה שם ברש"י ותוספ' דזה שייך על למול את בנו או לשחוט את הפסח דהוי רק שוא"ת אבל איך רשאי לטמאות א"ע הא הוא כה"ג ונזיר ועובר בעשה בפועל תי' רש"י דאין לענין טומאת כה"ג עשה כלל והתוס' הקש' על זה דבכל עשה דוחה ל"ת נימא דלא הוי ל"ת כלל ותי' באופן אחר עיי"ש ואני אמרתי ליישב דפנ"י שם בברכות הקשה מאי פריך בגמרא ממת מצוה הא הכא הוי מצות עשה וא"ת מאי אולמי האי עשה מהאי עשה הא הכא הוי נמי לאלומי כבוד הבריות כמו שכתבתי לעיל במצוה קכ"ג יע"ש לעיל

ג) והנה המנחת החינוך פי' דברי רש"י הנ"ל בע"א דס"ל לרש"י דמצות טומאת קרובים דכהן הדיוט וקרובים דכה"ג ומת מצוה הותר' לגמרי ואני איני מבין מנ"ל זה אצל כה"ג ונזיר בשלמא לענין כהן הדיוט אפשר לומר כיון דכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן דמת בעמיו א"כ כתוב ההית' בלאו עצמו ומשמע דאין כאן לאו כלל אבל בכהן גדול דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע לגמרי אפי' למת מצוה וא"כ הא דמת מצוה מותר הוא רק משום דעשה קבור תקברנו ביום ההוא דוחה ללא תעשה על כל נפשות מת לא יבוא וא"כ אי רק משום דעשה דוחה ל"ת מנ"ל דהותרה. וגם לא שייך ביה דמצותו בכך שכתב שם ולכך נ"ל כמו שביארתי לעיל

ד) וגוף החילוק בין הותרה או לא קשה אפי' אי נימא דהות' פשיטא דלא יטמא למת אחר נהי די"ל דיש נפקא מינה כמה שכתב התוס' בשבועות דף י"ז תוס' ד"ה נזיר בקבר מהו ותיר' בחד תירץ דהא דאמרינן כשהושיט לו מת אחר פטור היינו אם לא היה יכול להניח מת הא' אבל אם היה יכול להניח את הראשון חייב אם הושיט לו מת אחר וא"נ אפשר לומר דאם נימא דהותרה וא"צ למהר עשייתן כשהיא הותרה אז הוא פטור ומותר אבל אם נימא דרק היא דחוי אז חייב בהושיטו אם היה יכול לקבור מתו מקודם וגוף הפלוגתא דשם עיי' ברא"ש בהלכות טומאות כהן שהביא פלוגתא של ר"ע ור' טרפון ר"ע לפי גירסות מסכת שמחות סובר דפטור ור' טרפון מחייב, מיהו אפי' לר"ע איסור איכא אבל לדינא פסק הרמב"ם דאפי' באותו יום אם פי' דחייב וראב"ד פ"ה מהלכות נזירות הלכה ט"ו פסק דאפי' ביום אחר פטור בזמה"ז כיון דאין לנו מי פרה לטהר ואינו מוסיף על טומאתו וז"ל והכהנים בזמה"ז טמאי מת הן ועדיין אין עליהן חיוב טומאה ומחייב אותן עליו להביא ראיה. והדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ג הביא בשם מל"מ דלראב"ד אפי' איסור ליכא בכהנים בזמה"ז ומידי ספיקא לא נפקא לצרף לספק אחר לעשות ס"ס ובסוף חזר מזה וסובר דגם לראב"ד איסור מיהו איכא: מצוה רע"ג והוא להרמב"ם מ"ע ק"ז ולרמב"ן מ' רמ"ו ומ"ע פ"ה

מ"ע שיקח כה"ג בתולה שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח ולא ישא בוגרת מפני שכלו בתולי' ולא מוכת עץ ואם עבר ונשא מוכת עץ או בוגרת יקיים אבל בעולת איש אעפ"י שאינ' אלמנה ולא גרושה יוציא בגט. וכ' החינוך אלא שלשונו מגומגם וגם הביא היפך ממה שאמרו בקדושין ס"ח ע"א דגם לר"ע אין ממזר מבעולה לכה"ג וצ"ל דיש שם ט"ס והנה הרמב"ן בחומש כ' והוא אשה בבתוליה יקח היא ללאו הבא מכלל עשה דלא יקח בעולה ומה שמסיים קרא כי אם בתולה מעמיו יקח אשה היא מצות עשה ליקח בתולה וכן נראה לכאור' מוכרח דאל"כ תיקשה ממ"נ מנ"ל ללמוד תרוויי' מחד קרא אי בא הכתוב ללמד מ"ע ליקח בתולה מנ"ל דבעולה אסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה דילמא בעולה רשות ובתולה מצוה דמכלל מצוה אי אתה שומע לאו ואי בא הכתוב ללאו הבא מכלל עשה א"כ לא נשמע מ"ע ליקח בתולה אמנם לרמב"ן הנ"ל א"ש. אלא דקשה לי לפי"ז הוי ליה למחשב לב' מצות חד מ"ע ליקח בתולה וחד לאו הבא מכלל עשה שלא יקח בעולה ובחינוך קשה טפי שערבב הענין פתח במ"ע ליקח בתולה ומסיים בלאו הבא מכלל עשה משמע דחדא מלתא נינהו וצ"ע. ואפשר כוונתם דלכאור' אפשר לומר דכי אם בתולה הוי לאו ממש כמו דאמרי' בפסחי' מ"א ע"ב דכי אם צלי אש הוי לאו כאלו כתיב אל תאכל כי אם צלי אש עיי"ש בפרש"י ותוס' וא"כ כאן י"ל את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו קאי ג"כ למטה והוי לאו ואי בעולה בלאו איכ"ל והוא אשה בבתוליה יקח ללאו הבא מכלל עשה ולעבור עליו בעשה ול"ת לכך הוכיח החינוך דבעולה אינה בלאו וא"כ תרתי ל"ל ועכ"ח חד הבא מכלל עשה וחד למצוה כן אפשר לומר. אמנם קושי' קמייתי דהוי לי' להרמב"ן למחשב לתרתי עדיין קשה ואפשר כיון דפשטא דקרא הוא למ"ע וגם כי אם בתולה מעמיו יקח למ"ע ורק מכח יתורא וסמיכות לא יקח ילפינן לאו הבא מכלל עשה ומה דילפינן רק מיתורא ולא מפשטות הקרא אינו מונה הרמב"ם במניני המצוה

ב) והנה בתוספות בחגיגה י"ד ע"ב בתולה שעיברה משמע בתולה אפי' נבעלה אם לא נשרו בתוליה אינה אסורה לכה"ג מיהו דברי תוספ' תמוהים טובא כעמ"ש שה"מ פי"ז מא"ב דין י"ג ובגמ' עצמה איכא לפרש איפכא וכן העלה המ"ל דין י"ג שם דלא כתוס' הזה מיהו אפש' ליישב מה שכתב שגם היא בכלל באיסור היינו שנעשית חללה ונתקלקלה ע"י ביאה זו כשיתודע הדבר משא"כ אם