מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פט

עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ואפי' אי הוי שני כתובים ושני כתובים אין מלמדין מ"מ שם כ"ע מודים דמכשף בסקילה, או מלאו דלא תחיה כל נשמה ושאר לאוים דמייתי שם, ממילא אם עשה כישוף בלא עדים ובלא התראה אז הוא חייב כרת וממילא אם חייב כרת במזיד אז הוא חייב חטאת בשוגג אלא שדברי הרמב"ם לכאורה תמוהי' דבפ"א משגגות לא חשיב זה בכלל המ"ג שחושב שם ח"כ וחייבי חטאות וגם בסמ"ק שלו בלאווין במצוה סי' שנ"ב חשיב י' חמב"ד שאין בהם כרת ולא חשיב מכשף ובמצוה ל"ד כתב בפירוש דמכשף חייב חטאת ואי חייב חטאת ממילא חייב כרת במזיד, כי אין חטאת אלא בחייבי כריתות כידוע, כבר הקשה כן המ"ל והובא במנחת חינוך ועפ"י מה שכ' השמ"ק ב"מ דף צ' בשם רמב"ן והבאתי במק"א בכללים דלאו שאין בו מעשה דאפי' למאן דלא ס"ל כחינוך וס"ל דאפי' אם אפשר בלא מעשה מ"מ אם עבד מעשה חייב ואפי' לפי מש"כ השעה"מ בפ"א מה' חו"מ דכונת החינוך דוקא אם אפשר בידו לעשות היום אז חייב מלקות. אבל לענין חטאת אינו כן דאם אינו חייב חטאת רק פעמים אז הוא אינו חייב לעולם, דכתיב לעושה חטאת בשגגה משמע על כל העושים קאי עכ"ל הרמב"ן וא"ש הרמב"ם דכרת איכ"ל דיש בו מ"מ חטאת אינו חייב דלפעמי' נעשה לא ע"י מעשה ואז אינו חייב חטאת

ב) והנה כישוף משכחת לה במעשה ובלא מעשה כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם וכמו דאיתא בגמ' ג"כ והנה הרמב"ם מפרש לא עשה מעשה אלא באחיזת עינים ובס' יראים סימן פ"ב היינו אם עושה ע"י השבעת שדים זה אינו כישוף, ובזה אינו עושה מעשה וע"כ פטור, ובזה אני מפרש המשנה ספ"ז דסנהדרין דת"ק אמר המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז עינים, ור' עקיבא אמר משום ר' יהושיע שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האחוז עינים פטור ומקשים מאי נ"מ בין ת"ק לר"ע ולהנ"ל אמרתי דת"ק איירי באחוזת עינים שלא עשה שום מעשה רק שנראה לרואים שעשה מעשה, ור"ע מיירי שנעשה מעשה רק לא ע"י עצמו אלא ע"י השבעת שדים, ולכך קאמר שנים לוקטין קשואין דעושים מעשה וכסברת ס' יראים הנ"ל, אלא דעדיין תיקשה הא ר"ע ס"ל בריש מס' כריתות דמגדף חייב חטאת אע"ג דלא עביד מעשה ממילא ה"נ נימא כן. אע"ג דהוא לא קעביד מעשה מ"מ יחייב חטאת, רק ז"א דר"ע ס"ל זה לא הוי אפי' בכלל כישוף וממילא א"א לומר דיחייב חטאת

ג) והנה אם שואל מן המכשף ג"כ בכלל איסור מלשון הרמב"ם משמע דס"ל דשואל מן המכשף עובר וזה קשה נהי דאיהו קעביד מעשה מ"מ על השואל לא מצינו לאו בפ"ע רק באוב וידעוני ככתוב שואל אל אוב וידעוני הא אמרי' בגמ' דמכשף לר"י חייב מיתה דיצא מן הכלל ומשום אוב וידעוני והקשה שם הא הוי שני כתובים ואין מלמדין ותי' ר"י לשיטתי' ס"ל דמלמדין אבל אנן קיי"ל באמת אין מלמדין וממילא על השואל ליכא לאו, אבל אי אמרי' כס' יראים הנ"ל דנפקי' לי מאתה לא כן וכו' אפשר לומר דנילף מק"ו מה אוב וידעוני דהוא רק איסור לאו מ"מ אסור על השואל כישוף, דהוא בסקילה אינו דין דיחייב השואל. אבל לשאר פוסקים דבעינן נמי הוא רק איסור דרבנן ה"נ הוא כן רק דרבנן: מצוה תקי"ב ל"ת ש"ב

מל"ת שלא יהי' חובר חבר שנאמר לא ימצא בך כו' וחובר חבר ענין חובר חבר הוא שמלחש דברים שאינן לשון עם ומלחש על הנחש שלא יזיק ויש אוחז בידו בשעת הלחש מפתח או סלע וכיוצא בו הכל אסור והחובר עצמו שאחז בידו או שעשה מעשה בשעת דיבורו לוקה ואם לא עשה מעשה וכן הנשאל בזה מכין אותו מכות מרדות ואינו לוקה

והנה בסנהדרין דף ס"ה משמע שם דחובר חבר מקרי שמאסף חיות הרבה ע"י כשפים וכיוצא ומנחת חינוך הקשה למה לא הביא הרמב"ם זה שמפורש בגמ' ונקט הל"ת על עניני השבעות וכן החינוך כ' הל"ת זו על אדם שעושה השבעות על חולה ועל המזיק או על תינוק שאינו ישן וגם כ' הרמב"ם שאסור להניח תפילין או ס"ת על תינוק שאינו ישן וכיוצא ונלענ"ד דזאת להתאסף חיות ס"ל להרמב"ם זה הוי בכלל לא תנחשו ושאר לאוים הנ"ל וע"ז לא בעי' לאו בפ"ע לאו דחובר חבר לכך ס"ל לרמב"ם דזה הוי השבעות. והנה בענין חובר חבר האריך הרמב"ם והוא אוסר כל מיני השבעות לרפואה וכן אם קורא פסוקים לרפואה כל זה בכלל חובר חבר והא דאמרו בגמ' להגן שאני הסביר החינוך דע"י שאומר פסוקים ונתעורר אצלו אמונת בורא ב"ה זכות זה יגין עליו אבל כשמניח ס"ת או תפילין ולא אמר כלום זאת הוי בכלל חובר חבר: מצוה תקי"ג ל"ת ש"ג

מל"ת שלא לשאול באוב מצוה תקי"ד ל"ת ד"ש

ומל"ת שלא לשאול בידעוני שנאמר לא ימצא בך כו' ושואל אוב וידעוני והנה הלאו הזה דמפורש כאן פירש רש"י בסנהדרין ס"ה דילפי' מקרא דאל תפנו אל האובות וידעונים וכבר הקשו ע"ז הא כאן מפורש לאו ע"ז וראיתי בס' יראים סימן פ' דפי' ג"כ כפי' רש"י דפירש"י וענש השואל בכרת והעושה במזיד בלא עדים והתראה דכתיב בפ' קדושים והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ונכרתה וגו' ונשאל ועושה בכלל אשר תפנה הן וגם כתב שם בתחלה תמים תהי' עם ד' אלוקיך הזהיר הכתוב בבעל אוב וידעוני על העושה והנשאל בהן דכתיב בפרשת קדושים אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם והעושה והנשאל שניהן בכלל אל תפנו ואל תבקשו עכ"ל בזה מיושב דברי רש"י הנ"ל דרש"י נמי פי' כס' יראים דכרת משם משמע ומהכא רק איסור לאו משמע

ב) והנה השואל הוא רק מסתמא דמלתא בדבר שאין בו מעשה ואפי' אם אוב וידעוני עושה מעשה ע"י אין זה ענין מה דקאמר ר' יוחנן חסמה בקול חייב משום דבדיבורא קעביד מעשה זה שייך רק בבהמה אבל אדם דאדעתא דנפשי' קעביד ולכך אם לא עביד מעשה פטור אלא דעדיין צ"ע לפמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' עכו"ם דכל עניני כישוף וכיוצא בהם הם סניף לע"ז ועי"ז עבדו ע"ז ובחינוך מצוה פ"ו כתב דאפי' לא עשה מעשה מ"מ חייב משום חומר ע"ז ממילא ה"נ נימא כן לפי דעת הרמב"ם ועי' מ"ש לעיל במצוה פ"ו: מצוה תקט"ו ל"ת ש"ה

מל"ת שלא לדרוש אל המתים שנאמר לא ימצא בך כו' ודורש אל המתים. ועי' ביו"ד סי' קע"ט. ובענין אי רשאין לילך על קברי צדיקים ולהתפלל שם מצינו ג"כ אריכות בדברי ראשוני' ואחרוני' דהרי אין רשאין לבקש מן המתים וכבר נשאלתי ע"ז דהתפלה הנדפסת במענה הלשון אינו מכוונת לדברי מהר"ל כן הקשני הרב המופלג המנוח מו"ה יעקב שלום זצ"ל דהנה הא"ח בשם מהרי"ל סוף סי' תקפ"א דבהולך לבית הקברות ומשתטח על קברי צדיקים לא ישים מגמתו להתפלל להם אלא משום דשם מקום קדוש וטהור ולבו נכנע תפלתו מקובלת יותר והפרמ"ג כ' שם דנוסח התפלה במענה לשון משמע דמתפללין שימליצו טוב בעדינו ובס' חיי אדם כ' שזה בכלל דורש אל המתי' וכ"כ בסידור נהורא והרב המנוח הנ"ל העיר דבסוטה ל"ד אמרי' שכלב ביקש אבות התפללו עלי רחמים ובמס' תענית דף י"ז אמרי' כדי שיתפללו המתים ובמג"א סוף הלכות תענית משמע שמבקשי' כדאיתא בנוסח מענה הלשון שימליצו בעדינו ובאמת גוף הדבר כבר פליגי בי' דירות שלפנינו הב"ח ביו"ד ססי' רי"ז הביא תשובת מהר"ח שחייש לזה וכ' לחוש דהוי כדרישה אל המתים וכ' על הלב שהי' משתטח הי' רק כדי להתפלל במקום קדוש ואם אמנם מלשון הש"ס לא משמע כן מלבד שכבר אמרו בירושלמי פ"ב דפאה הלכה ו' והובא בתיו"ט פ"ה דברכות מ"ד דאין למידין מן האגדות וכו' מלבד זה מצינו בש"ס דע"ז דף י"ז ע"א הרים בקשו עלי רחמים ועכ"ח היינו על דרך הפלגה וצער שאין לו תשועה בארץ ה"נ כאן איכ"ל דהכונה כן לרכך ולהתמוגג לבבו וכ"ש אם נימא כמו שפי' הלבוש בסס"י תקע"ט דהיינו שיבקשו בזכות המתים ירחם ד' עלינו וא"כ לשון זה שפיר יש לכוין דהמתים יבקשו רחמי' דהיינו זכותם יבקשו עלינו ע"י תפלתינו יתעורר זכותם ופרקליטין שבראו בזכותם הם יתעוררו ע"י תפלתינו לעמוד לנו וא"כ אין מהש"ס ראי' ושפיר איכ"ל כתשו' מהר"ח ומהרי"ל ולבוש והב"ח עצמו שחלק על תשובת מר"ח וקיים המנהג לילך על קברי אבות כ' שהוא רק להתפלל שד' ירחם בזכותם ואם אמנם שאין ראוי' לזה וגם משארי מדרשים ממדרש שהביא רש"י בפ' ויחי על ואקברה בדרך שתהי' מתפללת על בניה ובמדרש איתא על פסוק מה לידידי בביתי וכו' מכולם אין ראי' כמו שביארתי בתשובה ס"ב ועיקר נראה דעיקר נוסחת המענה לשון הוא עפ"י דעת ר"א ממיץ ומובא בש"ע תקע"ט וז"ל בסי' צ"א המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאלו אין זה דורש אל המתים דדורש החולה למתים פי' לגופו דורש לגופו של מת ומדבר ע"י כישוף כמו בבעל אוב אלא שבעל אוב מעלהו מקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתי' שהרוח אינו נקרא מת ומביא ראיות משם ומביא ג"כ משמואל שאזל לחצר מות לשאול מאביו על עסק מעות יתומין עיי"ש: מצוה תקט"ז מ"ע רי"א

מ"ע לשמוע לנביא אמת כל מה שיצוה שנאמר נביא מקרבך וגו' אליו תשמעון שאפי' אומר לעבור על דברי תורה לפי שעה חוץ מע"ז אפי' באומר לעבור לפי שעה היא נביא שקר ומיתתו בחנק ומבואר ביבמות דף צ' ע"ב דדוקא אם למגדר מלתא רשאין ומחוייבין