מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב י

נבעלה כבר לנתין או ממזר כבר היא מחוללה ואינה מפסדת אבל לענין דין דבתולה שלא נשרו בתוליה אסורה כבר הוכיחו זה בראיות ברורות ולכה"פ לכתחלה ולא גרע מבוגרת דלא ישא לכתחילה דלענין מצוה אשה בבתוליה יקח בעינן בתולה ממש. ולזה שינה הקרא הלשון גבי מצוה מלגבי לאו הבא מכלל עשה: מצוה רע"ד והוא להרמב"ם ל"ת קס"ז, ולרמב"ן מצוה רמ"ז ל"ת קס"ב

מצות ל"ת שלא יקח כה"ג אלמנה שנאמר אלמנה גרושה חללה זונה את אלה לא יקח: מצוה רה"ע והוא להרמב"ם ל"ת קס"ח ולהרמב"ן מצוה רמ"ח ול"ת קס"ג

ומצות ל"ת שלא יבא כה"ג על אלמנה שנאמר ולא יחלל זרעו בעמיו. ואם בעל אלמנ' ולא קידש לוקה שחללה, בעל וקידש לוקה שתים משא"כ בזונה וחללה זונה וגרושה אינו לוקה אלא אחת ופטור על הביאה בלא קידושין כן דעת הרמב"ם. ולהראב"ד בכולם לוקה תרתי אלא א"כ לא גמר בעילתו אז אלמנה לוקה תרתי משא"כ באינך ואין חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט והה"מ חילק בכה"ג סובר כראב"ד ובכה"ד כהרמב"ם. והא דכפל בכה"ג זונה וחללה גרושה כ' החינוך דבא ללמד איסור חע"א באיסור מוסיף ואע"ג דאיסור מוסיף לאו מהאי קרא נפקא ולא אצטרך קרא ע"ז אלא עיקר בא ללמד דלא הוי זונה וחללה לאו שבכללות או כפי' הריטב"א שם דלא נימא דאצטרך תרווייהו זונה וחללה לכך בעי קרא לחלק ועי' בשעה"מ פי"ז מא"ב דין יו"ד שהאריך בזה עיי"ש דכיון דגלי כאן דאחע"א ולפעמים לוקה ד' ממילא נשמע דזונה וחללה לא הוי לאו שבכללות דגרושה בא לחלק דכשם דחלוק גרושה מזונה וחללה הי' חלוקים אינך מהדדי ולכך כ' החינוך תרווייהו. והנה אנן קיי"ל כרבא בקדושין ע"ח דעל קדושין ונשואין אינו לוקה אא"כ בעל אז לוקה גם על הקדושין וכן דעת החינוך ובתוס' ב"מ דף יו"ד יש ב' תי' בזה ולחד תי' על לא יקח לא לקי אפי' בעל ולפי דעת החינוך וסייעתי' דלוקה על הקדושין אם בעל לבסוף הקשה בס' נצח ישראל דהא הוי התראת ספק ואע"ג דמסתמא כשהוא מקדשה על דעת בעילה הוא מקדשה מצינו כיוצא בזה ממש אמר רבא בחולין פ"א דאותו ואת בנו אינו לוקה בקדשים משום דהוי התראת ספק אולי לא יזרוק הדם ואע"ג דשחט ע"מ לזרוק מ"מ כיון דאיכא איסור אמרינן אולי ימלוך ולא יזרוק ה"נ הכי אולי לא יבעול, בודאי במקדש בביאה א"ש דמחייב שתים משום קדושין ומשום לא יחלל ועל לאו דקדושין עובר מיד משהערה בה ובגמר ביאה הוא עובר משום לא יחלל זרעו דבעי' דוקא גמר ביאה וכמ"ש החינוך בל"ת רע"ד אבל מדסתם החינוך משמע דאפי' בקידש בכסף או שטר אפ"ה אם בעל לבסוף לוקה שתים ועמדה קושי' נצח ישראל ואיכ"ל להרמב"ם דבאמת לא לקי על הקדושין אלא על ביאה לקי ב' על תחילת ביאה לקי משום לא יחלל גופה ועל גמר ביאה לוקה משום לא יקח דלא יקח משום לא יחלל זרעו דלא שייך רק ע"י קדושין וכמו שכתב במצוה רע"ד שאח"ז בפרט להרמב"ם באמת הקדושין והביאה חד לאו וחד איסור הוא חוץ מבאלמנה לכה"ג דשם בעי לביאה קדושין ולקדושין לא בעי גמר ביאה ולכך לוקה ב'. והנה ענין הלאו דלא יבעול כה"ג אלמנה דעת החינוך כהרמב"ם דוקא כה"ג ודוקא באלמנה עובר בביאה בלי קדושין משום לא יחלל ואפי' רק הערה בה ולשונו לעיל סוף מצוה רע"ג קשה והנלע"ד ס"ל טעמו דהרמב"ם הוא כך הלאו משום חילול זרע דהוא רק בגמר ביאה שייך דוקא אם בעל ע"י קדושין דהרי אחז"ל ביבמות ל"ז אשה מזנה מתהפכת ומסתמא אינה מתעברת וא"כ אין כאן חילול זרע ואפי' לא מתהפכה מ"מ הוא סומך על החזקה זו ולכך בביאת זנות אינו עובר משום חילול זרע ולכך בעי' דוקא בעילה ע"י קדושין אבל חילול גופה שפיר שייך גם בביאה בלי קדושין מיהו חילול גופה שייך דוקא באלמנה אבל זונה חללה גרושה כבר נתחלל גופה דנהי דילפינן בגז"ש חילול דגם בהו איכא לאו דלא יחלל עכ"ח היינו חילול זרע וא"כ שוב ליכא למילף דיעבור בביאה בלי קדושין דבחילול זרע אינו עובר בלי קדושין מטעם סברא הנ"ל ולכך סובר הרמב"ם והחינוך דאפי' בכה"ג דוקא באלמנה עובר משום לא יחלל בביאה בלי קדושין אבל באינך אפי' כה"ג וכ"ש כה"ד אינו עובר אלא ע"י ביאה וליכא אלא לאו אחד שהרי אלמנה לא שייך אצלו ובאינך גם כה"ג לא עבר אלא ע"י קדושין זה דעת הרמב"ם ועפ"י הנ"ל זה א"ש לרבא אבל לאביי בקדושין שם דסובר דגם משום חילול זרע עובר בביאה בלא קדושין אין חילוק ובכל הנשים בין כה"ג ובין כה"ד עובר בביאה בלי קדושין ממילא איכא ב' לאווין ובזה יש ליישב מה שהקשו עליו מקדושין שם דשם קאי לר"י דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו א"כ עכ"ח סובר כאביי דהאי לאו בפ"ע והא בפ"ע א"כ גם באינך איכא ב' לאווין אבל רבא לנפשי' סבירא ליה דוקא משום חילול גופה דעובר גם בלי קדושין יש לחייב בפני עצמו אבל חילול זרע דצריך תרווייהו להדדי תרווייהו חד איסור וחד עבירה וחד לאו זה דעת הרמב"ם אבל הה"מ בפי"ז מא"ב כ' דכה"ג בכל הד' נשים עובר בב' לאווין ודעת רש"י דאפי' בכה"ד עובר בב' לאוין דהרי ילפי' בגז"ש מהדדי. ויש להביא ראי' להרמב"ם מיבמות דף ס' ע"א לראב"י לא יחלל גם על בעולה קאי ושם בודאי ליכא לאו דלא יחלל דהרי אינו רק עשה ועכ"ח מאי דאמרי' דקאי אכולה היינו דהולד חלל אבל לאו לא יחלל ליכא וזה ראי' גדולה וצ"ע על אינך מפורשים ולפי"ז י"ל לר' אשי דמפרש כן באמת תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן וסוגי' דקדושי' קאי על אידך אוקימתא ומיושב מאי דהקשה על הרמב"ם: מצוה רע"ו והוא להרמב"ם ל"ת קס"ט. ולהרמב"ן מצוה רמ"ט ל"ת קס"ד

מל"ת שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום שנא' אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וכו': מצוה רע"ז והוא להרמב"ם ל"ת קע. ולהרמב"ן לא נמנה זה למצוה בפ"ע

ומל"ת שלא יעבוד כהן בעל מום עובר שנאמר כל אשר בו מום לא יקרב. חמשים מומין יש שנוהגין באדם ובבהמה השנוים בבכורות פו' אם אם עבד חלל העבודה ולוקה צ' מומין יש שנוהגים באדם ואין נוהגין בבהמה השנוים בבכורות פ"ז אם עבד לוקה ולא חלל העבודה שני מומין יש שאינן אלא מפני מראית העין והן מי שנשרו ריסי עיניו ומי שנטלו שיניו אינו פוסל העבודה ואינו לוקה הרי כל המומין קמ"ב

והנה הרמב"ן כתב דהל"ת של מים עובר אינו מצוה בפ"ע והוא חלק ממצוה ראשונה וחלקי מצוה אינן נמנים בפ"ע ע"ש. ולע"ד יש ליישב סברת הרמב"ם היא נכונה, וחינוך כ' ב' טעמים מפני מה דאזהיר כהן בעל מום לעבוד עבודה א' משום דאדם נפעל מן ראות עיניו ואם הכהן הוא פחות ונבזה בעל מום אינו נחשב בעיני הרואים ואית בי' נמי משום הקריבהו לפחתיך כפי' רש"י בחומש על הקרא מום בו לא יגש דאינו ראוי שיגש להקריב משום הקריבהו לפחתיך. אמנם הביא עוד טועם דיש לומר דמים הגלוי שבגוף אות על נפש הפנימי שמסתמא גם הנפש יש בה חסרון דגוף שלם ויפה לדעת מקצת בני אדם הוא אות גם על שלימות הנפש ונרא' דיש נ"מ דלטעם השני שייך אם יש בו מום עובר שנולד במומו אבל אם בא מום אח"כ ע"י סיבה וכ"ש אם יש בו רק מום עובר שיתרפא נראה דלא שייך טעם השני שיהיה אות על פחיתת הנפש אלא מפני טעם הראשון ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ כבר כתבתי לעיל במצוה דברי מרן זצ"ל דנהי דרמב"ם לא פסק כר"ש מ"מ דספוקי מספקא דאפשר דזה טעמא דקרא וא"כ א"ש מצד ל"ת אשר בו מום לא יקריב איכ"ל דאינו אסור אלא שנולד במומו משום דהוא אות על פחיתת הנפש אבל משים דש במום דשייך הקריבהו לפחתיך ואיכ"ל כי"א באו"ח סי' נ"ג במ"א ס"ק ח' דהקב"ה משתמש בכלי שבורים לכך אצטרך לאו בפ"ע על מום עובר לגלות לן אפי' היכא דלא שייך טעם הנ"ל אפ"ה אינו ראוי לעבודה כמ"ש המ"א שם בשם הזוהר לענין ש"ץ. לכך אפש' למנות זה לב' לאווין כיון דכל חד יש לו טעם בפ"ע כנלע"ד

ב) ויש ג' מיני טעמים, יש שגם בבהמ' עובר בלאווין הנ"ל וגם מחלל עבוד' ויש מומים שהם שייכים רק באדם עובר רק בלאו אבל אינו מחלל עבודה ויש מין ג' רק משום דבעינן שיהיה שוה זר של אהרן ובאלו אינו עובר בלאו אלא בעשה עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש ואם ניקב אזן כמלא כרשוני הוי מום ופחות מזה משמע מרמב"ם דלא הוי מום פ"ג מהלכות עבדים הלכה ט' ובמ"ל שם שהביא שם קושי' בשם הירושלמי דרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש דבעינן דוקא כמלא כרשוני דלהוי מום ולענין כהן עבד שנרצע פסק דאפי' בכ"ש הוי מום ותירץ בירושלמי דשמא יבא לידי כרשוני והכונה נראה דשמא ע"י רצועה יתפשט הנקב ולכאורה הוי זה רק מספק ולדעת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא עדיין קשה דלמה יהי' אסור מקרא ושב אל משפחתו דמשמע דהוא איסור דאורייתא ואמאי הא הוי רק ספק. ואפשר דהירושלמי קאי למ"ד בפ' ספק אכל בכריתות דף י"ח כר' מאיר דס"ל דספק דאורייתא מן התורה להחמיר אבל להרמב"ם עדיין נשאר הקושי' ולפי מה שהסביר החות דעת סי' ק"י דהקרא על ודאי נאמר